ויקרא כג:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃

עקידת יצחק

והנה מכל זה ומכל הדומה לו הכתוב בתורה נביאים וכתובים יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו החדש הזה לכם והוא קדוש החודש על ידי חדוש הלבנה כמ"ש ז"ל (ר"ה כ'.) החודש הזה מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ומכל הכבוד ההוא אשר צוה לעשות ביום חדושה מהקרבנות וההלל וכל הדברים הנמשכים כי הדברים האלו ודאי הם גופי העבודות ואין להשיב למה שנאמר (במדבר כ״ח:י״א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' שכן במעש' העגל נאמר (שמות ל״ב:ה׳-ו׳) חג לה' מחר וישכימו בבקר ויעלו עולות ויגשו שלמים ונאמר על זה (שם) עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ועל כל פנים יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיק' התורה דברים יותר רחוקים מהנה הפלא ופלא בלי ספק ובאמת אלמלא מקרא כתיב לא יאמן שיצוה השם יתברך על כך. וקשה עוד מאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו' (ילקוט בא רמז קפ"ז). כי הנה באמת זה ענין מהחדוש או קדוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ והוא מבואר ולא די לנו זה הצער אלא שאמר בן עזאי (חולין ס':) שקט גם הלבנה על קטנותיה עד שאמר הק"בה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח שנאמר (במדבר שם) ושעיר עזים אחד לחטאת לה' ועניינים הללו לא נוכל להתעלם מעיין בהם ולשום לב על כוונתם בהגיע העיון אל מקומם המיוחד ואם לא אפוא מי הוא. ואומר כי הוא מהמבואר שהמניעה והאזהרה מהדבר המוחזק טוב תועלתו לרבים הנה היא קשת השמירה והזהירות וקלת ההריסה מאד. המשל אם ימנע מהמון עם רב רעבים גם צמאים אוצר רב שהוא מוחזק אצלם שהי' מחזיק רוב אוכל ומשקה הנה באמת תתרבה התלונה ותקרב ההריס' אם לא שתהיה שם חכמה עצה וגבורה. והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הככבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם אשר מהם למדו רשעי בני עמנו וסכליהם לומר לירמיהו הנביא (מ"ד) הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכנו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל בחרב וברעב תמנו. והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם יהיה הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו אשר כח בהם לבא בהיכל ההוא להודיעם כי האוצר ההוא נעור ורק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלות'. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצו' הנפלא' הזאת כשיעויין בה כראוי. וזה כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים האחד שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבוד' להם עבוד' ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצין ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדו' או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל או אשר יצלה וכדומ' ותהי' לפי כן העבוד' להם כענין מלאכה לבד וכמו שאמרו הסכלים לקטר למלכת השמים והוא על דרך האמת כל מלאכת עבודת האדמה הכתובה בספרי הצאבא אשר זכרם הרב המורה ז"ל: ועתה ראה כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו ואנשי סודו קריאי עדה אנשי שם ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קדוש החדש להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער ועל פיה יודע כל אשר אתה בבית כי בהודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסבוביה ובשומם לב אל כל דבוקיה לכל תולדותיה יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעבור ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה. והשני מצד תנועותיה. והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה. אמנם מה שנמצא בה מצד עצמה הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חדושה וקדושה וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נכח השמש כי על כן לעינינו נכרת אורה ולעינינו נוסף כפי מה שיקביל החלק ההוא הנרא' אל השמש ולמקום הבטתנו או כפי מה שיסתר מהם. והנה עם זה עת המולד יעיד עדות נאמנה כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה כי היא אינה אלוה בעצמה כי מי שיתואר באלהות לא יקבל מאחר ולא יחסר זיוו ממנו וכ"ש