ויקרא כז:י מחשבת ישראל: מורה נבוכים

ואחר זאת ההקדמה דע – שסדר העונש בדברי ה׳תורה׳ ארבע מעלות. מעלת חיוב מיתת ׳בית דין׳; ומעלת חיוב ׳כרת׳ – עם האמונה שזה החטא מן החטאים הגדולים; ומעלת חיוב מלקות – והוא ההכאה ברצועה, ולא יאמן בחטא ההוא שהוא מן החטאים הגדולים אבל הוא ׳לאו׳ לבד או ׳מיתה בידי שמים׳; ומעלת לא תעשה שאין בה מלקות – והיא כל ׳לאו שאין בו מעשה׳ – חוץ מ׳נשבע׳ – בעבור מה שהוא חיב להאמינו מהגדלת האלוה ית׳ – ו׳ממר׳ – שלא יביא זה לבזות ב׳קרבנות׳ המיוחסות לו ית׳ ו׳מקלל חברו בשם׳ – להיות הזק הקללה להמון יותר גדול מהזק שנופל בגוף. וזולת אלו מ׳לאוין שאין בהם מעשה׳ ההפסד שבא מאתם הוא מעט; ואי אפשר גם כן להשמר ממנו מפני שהם דברים לבד – ואילו היה בהם מלקות לא היה נמלט אדם מהכאת גבו כל השנה; ולא תצויר בהם ה׳התראה׳ גם כן. ובמספר ההכאות גם כן יש חכמה, מפני שיש לתכליתם קצבה, ולאנשים אין קצבה – כי לא יכו כל איש אלא בשיעור סבלו, ותכלית ההכאה ארבעים ואפילו סובל מאה.

וכן אין מותרת ׳עבודה בקדשים׳ ולא ׳גיזתם׳ מפני הגדלת ה׳קרבן׳. – ועל צד הסיג חויב דין ה׳תמורה׳ כי אילו היה מותר להמיר הרע בטוב, היה ממיר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב – על כן נגזר בו ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ׳קדשיו׳ ׳מוסיף חומש׳ – טעמו מבואר, כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכילות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה׳קודש׳ ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו – על כן חייבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה – כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית׳ ומה שיתקרב אליו בו.