ויקרא כו:ב מחשבת ישראל: מורה נבוכים

אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (ס)

מורה נבוכים

זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך. ואחריה אומר, כבר בארנו שהכונה כולה היתה ב׳מקדש׳ – להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד – כאמרו: ״ומקדשי תיראו״. וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה׳חכמים ז״ל׳ על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס ל׳מקדש׳ בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך״. ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית׳ ה׳טמאים׳ מהכנס ל׳מקדש׳ – עם רוב מיני ה׳טומאות׳ עד שכמעט לא תמצא אדם טהור רק מעטים, כי אם ינצל ממגע ׳נבלה׳ לא ינצל ממגע אחד מ׳שמונה שרצים׳ הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים, והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה לא ינצל ממגע ׳נדה׳ או ׳זב׳ או ׳מצורע׳ או ׳משכבן׳; ואם ינצל מאלו לא ינצל מ׳שכיבת אשתו׳ או מ׳קרי׳. ואפילו הטהר מאלו ה׳טומאות׳ לא הותר לו להכנס ל׳מקדש׳ עד ש׳יעריב שמשו׳ ולא הותר לו להכנס בלילה ל׳מקדש׳ – כמו שהתבאר ב״מדות״ וב״תמיד״ – ובלילה ההוא ישכב עם אשתו על הרוב או תתחדש לו סיבה מסיבות ה׳טומאה׳ וישכים ביומו כאתמולו.
שאל רבBookmarkShareCopy