וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃
דרוש
וציוה להביא אז מנחה מן השעורים (מנחות סח:), מה שלא נמצא בכל הקרבנות, כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן (ויקרא כג, יא). מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו השם יתברך צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו, וכאמרם ז"ל על הסוטה, מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו, כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם* כבהמה הזאת, שכל עצמה אינו אלא לְסֶבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים, שהם מאכל הבהמה.
הכוזרי
(מא) אָמַר הֶחָבֵר: לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא לֶהָמוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַדְּשׁוּ מִשִּׂכְלָם וְיִתְחַכְּמוּ מִדַּעְתָּם וְיִקְבְּעוּ לְעַצְמָם תּוֹרוֹת מֵהַקָּשָׁתָם כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַקָּרָאִים, וּמַזְהִיר לִשְׁמֹעַ מִן הַנְּבִיאִים אַחֲרֵי מֹשֶׁה וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּנָּבִיא: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וגו', וְאָמַר בַּכֹּהֲנִים וּבַשּׁוֹפְטִים שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים. וְהָיָה מַאֲמָרוֹ: לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עַל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, עַל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בַּנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם שֶׁיַּסְכִּימוּ בְדָבָר שֶׁחוֹלֵק עַל הַתּוֹרָה, בַּעֲבוּר רֻבָּם. וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת לְחָכְמָתָם הָרְחָבָה הַיְרוּשָׁה וְהַטִּבְעִית הַקְּנוּיָה, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ, כִּי הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים לָדַעַת כָּל הַחָכְמוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּעַט שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה אוֹ מַה שֶּׁעוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ מִבַּת־קוֹל וְזוּלַת זֶה. וֶאֱמֹר, שֶׁלֹּא נַחֲלֹק עִם הַקָּרָאִים בְּמַה שֶּׁהֵם טוֹעֲנִים עָלֵינוּ מִן הַמּוּבָן מִמִּלַּת 'מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' וְ'עַד מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת' שֶׁהוּא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְאַחַר כֵּן נֹאמַר שֶׁאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אוֹ הַשּׁוֹפְטִים אוֹ הַמְּלָכִים, הָרְצוּיִים עִם דַּעַת הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל הַחֲכָמִים, רָאָה כִּי הַכַּוָּנָה מִן הַמִּסְפָּר הַהוּא לָשׂוּם חֲמִשִּׁים יוֹם בֵּין בִּכּוּרֵי קְצִיר שְׂעוֹרִים וּבִכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וּשְׁמִירַת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, וְנָתַן לָנוּ דִמְיוֹן בִּתְחִלַּת יוֹם מֵהַשָּׁבוּעַ, לוֹמַר: אִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה' מִיּוֹם רִאשׁוֹן – תַּגִּיעוּ עַד יוֹם הָרִאשׁוֹן, לְהַקִּישׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם תִּהְיֶה הַהַתְחָלָה מִיּוֹם שֵׁנִי – נַגִּיעַ עַד יוֹם שֵׁנִי. וְ'הָחֵל חֶרְמֵשׁ' מֻנָּח אֵלֵינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי – נַתְחִיל בּוֹ וְנִסְפֹּר מִמֶּנּוּ. וְקָבְעוּ אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח וְלֹא יִהְיֶה בָזֶה סְתִירָה לַתּוֹרָה, וְהִתְחַיַּבְנוּ לְקַבְּלוֹ לְ'תוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ' עִם הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים. וְשֶׁמָּא הָיָה זֶה בִנְבוּאָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, וְנִהְיֶה נְקִיִּים מִבִּלְבּוּל הַמְבַלְבְּלִים.
דרוש
וזה נרמז גם כן במצות הספירה, שציוה השם יתברך להביא עומר מן השעורים (מנחות סח:) ביום הראשון שמתחילין למנות לקבלת התורה (ויקרא כג, יא), כי יום הראשון הוא התחלת הכנה במה שמונה מספר מ"ט יום, עד מספר שער החמשים, אשר ממנו התורה. והקרבן הוא מן השעורים, שהם מאכל בהמה, כי מצד שהנשמה בגוף האדם, שהוא כמו בהמה, היא חסירה, ונחשב האדם כמו הבהמה. וזהו בעצמו ההכנה לאדם לקבל התורה בהחלט יותר מהמלאכים, כי היא צריכה אליו מצד החסרון להשלים בו חסרונו על ידה. ולכך מסוגל ומוכן לקנין התורה העליונה, הגם שהיא משער החמשים אשר לא תפול בו ספירה, בשאין השגה בו, כי החסר מוכן לקבל הכל, כאמור (קהלת ו, ז) "גם הנפש לא תמלא".