שיראה זה ממנה בשעות לקיותיה אשר תשאר חשוכה משני עברי' אם בכלה ואם בחלק ההוא הנלקה ממנה. והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים אשר תקראן אותם כזה הענין מהעלולות כמו השמש עם היותו הגדול שבהם שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש כי היא מקום משפטו ודי בזה לביטול הדעת הראשון והוא שראוי שתעשה לה עבודה לשום יראת אלהות כלל. וכמ"ש הנביא (שם י') אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם: אמנם אשר יראה בה מצד תנועותיה כי הנה הוא מבואר ונראה לעין כי בשעת עיון המולד עצמו שהוא נרא' אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח ונשאר השמש מערבי אליה מה שיעיד שתנועת' (כלפי מזרח). ועל דרך האמת תנוע' שניהם היא כלפי המזרח אלא שתנועת הלבנה יותר מהירה כמוהו בכמו י"ג פעמים והנה בשעה ההיא מיד שני המאורות כל אחד הן נשקעין במערב והנה הוא מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם. והעדות הזה הוא ג"כ כולל כל הככבים והמזלות בלי ספק והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם. כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו איך יועיל לזולתו. ודי עיון זה לבטל הדעת השני: אמנם אשר ימצא לה מצד המעשה ההוא המיוחד מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח ולא לכוין דבר מהמעשים והפעולות אליה ואל טבעה רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה אשר הם יתדות נאמנות תקעה אותן התורה לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה כי על כן אמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא כמו שיבא ביאורו בשער הבא ב"ה. והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעקר מצותיה כזה ראה וקדש (ר"ה כ'.). והנה באמת לא תתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'. (שם: ועיי' רמב"ם ק"ה פ"א ה"ג) וכל שיקרה החידוש פחות משמנה שעות קודם השקיעה צריכין להמתין עוד כ"ד שעות עד השקיעה השנית הרי הם מ"ג שעות אחר החדוש. ובזה תדע שנשתגעו האנשים שמפקפקים על מועדי' כשמרגישין שקדם המולד אל הקידוש בזמן הזה אבל האמת כי המצוה נעשית כתקנה ומצותה בלי ספק. והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום ככב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם אדרבא המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפת' הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה פעמים ממהרת פעמים מתאחרת עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה (שם כ"ה.). ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת עד שלזה הוכרחו לצרף, עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם וגדולה מזו אמרו שם ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרים ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב אשר תקראו אתם וגו' (ויקרא כ"ג). ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה שם) אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו: והכלל כי סוד המצוה הזאת כלו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו. והוא מה שיראה כוונתם ז"ל (מנחות כ"ט.) באומרם החדש הזה לכם ראש חדשים שנתקשה משה בחדוש הלבנה עד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. כי מה קושי יש בשיצוה עליו כי כשתעבור הלבנה מדבוקה עם השמש עד שתראה עליה קשת אור דק מאד שיקדש החדש. אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה עד שהראה לו הענין במשל המלאכה עצמה ואמר כזה הענין ראה וקדש. והנה אם כן על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני י"י המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן כי הם יראו אמתתן והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל. והוא עצמו טעם המוסף הקבוע ביום החידו' בשיר והלל לפניו אשר לו הגדול' והגבורה על כל מערכות השמים כלם. ומספרי האישים אשר בקרבן יוכיח על זה הוכחה גדולה. נאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי"י פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יורה שהם מייחדים העבודה לו יתברך אשר הוא מושל בשבעה ככבי לכת אשר בשבעה הכדורים הראשונים ועל שני הגלגלים הגדולים שעליהם גלגל המזלות והגלגל היומי החלקי ושהוא איל אחד מכריח את כלן וכמו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל״ג:כ״ו). ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחדש דיין (סנהדרין מ"ב.). ועל דרך שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים. כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר אין עוד מלבדו ברוך הוא וברוך שמו: עוד יש תועלת נפלא בעיון הזה אשר מצד עצם התנועות עצמם עליו יצדיקו מאד דבריו של רבי יצחק במאמר ההוא הנזכר וזה כי המצוה הזאת מצד מה שתרגלם ותדריכם אל העיון וההשכלה בהתהלכות שני המאורות הגדולים ואגבן בשאר התנועות השמימיות התמידיות והמכוונות מאד בעיניהם בתנועותיהם הפשוטות ובחלופיהם ובחלופי חלופיהם וישכילו טעמן ברוב תועלותיהם וסוד פליאותיהם אשר לא סרו מהן ולא יסירו לעולמ' הנה בזה תוציאם ממין אחר מהסכלות אשר טעו בו קצת הקדמונים המעיינים בעניינים הטבעיים ובמלאכת השמים. כי כאשר קצרה ידם לדעת מופת סבה או ראיה באלו הנמצאות הנכבדות גזרו בדעתם הגס והמשובש כי אלו הנמצאים לא הגיעו למעלות אלהות כלל בשום מין מהג' שזכרנו אדרבא שכבר היה מציאותה חלוש בעצמו ובלתי ראוי להתיחס אל כוונה מהכוונות כי אל הקרי וההזדמן או שהיו כן מפאת עצמם וכיוצא מאלו הדברים המפקירים את האנשים לעשות אותם הפקר בגופם ונפשותם והוא דעת אפיקורוס והנמשכים אחריו. וכבר הזכיר ארסטו גנות סכלותם בשני מספר השמע ז"ל. ומי שהיה יותר קרוב מהם דבר בהזדמן וייחס דבר מהעניינים הנמצאים אליו ואמנם ייחס אותו דבר אליו לפי שלא יתבאר לו דבר יוחס אליו זה הדבר. ולזה ייחסו רבים מאיברי האדם אל ההזדמן לפי שהם סכלו סבותיהם ולזה היו קצתם ייחסו השמים ותנועותיהם וסידוריהם אל ההזדמן וזה מפני סכלותם בסבות אלו הדברים וכו' ואמר ומי שייחס היות רבים מהדברים אשר יחודשו אל ההזדמן כי יש לו התנצלות יותר ממי שייחס מהגרמים השמימיים מהצדק והיושר אל ההזדמן כי לא יראה בזה הסוג מהנמצאות חדוש דבר בהזדמן כמו שיראה בסוג ההויות שתחת הגרמים השמימיים עד כאן. הנך רואה בעיניך כמה כלל זה החכם מיושר הדעת והרחקת האפקרוסות באלו העניינים עם שכל זה איננו שוה אל האיש התורני עד שיצרף אל זאת הסברא הנכונה ענייני הרצון האלהי השלם. כמו שכתבנו זה הענין יותר בשלמות בשער הראשון המיוחד אליו אשר תראנו משם. כי אין הכוונה עכשו רק להודיע כי מתחלה היו מתפקרים קצת הראשונים באלו הדעות הזרות ועכשו זה המינות מבצבץ ועולה במצחות האנשים כי רבים שתו ולעו והיו המים למרים בקרבם כי שם פחדו פחד מלפרסם בלשונם וכמו שאמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלקים (תהילים י״ד:א׳). ולזה כבר יהיה מהראוי ליחד שם ביום המעשה קרבן מיוחד לכפר על הרהור הלב בכמו אלו העניינים וכמ"ש בכלל הקרבנות הנזכרות, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' והוא לכפר על מה שחטא האדם אשר לא נודעה חטאתו בלתי לה' לבדו והם הנאמר בהם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכו' (ישעי' ה'). הא למדת כי אשר לא יביטו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו על זה האופן. הם המתפקרים בחייהם בהתהלך אחר מלוי תאוותיהם כי יאמרו אין רואה ואין יודע. ואין ספק כי כל המתפקרים לצאת מהמחיצה הראויה במעשיהם אי איפשר ששמץ מינות זה לא נוססה בו ועל כן הכל צריכין כפרה. ואחשוב שאל הדרוש הזה בעינו כיוון בן עזאי באותו מאמר החמור שהזכיר (בגמרא חולין ס':):
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והפן השני הוא ענין דק רוחני נכבד מאד גלו אזנם עליו בעלי הקבלה האמיתית והוא המצא לזה היום הנכבד סגולה נפלא' לעזר ולהועיל לכל מבקש חכמה ותורה לפי שהיום הגדול והקדוש הזה הוא רושם ורמז אל הספירה השביעית הנקראת שבת והיא כפרוזדור אל הטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול שנדבר בו אחר זה. ולפי זה נמצא שהשבת הזה הוא מקור הברכות והקדושות וממנה יקבלו הקדושה כל מועדי ה' המוקדשים. וסימן גדול לזה מצאנו בתורה במה שכלם נקראים (ויקרא כ״ג:ד׳) מקרא קדש לפי שהם נקראים אצלו ומתקדשים בקדושתו. אמנם השבת שאינו משתמש מקדושת זולתו לא נקרא מקרא קדש בשום מקום רק בפרש' אמור (שם) שנאמר בה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: ויהיה כן לפי שהפרשה ההיא לא נתיחדה רק למועדי ה' כמו