ויקרא כו:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

וידבר ה' אל משה (א) יראה שהדבור הזה שהיה למשה לא היה רק בקרבתם לפני ה' וימותו לומר כי אחר שמתו הודיע לו סבת מיתתם אשר השתוממו עליה ולא ידעו מה היא כמו שאמר משה (ויקרא י׳:ג׳) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. לומר שהוא התקדשות לבד בלי חטא. והוא דבר אליו כי בקרבתם לפני ה' בעבודת הקטרת אשר לא צוה להם פשעו וימותו. ומאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא הוא מאמר אחר נאמר לו אחר כך. וסמך זה אל זה מפני אומרו בכאן ואל יבא בכל עת ולא ימות וטעם כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי לא בפומבי ודרך חול אראה רק בענן של כבוד ועל פני הכפרת כמו שיתבאר זה עוד באומרו וכסה ענן הקטרת את הכפורת וגו': בזאת יבא אהרן וגו' כתנת בד וגו' (ה). הראוי שנדע שלא הזכיר בפרש' זאת דבר מהקרבנות התמידין ולא מהמוספין הנזכרים בפרשת פנחס לכל הימים המקודשים והם רצוני תמיד של שחר כמשפטו בכל יום. גם קרבנות המוספין הן היו נקרבין ראשונה על ידי כהן גדזל (יומא ע'. אבל יזכיר מה שהוא מיוחד מהקרבנות לביאתו לשם יביאם מה שהוא מהם בבגדי לבן מפני שעבודתם לפנים ומה שהוא מהם לחוץ בבגדי זהב ודרך חליפות הבגדים וגניזתם. והנה עם זה הפרש' כתקנה בלי יתרון וחסרון בלי צורך סירוס כלל כמו שיתבאר. אמר כי הכהן הגדול יביא פר החטאת כי הוא קרבנו המיוחד לו בפ' ויקרא (פ' ד') ואיל לעולה. וטעם הקרבן הזה הוא מבואר למה שהכח החמרי אפילו בשלמים הוא גובר עם שרוב מעשיהם הם בלתי נאותים ומיעוטם הם בינוניים ומיעוט מן המיעוט הם טובים ונאותים (ב) ולזה היה פר לחטאת כנגד זה שבשרו ועורו ופרשו הכל נשרף חוץ למחנה וממיעוט ממנו שהוא החלב יקטיר במזבח החיצון אמנם מיעוטא דמיעוטא בא לפני לפנים להזות ממנו על הכפרת אמנם היה האיל לעולה כנגד הכח השכלי אשר הוא עולה כלו לרצון לה' וצוה שיהיו קרבנותיו אלו בבגדי בד קדש עם הנקיות המחויב לאדם השלם וההרחק' מכל מיני המותרות וכמ"ש החכם (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמו שזכרנו. (ב) והנה לפי שכלל העם יצאו בזה החלק מהחטאת אל הקצה האחרון עד שכבר ישלחו יד רוע תאוותיהם אל האיסורים החמורים ואל התשוקות הבהמיות כאכילת חלב ודם ושכיבת העריות והזכור וכדומה לזה שבהם יוצאין מגדר הטבע האנושי ונכנסין אל טבע הבהמיות. לזה כפל בהם החטאת בשיהיו שני שעירי עזים לחטאת ואיל לעולה. שנים מהן כהלכתן בכהן. אמנם היה שעיר אחד לשלח אותו לעזאזל המדבר' כאשר הוא חי כי לא הוכשר ממנו דבר לפנים כלל ואפילו זריקת דמו על המזבח החיצון אמנם אמר ולקח את השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ג) ^*כי יראה וכו' כונתו כי מצות הפלת הגורל על שני השעירים היא להורות לנו, שכמו שרק עפ"י הגורל אשר ברוב העתים והזמנים (מלבד בימי שמעון הצדיק שעלה תמיד הגורל בימינו לה') נפל רק במקרה והזדמנות מי משני השעירים האלה השוים במהותם בכל ענין, יהיה לה', ומי לעזאזל? כן הוא בבחינה מה גם בבני אדם, כי לפי נטית טבע חמרם ומזגם הטוב הוא אם רע יעשו גם המה הטוב והישר בעיני ה' או ירעו מעשיהם, ואף שיש להם הבחירה החפשית להכריח טבעם הרע אל הטוב, אשר בעבור זאת יוכו ג"כ על עונם אם יעמדו ברשעתם, בכל זאת יש להם בזה כעין התנצלות אם יחטאו, כמאה"כ "הן בעון חוללתי וכו'" וע"כ יוקל או יכבד גם ענשם, לפי שינוי מדרגת רוע תכונתם הטבעית, ורק בעבור זאת יסלח ה' גם לעונם ויכפר על פשעיהם ביה"כ. כי יראה שכיוון בזה כוונה נכבדת מאד והיא לתת הסבה והטעם על כפרת הפשעים החמורים אשר יכפר עליהם בזה השעיר המשתלח וללמד שאפילו על הפושעים והמורדים בשעור ההוא יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו. וכמו שכתב הרב המורה פרק ל"ג חלק שלישי כי מי שטבעו חם ביותר אי אפשר שיהיה ירא שמים בתאוותיו וכבר חשבו קצת החכמים שאין האדם רצוניי על הרעות וכל שכן אם הם נמשכות אל רוע תכונתם עם שכבר דחה אותם הפילוסוף וביאר שהכל בידי אדם כמו שכתבנו בשער כ"ב מכל מקום דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו כי אחר שהם לא בחרו להם אלו ההתחלות הפחותות והטבע העלה אותם בגורלם וידו חלקתם לא בקו עד שאם יכבשום היה ראויין לשכר גדול כמו שאמר (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא הנה כשלא עמדו כנגדם ראוי להמציא להם תקון והוא מה שבארו יפה באלו הגורלות, כי הנה שני השעירים הם שם לפני ה' והגורל יבדיל האחד חטאת לה' והשני לעזאזל כמו שעל זה הענין הם האנשים ולא הועילה לשם השתדלות כלל כי אין עצה ואין תבונה מועלת שם שההזדמן בו אל כל אחד ההצדדים היא שוה. האמנ' בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק היה נעשה נס בגורלות אלו שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט) כי ימין ה' רוממה כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג) וזולתם על דרך ההשגח' ועל פ' ה' וכמו שאמר (משלי ט״ז:ל״ג) בחיק יוטל הורגל ומה' כל משפטו, אמנם אח"כ היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט שהם מתעתדים אל המקר' מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין לא היה להם סימן כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה כמו שאמר (בראשית מ״א:ל״ב) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר. ועל זה נאמר ועתה לכו ונפיל' גורלות וגו' (יונה א') כי לכאור' היא היתה עצה נבער' שהרי אי אפשר שלא יפול הגורל על אחד מהם בין זכאי בין חייב וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג:) שאמר לו עכן ליהושע עד שאמר לו (יהושע ז׳:י״ט) בני שים כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן ויאמר אמנה אנכי חטאתי וגו'. אלא שהכוונ' באומרם ונפילה גורלות שיפילו הגורל פעמים הרבה כי לזה נקראו גורלות רבות לא כהפיל הגורל על אנשים הרבה שכן נאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק הארץ. וכן עשו וילכו ויפילו גורלות ובכל פעם ופעם נפל הגורל על יונה ועם זה נתאמת להם הענין. הנה אם כן שענין גורל הוא זה שיורה תחלה על ענין ההזדמן כמו שאמרנו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו'. ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחת' וגו'. אחר שהתוד' ראשונ' וידוי עצמו וביתו על זה הפר קודם הגורלות (יומא ל"ה:) שנאמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו בא אחר הגורלות להתודות עליו על עצמו ועל אחיו הכהנים ושוחטו ומקבל את דמו להביאו להזות ממנו לפני לפנים (שם מ"א:) ואולם קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטרת הסמים כמו שנאמר כי בענן אראה על הכפרת והקפידו מאד על שיהא מתן הקטרת מהכף אל חפניו ומחפניו על האש הכל לפני ה' בהיכל לפנים והוא עבודה קשה שבמקדש (שם מ"ז:) לפי שכך הוא מפורש בכתוב ולקח מלא המחת' גחלי אש מעל המזבח וגו'. ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות: ונרא' שהכוונ' בזה כדי שיהא שם טרוד בעבוד' ההיא הקשה ולא יזין עיניו מהשכינ' ולא ימות כמו שנאמר (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמנם הצדוקים קלקלו בזה והיו מתקנים מבחוץ והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם שהיו אומרים שזו היא כוונת הכתוב באומרו כי בענן אראה על הכפורת. ובגמרא (שם י"ט:) תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שתקן מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושין אמר ליה כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. אמרו לא היו מועטין עד שמת והוטל באשפ' והיו תולעים יוצאים מן חוטמו ויש אומרים ביציאתו נוגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל ביו כתיפיו שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל במה אנן מקיימין כי בענן אראה על הכפרת שיתן לשם מעלה עשן הא אם שנה וחסר אחת מכל סממנים חייב מיתה (יומא נ"ג.) