ויקרא כג:טו מחשבת ישראל: דרוש, הכוזרי, דרשות מהר''ל ויסוד מורא וסוד תורה

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

דרוש

והצדוקים הטועים (-ו-)מתחילין לספור ממחרת שבת בראשית (מנחות סה.), בחשבם דאם לא כן, למה כתיב (ויקרא כג, טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת", ולא כתיב "ממחרת הפסח", אי נמי "וספרתם לכם מיום ששה עשר", אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב "ממחרת השבת", לומר כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו, שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה, ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת* בראשית יוסד שמו על שם זה, כדכתיב (דברים ה, פסוקים יג, טו) "ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר "ממחרת השבת", ממחרת השביתה תספרו, שהשביתה של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה.
שאל רבBookmarkShareCopy

הכוזרי

(מא) אָמַר הֶחָבֵר: לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא לֶהָמוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַדְּשׁוּ מִשִּׂכְלָם וְיִתְחַכְּמוּ מִדַּעְתָּם וְיִקְבְּעוּ לְעַצְמָם תּוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁתָם כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַקָּרָאִים, וּמַזְהִיר לִשְׁמֹעַ מִן הַנְּבִיאִים אַחֲרֵי מֹשֶׁה וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּנָּבִיא: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וגו', וְאָמַר בַּכֹּהֲנִים וּבַשּׁוֹפְטִים שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עַל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, עַל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בַּנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיַּסְכִּימוּ בְדָבָר שֶׁחוֹלֵק עַל הַתּוֹרָה, בַּעֲבוּר רֻבָּם. וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת לְחָכְמָתָם הָרְחָבָה הַיְרוּשָׁה וְהַטִּבְעִית הַקְּנוּיָה, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ, כִּי הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים לָדַעַת כָּל הַחָכְמוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּעַט שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה אוֹ מַה שֶּׁעוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ מִבַּת־קוֹל וְזוּלַת זֶה. וֶאֱמֹר, שֶׁלֹּא נַחֲלֹק עִם הַקָּרָאִים בְּמַה שֶּׁהֵם טוֹעֲנִים עָלֵינוּ מִן הַמּוּבָן מִמִּלַּת 'מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' וְ'עַד מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' שֶׁהוּא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְאַחַר כֵּן נֹאמַר שֶׁאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשּׁוֹפְטִים אוֹ הַמְּלָכִים, הָרְצוּיִים עִם דַּעַת הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל הַחֲכָמִים, רָאָה כִּי הַכַּוָּנָה מִן הַמִּסְפָּר הַהוּא לָשׂוּם חֲמִשִּׁים יוֹם בֵּין בִּכּוּרֵי קְצִיר שְׂעוֹרִים וּבִכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וּשְׁמִירַת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, וְנָתַן לָנוּ דִמְיוֹן בִּתְחִלַּת יוֹם מֵהַשָּׁבוּעַ, לוֹמַר: אִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה' מִיּוֹם רִאשׁוֹן – תַּגִּיעוּ עַד יוֹם הָרִאשׁוֹן, לְהַקִּישׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה מִיּוֹם שֵׁנִי – נַגִּיעַ עַד יוֹם שֵׁנִי. וְ'הָחֵל חֶרְמֵשׁ' מֻנָּח אֵלֵינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי – נַתְחִיל בּוֹ וְנִסְפֹּר מִמֶּנּוּ. וְקָבְעוּ אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח וְלֹא יִהְיֶה בָזֶה סְתִירָה לַתּוֹרָה, וְהִתְחַיַּבְנוּ לְקַבְּלוֹ לְ'תוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'  ' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וְשֶׁמָּא הָיָה זֶה בִנְבוּאָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, וְנִהְיֶה נְקִיִּים מִבִּלְבּוּל הַמְבַלְבְּלִים.
שאל רבBookmarkShareCopy

דרשות מהר''ל

ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם הש"י לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל כמו שיבא שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד בלי עוד הפסק זמן היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית בחשבם, דאם לא כן למה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כ״ג:ט״ו) ולא כתיב ממחרת הפסח אי נמי וספרתם לכם מיום ששה עשר אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב ממחרת השבת לומר, כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת בראשית יוסד שמו על שם זה כדכתיב (דברים ה׳:ט״ו) ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר ממחרת השבת ממחרת השביתה תספרו, שהשבית' של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה:
שאל רבBookmarkShareCopy

יסוד מורא וסוד תורה

זמין למנויי פרימיום בלבד