ויקרא יט:יח מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה, עקידת יצחק והצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

יסוד מורא וסוד תורה

ויש אחרים שחכמתם דיקות הלשון לדעת הבנינים ומחלוקותיהם והאותיות המשרתים והשרשיים והשמות והפעלים העומדים והיוצאים שהם על דרכים רבים ואותיות הטעמים והמלות ואיך ידביקו הפעולים ובאמת כי היא חכמה מפוארה כי ידעו בעליה לדבר לשון צחות במכתבו או בחרוזיו גם טעמים רבים הם מפורשים מדרך הלשון גם מצוה כמו (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך שאיננו כתוב את רעך כמו (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה' א-להיך והעד הנאמן שהוא כתוב על הגר (ויקרא י״ט:ל״ד) ואהבת לו כמוך ואין להשיב (דברים י׳:י״ט) ואהבתם את הגר כי אין שם כמוך והטעם דבק ככתוב למעלה כאשר פרשתיו במקומו והאמת כי טוב הוא למשכיל שילמוד מזאת החכמה רק לא יתעסק בה כל ימיו לקרוא ספרי ר' יהודה המדקדק הראשון וי' ספרי ר' מרינוס וכ"ב ספרי ר' שמואל הנגיד ועל כאלה אמר שלמה (קהלת י״ב:י״ב) עשות ספרים הרבה אין קץ.
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן כונתו, יען כי התנועה היומית, ר"ל תנועת הגלגל העליון היומי עם כל הכוכבים ממסילותם ממזרח למערב לדעת הקדמונים, או תנועת הארץ סביב קוטרה ממערב למזרח בכל יום לדעת האחרונים המסבבת חלוף היום והלילה, היא התנועה הראשונ' המושגת מכל אדם, ע"כ אחר שחלק היום והלילה לכ"ד שעות, וכל שעה לס' רגעים וכל רגע לס' חלקים מודד בהם ובתנועה המסבבת אותם גם גודל המשך כל שאר התנועות לאמור ד"מ האדם הולך ומתנועע עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, או שבין מקים זה למקום אחר מהלך עשרה ימים, שר"ל שלתנועת איש ההולך ברגליו ממקום זה לזה, יצטרך זמן כפול עשרה ממה שמצטרך בתנוע' היומית. וכן נאמר ג"כ שהשמש תסבב הארץ לפי מראה עינינו בשס"ה ימים. ר"ל שתצטרך לתנועתה זאת זמן כפול שס"ה פעמים מזמן התנועה היומית, ודומיהם. והטעם בכל זאת לפי שהתנועה היומית נודעת ומורגשת לכל, ומדרך האדם למדוד כמות וגודל דבר הבלתי נודע לכל. במדה שכבר ידועה לכל, כמו כן גם אהבת האדם את עצמו שהיא ההרגש והטבעי בכל אדם, ראויה שתהי' חבל המדה למדוד בה גם אהבתו לרעהו. וזש"א הכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואם החובה עלינו לאהוב רעינו כנפשינו אף כי אחינו בשרנו, ונמשך מזה, כי יגדל עון המפיר ברית אחים עד מאוד, אשר ע"כ החמיר הכ' ג"כ בעונש הקרוב המסית קרובו לעבוד אל נכר, ושולל בזה ממנו אשרו הרוחני והמוסרי, גם הורגי איש בושת הכו על עונם באכזריות חמה בעבור היותם קרוביו מבני בנימין כמוהו, וא"כ הלא מאוד יקשה לנו לפי זה להבין אופן התנהגות יעקב אע"ה עם אחיו בענין מכירת הבכור' ולקיחת ברכתו, כי שתיהן לפי הנראה הן פעולת עול ובלתי נכוחות בחיק האיש השלם הזה? ואח"כ הולך ומבאר ספק זה ותוכן דעתו הוא - כי רק על אהבת איש הולך מישרים ושומר מצות הי"ת נצטוונו, לא על אהבת איש פורע מוסר ומשליך אחרי גוו חקי אלקים והטבע, כמו שהי' בלתי ספק עשו (כאשר יעידו ע"ז דבריו "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את אחי" ומאמר הקצר הזה לבדו יפיץ אור על כל מצפוני לבבו הרע, אף כי לא גלה לנו הכ' יותר מרוע מעשיו ותכונת נפשו) ומאה"כ ואהבת לרעך כמוך יורה לדעת הרב רק לאהוב כל רע שומר מוסר והולך מישרים לעשות רצון בוראו, כמוך, ר"ל לרעך שהוא כמוך. ממה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) למדנו כלל גדול בהרגל האהבה ושמושה וזה כי כמו שהתנועה היומית היא הראשונה ומשערת כל שאר התנועות אם בה בעצמה כאשר היא ואם בכללה או בחלוקה. כן אהבת האדם עצמו היא ראשונה ומדה משערת כל האהבות יהיה מציאותם אצל זולתו כפי קירובו אליו או רחוקו עד שיהא חק הריע או האח הקרוב אליו כחוקו עם עצמו כמו שנאמר בתואר האהבה השלמה הבלתי תלויה בדבר זולתו, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד (שמואל א י״ח:א׳). ויאהבו יהונתן כנפשו. ונאמר באהבתו אותו כנפשו (שם). ועוד כי אהבת נפשו אהבו (שם כ'). שהכוונה בכלן שהיה אוהב אותו כנפשו ממש כי מליצת נפש נרדפת לעצם בעניינים האלו כמי שנתבאר זה יפה בשער ט"ו בלי ספק שזה ענין ואהבת לרעך כמוך. וכבר זכר החוקר במאמר הט' פ"ד מהמדות בשהוא מוסכם מהכל שהאוהב הוא החפץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ורוצה לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו וישמח ויתעצב עמו. והנה באמת אלו התנאים נמצאו ליהונתן עם דוד בכל ענייניו כי יקרה נפשו בעיניו כנפשו כנזכר שם. והיה ירא וחרד על סכנתי כסכנת עצמו כמו שנתבאר מעניינם בדברים אשר ביניהם בפעם ההיא שנמלכו על גלוי דעת אביו. ויאמר יהונתן חלילה לך כי אם ידוע אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבא עליך ולא אותה אגיד לך. ויאמר דוד אל יהונתן ומי יגיד לי או מה יענך אביך קשה (שם). ירצה מי יגיד לי מה שתדע ממנו מכלוי הרעה שמא לא יהא לך פנאי או מקום מיראתו או שמא לא תשער יפה הדברים שיובן בהם כי כלתה אלי הרעה ממנו כי אולי תשפוט שלום מהם ואין שלום. וזה כי אף על פי שלא יצוה בבירור להמיתני אלא שירע בעיניו פרידתי וכיוצא יהיה בעיני סימן לכלות הרעה וכמ"ש ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה וכו' (שם). ולזה אמור מעתה מה יענך אביך שיהא בעיניך תשובה קשה. וכל זה השיעור הוא האיש הנלבב להקפיד בכל כמו זה דחמירא סכנתא. אבל האוהב הנאמן השיב לו כפי אהבתו אותו כנפשו ולא הקל הענין אבל החמיר עליו יותר ממנו. וכה אמר. ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב וכו' כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי ייטב אל אבי את הרעה עליך וגליתי את אזניך ושלחתיך והלכת לשלום (שם) אמר ראה כמה יקר בעיני נפשך וכמה חמורה בעיני סכנתך כי באלהי ישראל נשבעתי כי אף שאחקור את אבי כעת מחר ומחרתו והנה טוב אל דוד לפניו עדיין לא אז אשלח אליך וגיליתי אז אזנך. כי לא אסמוך על זה עד שאחקור עליו יותר ואבוא עד תכונתו בלי שום ספק מה שיהיה הדבר בהפך כשלא אמצא הטוב לפניו כי כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי אע"פ שלא ידבר הוא את הרעה עליך אלא שישמע הרעה מפי אחרים עליך ויטב לו להצהיב אליה פניו יהיה בעיני כמוצא מר ממות ומיד אגלה אזנך ושלחתיך והלכת לשלום דחמירא עלי מאד סכנתך. ויהי ה' עמך כאשר היה את אבי. ולא אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות. ולא תכרית את חסדך מעם ביתי וכו' זה דומה למה שא"ל אח"כ בחורשה ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה כמו שפירשנו בפ' החבור שער ח' אמר לו ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך ותצליח למלוכה אבל בזה לא תופר האהבה והאחוה אשר בינינו בהגיעך למלכות. כי לא יתכן שתמלוך בהשגחת הש"י אם עודני חי ולא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות על ידך. כי המפר ברית ה' אינו ראוי לגדולה אבל ודאי ידעתי כי ה' יהיה עמך להמליכך א"כ בזאת אדע כי לא תכרית חסדך מעם ביתי עד עולם כי אשאר משנה לך ותתקיים האהבה ולא בהכרית ה' את אויבי דוד איש מעל פני האדמה ויכרות יהונתן עם בית דוד ובקש ה' מיד אויבי דוד ירצה ולא עוד אלא שבהכרית ה' מעצמו את אויבי דוד מעל פני האדמה וידך לא תהיה בהם כיון שכרת יהונתן ברית עם בית דוד מעתה לא אירא כי יבקש ה' מיד אויבי דוד וישמור את אוהביו ועכ"פ תהיה תמיד האהבה קיימת. והרד"ק פי' אלו הכתובים בענין אחר ואמר ובקש ה' מיד אויבי דוד הוא כנוי אל דוד כענין שבועת האלה, ומה שכתבתי עקר. ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו וכו'. כי החמורה מכל השבועות היה לו שבועת אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו. וכל איש צדיק תמים לא ישא לשוא נפשו ויותר נכון שפי' הכתוב כי כל אלו ההשבעות לא זכרם יהונתן רק בתורת האהבה אשר ביניהם כלומר שלא תופר כאשר ימלוך וכמו שפי' אומר ואנכי אהיה לך למשנה והוא פי' מעולה ואחר שהשיב לו כהוגן על חומרת אהבתו שהוא העיקר השיב לו דבר על ענין ההגדה. ומה שנתחכם בדבר החצים כדי שלא יורגש עם שלא הסכים המציאות אח"כ עם אלו המחשבות למה שהיה דבר המלך מפורסם וגם שכבר יצא לבדו ולא היה שם מונע שידברו שניהם כמו שנתבאר מהענין ולא הוצרכו יריית החצים כי אם להעביר דעת הנער שלא ירגיש כמ"ש הרב המורה פרק כ"א ח"א. גם נשמר בסימניו כדי שלא יתקומם דוד לצאת ולבא או לחשוב שלום ואינו. מ"מ למדנו משפט האוהבים הנאמנים אשר אי אפשר להיות מהם אלא א' כמו שביארנו בפרשת העקידה שער כ"א. ואולם שאר כל האוהבים כפי ריחוקה וקירובם ולפי הבחינה הזאת ישיג הגנאי והדופי למפר ברית האהבה והשלום בכ"א ואחד מהם. וכבר כתב החוקר שכח הצדק והמשפט בזה הענין היה כפי כח הקורבה והאהבה לשם אמר בפ"ט ממאמר ח' מספר המדות ז"ל כמו ששלילת הממון לאשר הוא רגיל אצלו והוא מאנשי ביתו הוא יותר קשה מאשר לאיש אחר מהמדינה ובלתי עוזר לאחיו מאשר לאחר והכות האב מהכות האחר כי אמנם בטבע הם נוספין יחד האהבה והצדק כי הם דברים אחדים וראויים לאהבה ע"כ. ועוד האריך. הנה שהעול המגיע מהקרוב והאח הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים כי על כן שמו מסדרי הדתות העונשים יותר קשים לחוטאים אצל הקרובים כל הקרב הקרב לכן אמרה תורה כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך וכו' או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר וכו' לא תחמול ולא תכסה וכו' (דברים י"ג). וכמה הסכים לזה מה שנמצא בדוד על זה במשפט אותם האנשים אשר הרגו את איש בשת בן שאול כי לפי מה שנאמר בהם ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול שם האחד בענה והשני רכב בני רמון הבארותי מבני בנימין הורה כי היו משבטו וקרובים אליו כאלו הם הוא ממש לזה החמיר עליהם במה שנאמר ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם וכו' (שמואל ב ד׳:י״ב) יורה כי לפי קורבתם הוסיף להם עונש על ההריגה. וגבי דוד אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתיים עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל (שם י"ב) כי במקום החמלה והחנינה תהיה רעדת הנקמה ייתר ולזה חייבו מיתה נוסף על תשלומי ד'. ומזה הטעם יתחייב האדם מאד שלא לעוול את עצמו בהחטיא נפשו בדבר כי אם האדם יקרא צדיק להיותו הוא האמצעי בין אנשי הריב עם היותו בלתי נוגע בדבר כ"ש שיתחייב להצדיק עצמו כי יהיה ריב בינו ובין זולתו כדי לסלק עצמו מהגזל שהוא חטאת נפשו וכ"ש כי יהיה דבר בא אליו בינו לבין עצמו כי יתחייב לעשות דין לנפשו ולהצילה מיד עושקיה רבים אשר אתו שזה יכלול כל מיני החטאים ותולדותם כי על זה יכלול שם הצדיק והעול שמירת התורה בכלל או עזיבתה כמו שכתב החוקר פ"ג ממאמר ה' מהמדות. והנה על זה השרש האמיתי יסד החכם שלמה מוסר מעולה ומועיל מאד באלו הענינים באומרו בני אם ערבת לרעך כו' נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת איפה בני והנצל כו' (משלי ו׳:ב׳-ג׳). כי לכאורה מאי קמ"ל. היינו מחזיקין לו טובה אם ילמד אותנו להפטר מהדין. ועוד מה לי שיהיה החוב בערבות או בהלואה או פקדון: אלא שהוא דבר בדרך משל ומליצה כמו שייעד בראש הספר ולכוין אל הענין הזה אשר אמרנו אמר בני אם קרה הענין שערבת לרעך ובשבילו תקעת לזר כפיך אשר זה לא עשית מדרך החיוב רק שנוקשת באמרי פיך לומר לו שתכנס בערבותו ולזה נלכדת בהם ונכנסת בפועל במאמר לבד ג"כ כמו שהוא הענין מדין ערב ועכ"ז יש עליך לפרוע שאל"כ תחמוס לזר ההוא שהוציא ממונו ע"פ דבריך א"כ עשה זאת ההשקפה איפה בני בענין עצמך והנצל מהגנאי והדופי המגיע לך ממה שבאת בכל מעשיך אשר תעשה בכף ורשות רעך אשר כנפשך והוא השכל אשר בך כי על כן באת בכפו ונשתעבדת לו לעשות מעשהו באמת ובאמונה ומק"ו ממה שאתה מחוייב להשלים עם הזר אשר לא חייב אותך רק המאמר לבד כמו שאמרנו תתחייב ללכת להתרפס ולחזור ריעך זה אל גדלו ורותב מעלתו אשר האמין ממך ולזה אל תתן שינה לעיניך וכו'. הנצל כו'. לך אל נמלה כו' (שם) הנה נתבאר מעט ממה שחוייב האיש המעולה לשמור מאד מלפשוע במה שחוייב לשמור אותו בדרך האהבה המווחדת לכל איש ואיש כפי מדרגתו ויחסו עמו ויותר מהמה אל כל שאר בשרו אשר האח הוא המדרגה הראשונה הקרובה אליו אשר עמו חוייב בעצם וראשונה מאמר ואהבת לרעך כמוך אשר לסבה זאת ייחס הכתוב כל ענייני הסיוע ומעשה העזר בלשון אחוה כמ"ש כו ימוך אחיך כו' (ויקרא כ״ה:ל״ו), וחי אחיך עמך כו' (שם), ומך אחיך עמו וכו' (שם), לכל אבידת אחיך (דברים כ״ב:ג׳). כי כמו שייחס אהבת הרע אל אתבת עצמו יחס אהבת הרחוקים אל אהבת האח כי קרוב הוא כמו שיבא בפ' בהר סיני שער ס"ט ב"ה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו.
הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
שאל רבBookmarkShareCopy

הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

זמין למנויי פרימיום בלבד