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים לפי שנאמר אחר כך והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת משמע דבהזא' אחת הוא עושה אחת למעלה ושבע למטה כמו מי שמנגיד ברצוע' שיש לה בית יד שבהיות ידו קבועה במקום אחד מכה לכאן ולכאן כרצונו (שם נ"ה.) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו וגו'. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם. והוא שיזה גם כן מדם הפר והשעיר על הפרוכת (שם נ"ג:) ועם זה יכפר על אותם שהם עונות ופשעים בצירוף אל הקדש ואל המקדש השוכן אתם אשר אין בידם לעמוד על הטהר' והקדוש' הראוי' להם ולכן סבר וקביל לשכן אתם בתוך טומאותם וכמו שאמר (ויקרא כ״ו:י״א) והתהלכתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכל אדם לא יהיה באהל מועד היא הדבור אשר חוץ לפרכת ולכן היה הממרס את הדם על הרובד הרביעי שבעזר' כי אין לו לבא משם ולפנים: ויצא אל המזבח וגו'. ירצה שיצא מאת פני הקדש פנימה אל מזבת הקטרת שהיה שם לפני הפרכת ויכפר על קרנותיו כשיזה עליו באצבעו מן הדם שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (יומא מ"ג.) ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון (שם נ"ח:) וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והותודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדבר' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. לא אמר בו שכפר על הקדש כי אלו העונות והפשעים הם יוצאים מהשווי האינושי כמו שאמרנו לא בהקש אל הקדש כראשונים ולזה נעשו מנה דורון לעזאזל המדבר' (פר"א פ' מ"ו). (ג) אמנם טעם זה המעש' לפי הדעת הפשוט נתבאר להלן (ויקרא י"ז) בפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לשם לבד כמו שכתב הראב"ע ז"ל וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיותם ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה ואלהות כמעשה ארץ מצרים והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם היה מהרצון האלהי כי ביום הזה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון בתת עליו כל עונות בני ישראל ופשעיהם היוצאים מההקש האנושי כאשר אמרנו ושלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תתתית ההר להפסד ונתוח (יומא ס"ז.) כדי לטעת בלבם כי שוא עבוד אלהים זולתו יתעלה ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. (ג) ולפי שהענין הזה הוא למוד והישר' גדולה אל דעות האנשים ולכוחם הדמיוני הרואה במפלתו ובזיונו ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו. יאמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזירה שכבר ישארו בזה בלי עון כלל והוא מה שאמרו (שם כ'.) שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים. ולא עוד אלא שהשטן על כרחו מודה ומעיד ביום ההוא שיש לו יתעלה עם אחד בארץ כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע (פר"א שם) והוא ממש טעם אומרו ז"ל תנו שחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע והוא ודאי שרו של עשו (ב"ר פ' ס"ה) המליץ בעדו תמיד כמו שאמר (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' כפי תרגום אונקלוס כי בזה המעשה ודאי הושחד והותש כחו ולא יליץ בעדו אדרבה יהפך למליץ לנו ולטעון בעדנו והיא מליצה נכבדת מאד והדבר נכון מאת האלהים וכשר לעשותו. ואם יש דברים בגו מקובלים בזה נקבל ויתכן כי להיות זביחת פסח מצרים מזה המין (ש"ר פ' ט"ז) נקרא יום מקחו ומפלתו שבת הגדול (שבת פ"ז: תוס' ד"ה ואותו) שכבר יתיחסו שני הימים האלו בגדול' זו כמו שכתבנו שם שער ל"ח עיין עליו וכאן בענין השלישי מזה השער נדבר עוד במליצתו של סמאל על פי מאמר פרקי רבי אליעזר נוסף על מה שכתבנו בהקדמת השער. ועוד יתכן בדרך הרמז שיותן בזה רושם נפלא בהבדל אשר בין הבנים בניו של יצחק אבינו