ויקרא כו:מא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות ויסוד מורא וסוד תורה

הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה ^*עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו וכו', לשונו זה דחוק קצת, ותוכן כוונתו רק שכמו שלא יאות שכר רוחני גדול לפחות הערך והמעלה המוסרית, כן לא יאות שכר הקטן לגדול המעלה ויקר הערך המוסרי, כ"א איש איש לפי ערכו ומעלתו תהיה משכורתו הנפשית בעולם הנצחי, וזה שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" בלשון רבים, להורות כי לפי שינוי מדרגת כל ישר וישר מהם ישתנה גם השכר הרוחני המגיע לו אחרי מותו, וע"כ התאוה להיות כאחד מהם, וזה שאמר "ותהי אחריתי כמהו."
נשלם ס' בראשית בעזהי"ת פה ק"ק טרעביטש יום ה' י' כסלו תרח"ל חיים יוסף בא"א מו"ה שבתי פאללאק ז"ל. עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו':

בספרי לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגו' ר' דרשו כלפי ישראל ר' יהודה דרשו כלפי אומות עכ"ום והנה באמת ריהטיה דקרא כרבי יהודה וכמו שביארנו ואין לספק ואחר שזכר סכלות הגוי ההוא ושבוש אנשיה לבלתי תת לב לכל הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם בהיות אלוה עלי אהלם זכר רשעתם וקלקול מעשיהם עד שאין להם לחשוב כי בכח מעשיהם באו עד הנה וכמו שנתפארו מזה שתי המשפחות המפורסמות אשר גליות ישראל נפוצים ביניהם על דרך שאמר סנחריב עתה המבלעדי יי' עליתי וגו' (מלכים ב י״ח:כ״ה) זאת לא זאת: כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה וגו'. ירצה אם המצא תמצא בידם מאומה ממעשים שיראו לחוץ נאותים ומתיחסים על עץ הגפן מבין שאר העצים הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה העקוב למישור כמו שכתבנו שם שער כ' וכן אשר יחשב להם לענבים הם ענבי ראש ואשכלות מרורות ^*וכבר כתבנו וכו' (עיין ביאורי שם במדבר דף י"ח ע"א). וכבר כתבנו בפרשת נזיר שער ע"ג שהענבים לחים ויבשים במדרגת היין הם כמו המחשבות הרחוקות והקרובות במדרגת המעשים. ולזה זכר האשכלות והענבים על רוע מחשבותיהם וקלקולן. אמנם על המעשים עצמם אמר חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף וחמה חושבים כי אין רע אחר שאני יושב ודומם כל הזמן הרב שעמדו על תלן ובאמת הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי שלא יצא משם בלא דעתי. ופירש צורך השמירה והחתימה ואמר לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו והכוונה כי מעת שהתחיל רגלם להתמוטט לא יאחר יום אידם ומהרה יבאו למו עתידות אלו שאני מיעד הנקמה והשלום בהם וזה עצמו אות באות אשר נבא ישעיהו בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגומר החותמת הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם (ישעיהו ס״ה:ו׳) וכבר פירשתיה על נכון בסוף ביום השמיני שער ס' דרוש משם ותראה כי הוא עצמו מה שנאמר הנה כי מגפן סדום גפנם עד לי נקם ושלם. כי ידין ה' עמו. ירצה והטעם שעזב ה' את עמו כל הזמן ההוא תחת ידם הוא כי יעשה ה' דין בעמו מכל אשר הרעו לפניו כי ודאי צריך מירוק רק כפי רשעתם. והוא ממש מה שאמר שם ישעיהו (שם) עונתיכם ועונת אבותיכם יחדו אמר ה' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם והכוונה כי בראשונה ישלם להם כפעלם על ידם ואחר יקח נקמתו מהגוים ההמה כאשר פירשנו שם אמנם אחר גמר דין זה הנה הוא ית' על עבדיו יתנחם מכל אשר קבלו מהרע וזה יהיה כאשר יראה כי אזלת יד עמו ואפס עצור ועזוב באהלם ויאמרו הגוים עליהם אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וגו' על דרך שאמרה אותה מומרת ממשמרת בלגה כשטפחה בסנדלה על המזבח ואמר' לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונו של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא בסוף סוכה (נ"ו:) ופירוש לוקוס זאב. והנה כאשר יחליטו הגוים המאמר הזה על האופן הנזכר הוא העד המיועד שיעשה השם למען שמו הגדול כי איך יחל ותהיה תשובתו להם ע"פ דבריהם ראו עתה כי אני אני הוא האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם אמנם אין רבוי אלהים עמדי כמו שאמר אי אלהימו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וכמו שאמר זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) אני אמית מכם מה שאמית ואחיה מה שאחיה ומחץ מכת עמי אשר מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל מעשות כל אלה כי אשא אל שמים ידי וגו' אם שנותי ברק חרבי וגו' והכוונה שאפילו יעזרו אותם מערכות השמים וכל צבאם לא יועילו למו כי אשא ידי אליהם ואבטל כל ממשלתם כי אמרתי חי אנכי לעולם אם שנותי ברק וגו' אשכיר חצי וגו' והנה באמת שבועה זאת היא חמורה ומבוארת מבלי שום כנוי ושמירת הכבוד הנהוג בשבועות האלה כדי שלא לתלות קללה בנשבע אמר כה יעשה אנהים לאויבי דוד וגו' (שמואל א כ״ה:כ״ב) אמר במרגלים ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ וגו' אם יראו את הארץ וגו' (במדבר י״ד:כ״א) בפשוטן של דברים הפך הכוונה על דרך הכנוי כמו שהוא מבואר וכן בכל השבועות אמנם בכאן לא נשמר דבר מזה ^*אלא שתלה החיות וכו' (עיין ביאורי למעלה שער מ"ח שמות דף קל"ז ע"א) ור"ל שענין השבוע' למעלה במרגלים כן הוא, אני חי רק אם ימלא כבודי את כל הארץ, ר"ל אם אראה פעולותי האלהיות בארץ, וכן פה הכונה אני חי לעולם רק אם שנותי ברק חרבי ומכלל הן אתה שומע הלאו, שהוא העדר החיות אשר ייוחס חלילה אל הי"ת, אם לא יראה פעולת כבודו בארץ, ולא יקח נקמתו ממשנאיו, ובעבור חומר השבוע' הזאת ולמען חזק רושם פעולתה בלב השומעים אמר אותה פה בלי כינו הפך ממה שנראה בדוד, כי יען שלא רצה לקלל עצמו גם על תנאי, אמר רק דרך כינוי "כה יעשה ה' (ר"ל רעה) לאויבי דוד ולא אמר לדוד" כמו שהית' כונת שבועתו באמת. אלא שתלה החיות במעשה חי אנכי לעולם אם שנותי ברק חרבי עד מראש פרעות אויב ומכלל הן אתה שומע חומרת השבועה ועשה זה בחסדו ובחכמתו העצומה כי במקום שחב לאחרים בענין גדול כזה ובהמשך זמן רב אין חולקין כבוד בדבור אשר בו יחלש כח השבועה אלא שידעו הדורות האחרונים כי השבועה גדולה לאלהינו. ומעתה יאמר בגוים הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו' ירצה כמו שבאו ורננו הגוים עד הנה בעמל ישראל יבאו עכשיו וירנינו את עמו זה במה שיקום מהם דם עבדיו הנהרגים על ידם על קדושת שמו ונקם ישיב לצריו על כל רעתם אשר הרעו אותם כי שלם עונם ואז וכפר עמו ואדמתו כי חטא הארץ אשר עליו היא יושבת ושוממה כל זה הזמן הארוך אינו רק חטא העם אשר חטאו עליה וכאשר יכופר חטא העם הנה העם עצמו יכפר בעד הארץ ויהיה הכל מכופר ושב אל קדמותו ומכונתו ויהיה עם זה סוף הפסוק הפוך בראשו והוא פירוש נכון הנה שנתבארה השירה הזאת יפה בהמשך כונותיה אל מה שייעדו תחלה בה מהיות כל הקורות אותנו בכל המשך הזמנים הרבים שעברו מראש ועד סוף הכל צפוי וגלוי לפניו ית' ולא עוד אלא מכוון ממנו להביאני על פי דרכנו אל תכלית הנסיונות אשר בהם ימול לבבנו הערל ונקום ונחיה לפניו מבלי נפול עיד אל החטאים והמרדים שהיו רגילין בהם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו נ׳:כ׳) בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבקש את עין ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וכמו שאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳-י׳) כי אין קיום שבועה כמו שיהיה בהסכמת הטבע כאשר כתבנו זה בשער צ"ט ובשאר מקומות אשר זה מה שיחייב אמתת ההבטחות האלו בלי שום פקפוק כלל. ומה נמלצי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב זה לשונו ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית כן היו ראויין להאמינה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו ע"כ. וכל שכן במה ששנה ושלש בפרשת כי תוליד ובפרשת התשובה כמו שכתבנו בשער פ"ח ובשער ק' כי כל זה מה שמקיים שאין הדבר תלוי רק בשיעשה הגלות רושם בלבנו כמו שעושה בכבודנו ובממוננו כלומר שהדבר כלו תלוי במה שנאמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א). ולזה אחר שסיים את כל דברי השירה הזאת וידבר אותה באזני העם הוא והושע בן נון הוסיף לזרזם ייאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגו'. והכוונה שישימו לבבם אל הייעוד הנפלא הזה ויציו על דבריו לבניהם אחריהם באופן שיהא הייעוד הזה להם סבה לשמור ולעשית את כל דברי התורה הזאת בבללה לא ח"ו שתקחו ממנו השליח העולה על לב הסכלים שזכרנו ראשונה האומרים אם הייעוד הוא מוכרח שמירת המצות הוא דבר רק ולבטלה שאינו כן כי לא דבר רק הוא מכם ומעצמיותיכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו'. כי זהו מה שהוכיח הש"י לכם בכל המאמרים הללו מדברי השירה הזאת והעדתה וכתיבתה כמו שאמרנו כי בכל זה נתקיים לפניכם שהייעוד הזה כלו לקוח מהנמשך מבחירתכם אשר לא נעלם ממנו יתעלה ואין בחירתכם כלל מוכרחת מפני ידיעתו וזהו סוד הענין ואמתתו כמו שנתבאר והנה הוא פירוש הגון ומסכים לכל מה שכתבנו בזה. אמנם בפרשת בראשית שער ז' דברנו בזה הכתוב כוונה נכבדת קרובה אליה ומצאת כי תדרשנו. ובפרשת מי מריבה שער פ' פירשנו מה שהיה בידנו על מאמר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף וגו' על אשר מעלתם בי וגו' ושאר הלשונות אשר נאמרו על זה החטא לא האמנתם לא קדשתם ומריתם כי היו בחינות העונשים כפי הבחינות אשר נמצאו באותו חטא והוא דבר הגון שים עיניך עליו אם תרצה:

וְהַשְּׁבִיעִית כְּשֶׁתִּמְצֶאנָה אֶת הָאָדָם צָרוֹת וּפְגָעִים מַעֲצִיבִים תִּשָּׁבֵר רוּחוֹ וְיִכָּנַע לְבָבוֹ כַּכָּתוּב (ויקרא כו) אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל.