ויקרא כ:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, באר הגולה וגן נעול

השנית והיא אשר נתיחדה אל כללות האומה הישראלית. והיא כאדם המקבל עליו לתת עיניו בדבר ולפנות אליו בסבר פנים להטיבו ולתקנו שעל זה האופן כבר ימסור לבו על תקונו וידרוש על הטבתו ושמירתו לא למה שיראנו לפניו לבד בענין הראשון. ולזה הדבר בעצמו נאמר בהשגחה הכוללת אל האומה הישראלית (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם והרבתי אתכם. ונאמר (דברים ו') ישא י"י פניו אליך. (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם. כי יפנה לבו אליהם כמי שיקבל עליו פקידותם יישמור משמרתם. וכן בשעת הכעס נאמר (דברים ל״א:י״ח) והסתרתי פני מהם וגומר ואנכי הסתיר אסתיר פני וגו'. (ויקרא כ׳:ג׳) ונתת את פני באיש ההוא. למדנו שההשגחה המיוחדת אל כללות האומה היא המיוחסת אל הפנים:

ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד:), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז:) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא:

בפרק ד' מיתות (סנהדרין סד:), אמרו שם בענין המעביר זרעו למולך, המעביר מקצת זרעו חייב, כל זרעו פטור, שנאמר (ויקרא כ, ג) "מזרעו", ולא כל זרעו. ואומרים, איך אפשר שיהיה חמור המעביר מקצת זרעו מכל זרעו. ולא שהוא חמור, רק אמרו 'המעביר כל זרעו פטור'. ודבר זה אין מקבלין. והדבר הזה אין תמיה, אף כי הכתוב מוכח כך, שכתב (שם) "כי מזרעו נתן למולך", ולא כתיב 'כי זרעו נתן למולך', והרי משמע מקצת זרעו. והדבר הזה הוא גם כן דבר ברור, כי הדבר שהוא ניתן לאלקות הוא מקצת דבר. ודבר זה נראה מכמה מצות; תרומה, ומעשר, וחלה, שהם נתונים לשם יתברך, שאם נתן הכל, אינו תרומה ואינו מעשר ואינו חלה. והטעם, שחייב להפריש ממה שנתן לו השם יתברך, וזה גורם החיוב, שיתן לשם יתברך כאשר השם יתברך נתן לו. ואם יתן הכל, ולא ישאר לו דבר, אם כן אין ראוי ליתן, כי ממה הוא נותן כאשר אין לו. לכך היו העובדים למולך עושין* לתת מזרעם* ממה שנתן להם, לפי טעותם שהיו מאמינים בעבודה זרה*, והיו נותנין מקצת לעבודה זרה*. ואם נותן הכל הוא פטור, שאין זה נחשב נתינה מזרעו, שלא נשאר לו דבר. וכבוד אלקות הוא שיתן לו מקצת ממה שנתן לו*, שבזה נראה שנתן לו, כיון שנשאר לו עוד. ואם לא נשאר לו, כאילו לא נתן לו דבר, ואין נקרא נתינה כלל. ובשביל כך, העושה כל גרנו תרומה, וכל עיסתו חלה, אינה חלה ואינו תרומה. וזה שיתן האדם אל השם יתברך ממה שנתן לו.