אשר בא זכרון עקדתו ביום הדין הקודם כי שניהם נתדמו אל השעירים. זה בעצמו שנאמר (בראשי' שם) הן עשו אחי איש שעיר. וזה בחלקיו שנאמר (שם) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו עד שהחליט עליו הזקן והידים ידי עשו. ולהייתם תאומים וזה טוען מההזרעה ולזה מהלידה נפלה ביניהם קטטה על הבכורה ויתרוצצו הבנים בקרבה (רש"י בראשית כ"ו) ולא סרו אחרי כן מהתקוטט עליה לכן צוה שיטילו עליהם גורלות כי מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ומיי' כל משפטו (שם י"ו.) אי זהו לשם ואי זהו לעזאזל. ומה נפלא מה שאמרו (יומא ל"ט.) שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב ימין ה' רוממה בו ומכוונת כנגדו ובקבלת דמו והזאותיו כהזאות דם פרו של כהן גדול עם מה שנודע שאם כל בעל חי הוא הנפש כמוזכר להלן בשער ס"ד. הנה הוא יורה כי נפשות כל בית יעקב אשר בחר לו יה הנה הנם נפשות הכהנים הנגשים אל ה' וכלן זוכות ובאות תחת כנפי השכינה עם שמדרגותיהן בלתי שוות ולכל אחד מחיצה בפני עצמה. אלו לפני ולפנים תחת כנפי הכרובים ובין בדי הארון. ואלו על הפרכת. ואלו על מזבח הזהב. ואלו על מזבח החיצון. מכל מקום הנה הוא יתעלה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם השעיר אשר הוא שעיר בעצם אשר עלה עליו הגורל לעזאזל הנה הוא נושא עליו את כל עונות בני ישראל במה שמכבידין את עולם עליהם בגזרות קשות ורעות הממרקים עונותיהם והוא משתלח לארץ גזרה אשר שם נפל שדוד בלי שום תקומה כי לסוף יפול בנופלים ולא יהיה שריד ופליטה לבית עשו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא והוא ענין נכבד מאד ראוי שיעשה ממנו סימן גדול ביום הכפורים הזה כמו שאמרנו כי על זה אחז"ל (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כ״ז:ט׳) טובים לך טובים לבניך. ואחר שנתישב זה נאמר מה שנמשך מענין הכפרת. והנה בנוסח הוידוין הנעשים בו ביום אמרו ביומא (ל"ו): תנו רבנן כיצד מתוד' אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל אומר חטאנו ועוינו וגו'. והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקא מסייע ליה קרא קמ"ל. הנה שלש מלות הללו כוללות השלשה מינים מהחטא אשר בם יפלו האנשים במעשיהם כמו שאמר החוקר בפרק י' מהמאמר החמישי מספר המדות זה לשונו. ^*משלשה פנים וכו' כונת החוקר כי על ג' אופנים יסבב לפעמים איש נזק לרעהו' הא' בבלי דעת, אם ישליך ד"מ אבן רומח ונפל על רעהו והכהו נפש, או סבב לו פצע וחבורה (ובכל זאת לא ינקה האיש ההוא לצמיתות, אחרי כי היה לו להזהר שלא לשחק בכלי מות ומשחית כאלה כמאה"כ "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות וכו' (משלי כ״ו:י״ח) והנזק אשר יעשה איש בשכרותו הוא ג"כ ממין זה רק שהוא רע עוד יותר, אחרי שהוא בעצמו סבב בשתותו יין למכביר לעור עיני שכלו זמן מה, ולהסיר דעתו ותבונתו מעליו, עד שנעשה כאינו בן דעת אשר כל עון לא יחשב לו, והב' אם יסבב איש נזק לרעהו בדעת שלימה אך בעת כעסו או בעבור הכרח שאר התפעליות נפשו, מעונו זה אמר החוקר הוא "בלי הצטדק" ר"ל שאין לו שום התנצלות, אחרי שנעשה בדעת בעליו, והג' הרע מכלם הוא הנזק אשר יסבב איש לרעהו בזדון ובשאט נפש, לא בעת שכעסו או שאר התפעליות נפשו שלטת עליו, כי אם בדעת צלולה והתקררות דם, ובכונה מיוחדת להרע לרעהו רק בעבור הרעימו והכעיסו, ומאיש כזה וכל הדומים לו יאמר החוקר כי הם "רשעים ורעים," אחרי שעושים רשעתם בבחירה חפשית ובלי שום הכרח פנימי, וכמו שיש ג' מינים אלה בעושי הרע לעמיתם, כן יש גם ג' מיני עושי הרע בעיני ה' בבחינת העבירות שבין אדם למקום ובמקראי הקודש ודחז"ל נקרא המין הא' בשם חטא והב' בשם עון, והשלישי בשם פשע כמו שהולך הרב ומבאר בזה כמה כתובים, משלשה פנים יבואו הנזקים בחברות בני אדם. אחד מהם עשות החטא בבלי דעת כי לא ידע למי ובמה ומה ולא למה. כי עשה זה ולא חשב להשליך הרומח או לא זה או לא לזה או לא בעבור זה. אבל קרה כן. ואמר