וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (פ)
מורה נבוכים
והנה, ראיתי להעירך הנה על ענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר – והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת ליי״ – מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד, והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים – רצוני לומר: ה׳מוספים׳ – הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ – והוא היה נאכל, אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות, ולזה באר בהם ״אשה ליי״ ולא אמר: ׳חטאת ליי׳ ולא ׳שלמים ליי׳ מפני שהיו נאכלים – עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה ליי׳ – כמו שאבאר טעמו בזה הפרק, ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת ליי׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה, כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים, באר בו שזה – למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם, אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים, ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. – כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳ליי׳, להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. – ודע זאת הפליאה גם כן.