מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו
הרבה משפטים אי אפשר לנו להבינם רק על פי ההנחה היסודית שבני ישראל קימו הלכה למעשה את הצווי "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" (בבא מציעא מט, א, ע"פ ויקרא יט, לו), כי זולת זאת אין שום טעם ונימוק למשפטים האלה. נקח למשל כל המשפטים על דבר שליחות. כלל גדול הוא אצלנו ש"שלוחו של אדם כמותו" (נדרים עב, ב) בכל הענינים, גם בענינים שבין אדם לחברו. מנוי השליחות אינו צריך לא לקנין ולא לעדים (עי' רמב"ם פ"א מהל' שלוחין ושותפין). ובכל זאת מה שעשה השליח, בין לקנות ובין למכור אף בסכומים הכי גדולים, עשוי ומתחייב המשלח על ידו. ועוד יותר, על השליח מצדו אין שום התחייבות משפטית למלאות אחרי השליחות, ואם הוא מעל בשליחותו כשנשלח, למשל, לקנות איזה דבר וקנה אותו לעצמו, אין למשלח עליו אלא תרעומות בלבד (עי' קידושין נט, א). ובכל זאת, מכיון ש"חזקה ששליח עושה שליחותו" (חולין יב, א), אנו אומרים שהיתה גמירת-דעת של המשלח להתחייב בכל התוצאות הכרוכות בפעולת השליח. והחזקה גופא של "שליח עושה שליחותו" מאין היתה להם כל כך לודאות? אם לא הודאות שאדם מישראל אינו משנה את דבורו אף כשאין שום דבר שיכריחו לכך.
דרשת שבת הגדול
ובגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ סא:), אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית (ויקרא כה, לח), יציאת מצרים גבי ציצית (במדבר טו, מא), יציאת מצרים במשקלות (ויקרא יט, לו). אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני [הוא] שעתיד לפרוע ממי שתולה מעותיו בגוי* ומלוה אותם ברבית. ו[מ]מי שטומן משקלותיו במלח, ו[מ]מי שתולה קלא אילן בבגדו* ואומר תכלת הוא.
דרשת שבת הגדול
אמנם בשלשה דברים, שהם שרצים ומשקלות וציצית, הם כנגד שלש ראיות שהביאו שאין השם יתברך יודע ומשגיח בתחתונים; מצד שהם מאוסים ומשוקצים, ולכך מסולקים הם מידיעתו. והרי אין הדבר כך כאשר מְצַוֵּה בשקצים, ואם כן אין לומר כי הם מסולקים מאתו יתברך, ולפיכך מזכיר יציאת מצרים אצל שרצים. וכן מה שהיו אומרים כי התחתונים מסולקים מידיעתו מאחר שהם חלקים קטנים, כי אין ראוי שתהיה הידיעה בדברים הקטנים, לכך כתב יציאת מצרים במשקלות (ויקרא יט, לו), כי אצל משקל אפילו כחוט השערה* הקפידה תורה, כי כאשר ישקול בחסור ויתור אפילו כחוט השערה עובר בלאו, ואינו כמו גזל ואונאה שצריך פרוטה, אבל משקל כל דבר שבעולם אסור. והנה הוא יתברך משגיח על דבר קטן בתכלית הקטנות, ודבר זה סותר מה שהיו אומרים כי אין השם יתברך חשוב אצלו דברים הקטנים הפרטיים, ואין לך דבר קטן יותר מזה, אפילו כחוט השערה. ואחר כך מצות ציצית, כנגד הטענה שאמרו שהרי כצדיק כרשע, ואם היתה הידיעה בתחתונים היה משלם לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו. ומפני זה כתב יציאת מצרים גבי ציצית (במדבר טו, מא), כי המצוה הזאת מורה על שכר ועונש.