כי מזה המין הוא השכור והדומים אשר יכו בכוונה ויודעים את אשר יעשו אלא שאינם עושים בבחינה שלימה אלא שזה יותר רע במה שהוא עצמו תחלת הסבה. ועל הפן השני אמר אמנם כאשר הוא יודע ולא הקדים עצה הוא בלי הצטדק כמו העושה בעבור כעס או בעבור שאר הפעליות הכרחיים או טבעיים. ועל הג' אמר אמנם כשהם עושים בבחירה הם רשעים ורעים וכו' וברור הוא כי אלו הג' פנים עצמם הם אשר כוונום חז"ל בפי' חטא ועון ופשע כפי מה שפרשום בפיהם. והוא מה שיחייב הסדר ההוא שסדרוהו על פי ראש המתודים שאמר (תהילים י״ט:י״ג-י״ד) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אז איתם ונקתי מפשע רב ובמה שאמר חטאנו עם אבותינו וגו' (שם ק"ו). כמו שפירש בפסוק שלאחריו ודברי החכם עצמם כשאמר (שם) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף. כי השוגג עקרו העלם הדבר מדעתו כמ"ש (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ולזה כנגד מה שאמר חטאנו עם אבותינו אמר אבותינו במצרים לא השכילו וגו' וכנגד מה שאמר העוינו אמר לא זכרו את רוב חסדיך כענין יען אשר לא זכר עשות חסד (תהילים ק״ט:ט״ז) לא זכר יואש המלך החסד וגו' (ד"ה ב' כ"ד). כי בבא תאוותיו לפניהם היו עוברים על מצותיו בזדון ולא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר להיות לו עבדים. ועל אומרו והרשענו אמר וימרו על ים בים סוף וכן אמר (שם ל"ב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו'. אמנם באומרו (שם) ואתה נשאת עון חטאתי סלה יראה שירצה להיישיר האנשים שלא יהיו מהחנפים המתודים על העברות הקלות ומראים עצמם שהם חמורות מאד בעיניהם ובמצפוני לבם יהיו החמורות כקלות אשר עליהם אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה׳:י״ח) ירצה שהם מושכים עליהם העון שהוא המזיד בנקלה מאד כאלו נמשך אחריהם בחבלי תוהו וקורי עכביש ולא ינתקו ומורים בחצוניותם שהם מושכים בעבות העגלה החטאה לכבידתה בעיניהם. ועל זה הדרך אמר המשורר אוילים מדרך פשעם וגו' (תלים ק"ז). יאמר שהסכלים הם פושעים מני דרך במרד גמור ומהעונות אשר אם הם בהם מזידים אינם מורדים מהם יתענו. ולהישיר מזה אמר חטאתי אודיעך וגו'. ירצה כשאני מודיע החטאים ומודה אותם ראוי לי שלא לכסות החמורות אבל עוני שהוא הזדון לא כסיתי אמנה העצה הנכונה בזה כי אודה עלי פשעי לה' והם המרדים היותר חמורים ועם זה נשאת עון חטאתי סלה. והנה השעיר אשר כן התודו עליו את החטאים והעונות והפשעים אשר חטאו ועוו ופשעו כל בית ישראל (יומא ס"ו.) מהמין היוצא מהשווי כמו שאמרו היו קושרין לשון של זהורית בין קרניו (שם ס"ז.) לומר שלא שמשו במעשיהם בבגדי לבן ושטעונין כפרה חזקה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח):

^*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן כוונתי, כי כמו שהמשכן עם כל כליו רומזים על תבנית העולם בכללו, כן ירמזו גם קרבנות הנשיאים אשר הקריבו אחרי כלות משה להקים את המשכן למען חנך אותו לעבודת הי"ת, על בנין העולם והגלגלים להורות כי את הכל ברא הי"ת רק לכבודו, שיכוין האדם מבחר כל יושבי תבל כל מעשיו לה', לעבדו בכל לבב, לבקר בהיכלו ולהשתחוות לפניו, וע"כ הביאו את קרבנם שש עגלות צב, ושני עשר בקר לרמוז על י"ב מזלות אשר באזור אחד יעמדו, אין דעם טהיערקרייזע, שש מהם בצד צפון לעומת שש האחרים העומדים בדרום, וקערת כסף בעבור היותה עגולה רומזת על כדור העולם שהוא עגול, והכסף בלובן מראהו רומז על מראה גלגל הלבנה שהוא ספיריי, אשר בתוך קערירו, רויס שוכנת הארץ לדעת הקדמונים, (עיין מבוא לשער ל"א) ומראה הלבנה בעצמה שהוא ג"כ לבן, כמו שיורה על זה שמה "לבנה" ומשקל שלשים ומאה כמנין קל, להורות, כי העולם כולו וכל ענייניו קלים הם בערכם, וגם קל מהרה יכלו ויאבדו, כמו שיורה מזרק כסף על האדם בעבור שהוזרקה בו נשמתו, ושבעים שקל משקלו רומזים על שבעים שנות חייו על פי הרוב, גם יורה מנין ע' כסף זה על מין האדם הכוסף תמיד לחמוד קניני העולם, וכל