שהתחיל' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו': אמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והשבת לא נזכר שם כי אם אגבן לפי שהוא הראש לכל הימים המוקדשים ולזה קראו מקרא קדש לומר שהוא אכסנאי לשם: ומכל מקום השבת הוא מקום ומקור קדוש וברוך אשר ממנו המשך הקדושה והברכה לכל שמכין ומזמין עצמו לקבלה. ובמדה השביעית הזאת קבלו ישראל את התורה באלה ושבועה כי הכל אצלם ענין וסוד אחד. וממנה ימשך לישראל הדבקים בה כל האצילות המושפע להם בשמרם מצוות התורה. ולזאת הסבה היתה באמת השבת שקולה כננד כל המצוות לפי שהשבת היא סוד המדה שכל המצוות נתנו בה לישראל. ועל זה נאמר (ישעי' שם) אם תשיב משבת רגליך וגו'. כמו שיתבאר בשער ס"ג ענין הראשון שבו. ועל זה הענין אמר ר' שמעון בן יוחאי שאמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך (ב"ר פרש' י"א) כי התורה והמצוה הוא זווג אמתי אל המצוה בלי ספק כי לא יצויר מציאות זה בלא זה מכח ההצטרפות כי במדה הזאת נצטוו ישראל במצוות ובה יושפעו בשמרם עקב רב. ולזה קדמה שבת לכל המצוות באומרם (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ועל הזווג הזה גם כן אנו מקבלים פני שכינה בכל שבת ושבת ואומרין בואי כלה שבת מלכתא (שבת קי"ט) כי הכלה הזאת היא סוד השבת אשר בו אהבת כלולותיו של הקב"ה עמנו. ומזה יובן מה שאמרו ז"ל (שם קי"ח:) אפילו עבד עבודת עכו"ם כאנוש ושומר את השבת כהלכתו מחול לו שנאמר (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' כל שומר שבת מחללו. וזה אמת ברורה שאם הוא יעסוק בתורה בכל כחו עד ידע במדה זו וידבק בה כבר שב בתשובה שלמה והחזיק בכל המצוות והוא מאשר נאמר עליהם (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ואז יקרא שמו אנוש להחל לקרוא בשם ה' באמת ובתמים כענין שנאמר (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי וסמיך ליה יקראני ואענהו וגו' (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: והנה הצד השוה שבשני הפנים האלו שהיום הזה הנכבד והנורא יעורר אותנו ויכין את עצמנו ויישר את דרכינו אל העסק התוריי לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר התורה אשר הוא חיינו ואורך ימינו באמת * ורמז גדול, ר"ל כי מספר שבע שהיא מספר נבחר מאוד כמשאחז"ל בפסיקתא ובילקוט רמז רע"ו, כל השביעיים חביבים" וכו' ע"ש הוא הקף קטן משבעה תנועות הגלגל היומיי ר"ל משבעה ימים, גם במשך כל ז' ימים תשתנה ג"כ צורת הלבנה, כי בז' ימים הראשונים יראה ממנה חצי עגולה, ובז' ימים השניים תראה כולה ובז' ימים שלישים תראה בחצי עגולה פעם שנית ובז' ימי החודש האחרונים היא הולכת הלוך וחסור עד שתתכסה כולה, ושבעה שבועות הוא הקף גדול מז' הקפים של ז' ימים ובעבור היחס וההצטרפות אשר בין הקף קטן זה והקף גדול, יאמר הרב ז"ל, כי מי שישמור השבת סוף ההקף הקטן הזה ומורה בזה שמאמין בחידוש העולם ויכולת הי"ת הנמשכת מזה שיוכל לשלם לעושי טוב או רע, יחויב לקבל עליו העיקר השני לעשות המצות הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמישים יום, שהוא תשלום ההקף הגדול משבעה שבועות אחרי החל חרמש בקמה (ועיין מכל זה באריכות בשער ס'), ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרי' האלה ממה שנתנה התורה האלהית לסוף שבעה שבועות ימים לומר כי ממצות השבת שהוא מספר הסביב הראשון לתנועה היומית שהיא הקטנה שבתנועות השלמות נמשך גם חוייב קבול התורה בכללה לסוף שבעה סבובים ממנו שהוא הקף גדול. כי מי שיאמין העקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה המחדש העולם חוייב לקבל עליו העקר השני שהוא עשות מצוותיו כלם הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמשים יום שהוא תשלום ההקף. האמנה כי לא הקפידה התורה שיהיו אלו הסבובים שומרים במספרם צורת השבת עצמו רצוני שיוחל מספר כל שבוע ממחרת שבת בראשית ויושלם בשבת להוציא מלבן של מינים קיום הטבע בכל מה שימשך לשמירת מצוות התורה האלהית כי היא באמת אע"פ שתודיע ענין הטבע ומהותו היא נשארת גברת עליו ושולטת בו בכל מה שיצטרך למתן שכר מצוותיה ועונשיה כמי שכתבנו בשערים הנזכרים למעלה. וזהו מה שרצו הצדוקים באומרם (מנחות ס"ה.) כי מאמר ממחרת השבת המוזכר שלש פעמים בפרשת העומר דווקא הוא ואין הענין כן לפי הקבלה האמיתית. ובמקומם יתבארו עוד אלו העניינים בעזרת האל:
שאל רבBookmarkShareCopy