אשר ירבה לו כסף וזהב לא יאמר די והכף העשויה מזהב הנחמד ונבחר מכל המתכיות, ומשקלה עשרה שקל, רומזת אל הנשמה הטהורה האצול' משפע רוחני של עשרה מדרגות השכלים הנבדלים אשר בעבור' נבחר גם האדם מכל יצורי תבל השפלים, וכן הולך הרב ומבאר שאר חלקי קרבנותיהם כולם דרך רמז על כוחות הנפש והגוף, והכח המחבר הרגשות ה' החושים בעורק הראשיי, שבמוח קרא בשם המשותף. ואני הנה ראיתי וישמח לבי לפי שלסב' שקדמ' נתעוררתי קודם לכן לבקש טעם נכון לאלו הקרבנות והסכימ' דעתי על ענין כולל ומשותף כפי הכוונה המיוחדת ולדעתי לא נופל הוא מלהעלותו על ספר בכללם והרוא' ידרוש וישפוט. וזה כי כאשר נגמרה מלאכת המשכן המיוחסת אל העולם בכללו כמו שביארנו בענינו ונתיחד המקום ההוא לבית ועד ומכון שבתו של בורא עולם להורות על אמתת מציאותו ושהוא ברא הכל בנדבת רצונו אחר שלא היה וכאשר אמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמו שאמרנו שם ראו הנשיאים השלמים האלה אשר כן תארם הכתוב לשם ולתהל' כנזכר לעשות קרבן נכבד יורמז בו ויורשם העולם הזה בכללו ותכלית כוונת הבורא יתעלה בו ובמציאותו ושהכל לא נברא אלא לכבודו ולעבוד עבודתו וזה מה שחוייב כל בעל שכל להעלותו על לבו ולחשוב בו מחשבות נוספות יום יום לא יסורו ממנו והוא שידע וישוב אל לבו שכל העולם כלו המונו ושאונו אינו כדאי לעצמיותו ושהאדם בגאונו וזדונו להבל דמה רק במה שיכוין מעשיו בעולמו לשמים להשלים את עצמו בהכין כל מעשיו ועבודותיו לעשות רצונו ולבקר בהיכלו ולהשתחוות לפני מזבחו ומתמונת עצמו ובשרו עיניו יחזו תוכן יצירתו עפעפיו יבחנו ענין בריאתו אשר הפליא ה' לעשות עמו וירים את עצמו תרומה לה' בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכל עצמותיו ראשי איבריו חושיו וכל כחותיו קרבו וכרעיו כלם יהללו יה ולא ימצא להם תכלית זולתו עד כי מהעולם הגדול יתחיל הכרתו ושבחו ובקטון יסויים וישלים את חובו כי ע"כ היתה הכוונה האלהית לשכון שכינתו בתכנו כמ"ש (ויקרא כ״ו:י״א-י״ב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. וזאת לבדה פעולת עבדי ה' ונחלתם. ולזה היה קרבנם מה שיעיד ויורה על זה ברמיזות קרובות והוראות נכונות יתר מאד מהרמיזות אשר לראשונים שזכרנו אמנם נשתתפו כלם ראשונ' בהביא שש עגלות צב ושנים עשר בקר (במדבר ז׳:ג׳) כמספרם להסיע על ידם את משכן ה' ממסע אל מסע להתמיד שכינתו ביניהם כמו שהעולם בכלל יתקיים ע"י מציאות הי"ב מזלות אשר באפודה אשר הם גם כן שש כנגד שש תמיד מתהלכים סביב העולם והרי הם בתוך העם הקדוש ההוא כמזלות בתוך העולם ולמי ראוי להורות מה שמוטל על כל אחד מהאנשים לעשות לפי ההשקפ' שאמרנו זולתם. והתחיל נחשון שהוא אצלם במדרגת מזל טלה שהוא ראש המזלות לפי הנחת חכמי התכונ' לסבת שמושו בחדש האביב שהוא כמו התחלת החיים עם היות שהמזל ההוא מצד הנחתו במקום גלגלו אין לו סימן ראשיות מלזולתו כי כלם ראשים כמוהו וכולם עולים זה אחרי זה אין מוקדם ומאוחר. והפלא מה שכתב בקרבנו של נחשון וקרבנו קערת כסף מה שלא כתוב בשום אחד מהם והוא להורות על עטיפת אלו המזלות ושהמזל ההוא אינו הראש ע"ד האמת רק בהנחה כנזכר. ובמדרש (שם) א"ר ברכיה הכהן בר רבי למה כתיב וקרבנו בנחשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו ע"כ. ראה נפלאות מדבריהם המורים על ענינם ממש אצל המזלות ועל דרך הפשט יבא עטף הוא"ו על מה שהקריב ראשונ' בשתוף הנשיאים כלם. אמנם היה קרבנו קערת כסף אחת בחרו בכלי הזה להיותו בעגולו וקערירותו דומה אל כדור העולם כמו שנמצא ברמזים הראשונים לרמוז אל כללות העולם השפל שהוא בתוך קערירות גלגל הלבנ' ועשו אותה מכסף להורות על ספיריות הגלגל ומראה הלבנ' הקבועת בו כי כן ייחסו הטבעיים הכסף אליה ושאר המתכות לשאר הככבים ושיערו שיהיה שלשים ומאה משקלה שסימנם ק"ל לרמוז אל קלות ענייני העולם הזה כי הוא וכל תועלותיו באשר המה קל הוא על פני מים וקל מהרה יאבד: מזרק אחד כסף אין ספק שהיה המזרק קטון מהקער' כמו שמוכיח ממשקלן ומסתמא זה בתוך זה המה מובאים כמנהג, לרמוז אל האדם שהוא עולם קטון הנתון בתוך העולם הגדול וקראו מזרק על שהוזרק לתוכו כלשון חז"ל (סנהדרין ל"ח:) כיון שהוזרק' בו נשמה ואמר שהוא כסף להורות על הכוסף הראוי להמצא בו להשגת שלימותו כי ע"י כן תגיע הצלחתו כמו שכתבנו אצל אדני הכסף אשר במשכן וגם כי האדם הוא הנכסף לתכלית לכל הנמצאות השפלות הנבראות בשבילו: שבעים שקל בשקל הקדש: כד"א (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי הם בקירוב ימי חלדו ועוד שסימן זה המספר הוא אות העין. והעין הוא כלי הכוסף והחמדה אשר אחריהם ימשך האדם בימי הבלו וגם כי כל משקלם קל מאד בהשקפת העין לפי עוצם התשוק' התמידית אשר תשאר תמיד בעינה אף כי ירדו מהם מאד כמו שנאמר (קהלת א׳:ח׳) לא תשבע עין לראות ונאמר (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענ' ועיני האדם לא תשבענ' וההוא גלגלא דעינא דאלכסנדר שכתבנו אצל ברכת יעקב שער כ"ד עד נאמן. שניהם מלאים סלת וגו'. כי שני העולמות האלו לא נבראו אלא שיהיו מלאים מסלת המציאות ומטובו הוא מה שנאמר בגדול (במדבר י״ד:כ״א-כ״ב) וימלא כבוד ה' את כל הארץ (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו ובקטן (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגומר (שם ל"ה) מלא אותם חכמת לב וגומר (דברים ל״ד:ט׳) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ומזה הענין(שמות מ׳:ל״ד)וכבוד ה' מלא את המשכן כי משכן ה' הוא כעין שני העולמות האלו כאשר כתבנו במקומו שער מ"ח: כף אחת עשרה זהב וגו'. ירמוז אל מלא כף נחת רוח ממרום אשר נאצל על העולם הקטן הזה והיא נשמתו הטהורה האצולה משפע ואצילות העשרה הנבדלים העליונים במעלה על כל שאר הנמצאים כמו שהזהב הכי נכבד יותר מכל המחצבים והרי שלשה כלים אלו זה בתוך זה כמו שכן הנשמה בתוך האדם ושניהם בתוך העולם הגדול והיתה מלאה קטרת כי מטבעה להיות מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת המעלות המדותיות והמושכלות וכ"ש בשיר ידידות (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו: פר אחד בן בקר וגו'. אחד שרמז אל כללית העולמות בסתם נעתק לפרש תלקי העולם הקטן הזה וכחותיו אשר מהם נבנה והוכלל כי הוא מה שיביא האדם לדעת תכלית מציאותו ויגיעהו אליו. והתחיל פר אחד בן בקר לרמוז אל הכח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד שבכל כחות הגוף כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל הבעלי חיים הנקרבים. ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלמותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר כמי שיבא. ואמר איל אחד על הכח המתעורר במעשים בכלל. כבש אחד על הכח החיוני בכללו. ולפי שבתחלת האדם לא יראה בו תשוקה אחרת זולת מה שתמשך אל הנפש הנזנה במאכל ובמשתה לבד. אמנם אחרי כן יתעורר אל ענינים אחרים מתאוות הנפש החיונית. לזה דמה הענין האחד אל הכבש בן שנתו והשני אל האיל. שהוא גדול וחזק ממנו: ושעיר עזים אחד לחטאת זה שטן זה יצר הרע והוא הכח הגובר באדם לכל עון ולכל חטאת ואע"פ שהוא בכלל הנפש החיונית עצם מעצמיה ובשר מבשרה עם כל זה לרוב הראותו בפעולותיו והתגברו בהם ראוי למנותו בפני עצמו. ואחר שזכר אלו החלקים דרך כלל נעתק עוד לחלק אותם אל חלקים אחרים דרך שמושם בפעולותיהם ואמר. ולזבח השלמים בקר שנים אמר כי לשלמות פעולות' צריך שיראו בהם כל אלו הענינים הנבדלים וזה שהשכל אם שהוא אחד במציאות כמו שאמר פר אחד בן בקר כבר יתחלקו פעולותיו אל בקר שנים והוא העיוני והמעשי כי בשניהם יבקר וידע להבחין בין אמת ושקר ובין טוב לרע כמו שאמרנו. אמנם בשיושלם ביד זה הביקור כשהיו מתוקנים אצלו ומוכנים לעבוד עבודתו אילים חמשה והם הכחות הנפשיות הידועות בשם. המשותף. המדמ'. השומר. הזוכר. המחשב. כי על ידי חמשתן משיג השכל השגותיו כמו שנתבאר בטבעיות וקראם אלים שהם כחות מחוברות ומתלוות אל הכח המתעורר הכללי אשר קראו למעלה איל אחד. ואמר עתודים חמשה על הכרחיות צרכו אל החמש' חושים המפורסמים אשר הם. הראות והשמע. והריח והטעם. והמשוש. כי המה או רובם משוטטות שלא ברשות ולכל אשר יפנו ירשיעו כעתודים אלו הקופצים בראש והם עושים מלאכת השעיר שזכר אלא שנעש' עתודים: כבשים בני שנה חמשה הם החמש' כחות הראשיות אשר לנפש הזנה המשמשות ראשונ' כנזכר והם. המושך. והמחזיק. המעכל. והדוחה. והמוליד בדומה. כי הם פעולות תמימות לא ירעו ולא ישחיתו ולא ישנו את פעולתם אם לא שיוכרחו מסבה חצונית ולזה נדמו אל הכבשים כי הסכמת הכחות האלו כלם אם אל בריאות הגוף ואם אל עבודת הנפש ושלמות פעולותי' כלם היא הכרחית בלי ספק ובהסכמתם והצמדם יחד אל השלמות יושלם תכלית החבור והצלחתו. ולזה אחר שהשלים כלל מה שרצהו בכוונת זה הקרבן המעול' אמר זה קרבן נחשון בן עמינדב. לומר כי עיקר זה הקרבן הוא הקרבת עצמו ובשרו אל האלהים כי הוא אשר בראו בדמות העולם בכללו והדעת אותו ועבודתו הוא חלקו מכל עמלו באשר נחנו לו כמה עבדים ובני בית רצים לפניו למלאכת את ידו ולכן ראוי שיתאחד האדם עם בוראו ולעבדו שכם אחד ואפילו נוטלין את נפשו ומנתחין איבריו וכ"ש בכל ממונו. וזאת היתה כוונת כל אחד ואחד מאלו הנשיאים ואשר הסכימו עליה בעצה הגונ' וקרוב' אל השכל ומחוייבת שתהיה על זה האופן אם ברמז ואם בזכר ואם בבירור הגמור: והנה כמו שבהיות הכוונות מתחלפות כמו שאמרנו ממדרשי חז"ל לא יפול ההכפל בהשואתם כן בהיות הכוונ' אחת כשחוייב כל אחד מהאנשים להתיחד בה ראוי לכפלה להודיע שבחם שלא שנו מלבד מה שישמור בזה הכבוד הראוי ביום חנוכתם כפי מה שיור' עליו וא"ו וקרבנו כמו שאמרנו. ובזה הותר מה שהוקש' לקצת על אלו הפרשיות אשר זכרו הנרבוני בפ"ג ח"ג מהביאור למור' כמו שכתבנו בפרשת אליעזר שער כ"ב. ואתה תחזה כי הכוונות האלו הנפלאות באלו הקרבנות ודומיהם בכל הפעולות הן גופם של מזונות הנפש השלמה ופרפראותי' אשר בהם תחיה והיא היא הסעוד' האלהית אשר הוא ית' מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו כמו שכתבנו בפרשת המן והוא יתעל' מקבל נחת רוח ממנה כמו שכתוב בכל מקום (ויקרא א׳:ג׳) לרצונו לפני ה' (ישעיהו נ״ו:ז׳) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ועל ידה יתחזק ויתרב' שפע האצילות העליון על בעלי הסעוד' הראשונ' ובה תדבק השכינ' אל התחתונים כמו שהיה הענין בחנוכת המשכן והמזבח על ידי אלו הנשיאים אמר הכתוב (במדבר ז׳:פ״ד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף וגו' וסיים (שם) זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו וסמיך ליה (שם) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. ירצה שהועילה מחשבת חנוכתם לזה מאד כי לא כאשר יראה האדם יראה ה' כי האדם יראה לעינים בעלי חיים נשחטים ונקרבים והמזבח מעלה עשנם וה' יראה ללבב טוב כוונתם ויושר מחשבתם ושלמות עבודתם ויה' יהיה עם הטוב ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:

וּמֵהֶם שֶׁגְּמוּל הָעוֹלָם הַבָּא אֵין תַּכְלִיתוֹ אֶלָּא לְהִדָּבֵק בֵּאלֹהִים וּלְהִתְקָרֵב אֶל אוֹרוֹ הָעֶלְיוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נח ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ, וְאָמַר (דניאל יב ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ׳, וְאָמַר (איוב לג ל) לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו אֶלָּא מִי שֶׁרָצָה הַבּוֹרֵא בּוֹ וּרְצוֹן הַבּוֹרֵא שֹׁרֶשׁ הַגְּמוּל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ל ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ, וְאָמַר בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי רְמָזִים שֶׁמּוֹרִים עַל הָרָצוֹן מֵאֱלֹהִים וְהוּא מָה שֶׁאָמַר (ויקרא כו יא) וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, וְאָמַר (ויקרא כו ט-יב) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.