ויקרא כ:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והוא ענין המאמר ההוא שזכרנו ראשונ' משל לכהן וישראל שנכפו וכו'. כך העליונים והוא מתוך שאין יצר הרע ביניהם די להם באמירה אחת וכו'. ראה כי שמו חז"ל ענין אחד משותף לכהנים ולמלאכים עד שכמעט אין הפרש ביניהם זולתי במה שהם כשני אנשים חלוקי המשפחות כלומר שהם קרובים ודומים בענינים ואין ביניהם חלוף רק אשר הוא מצד ההתחלה כמו שהיה איפשר לישראל שישוה בשלמותו לכהן אם ישאר הבדל יחס המשפחות ^*כונתו, כי כמו שאמר החוקר כי הרשע דומה לחולי קשה ותמידי, יען כי האיש אשר בו יקונן הרשע והוא הנטיה למעול מעל בה' ולהרשיע בזדון לב, לא במהרה ועל נקלה יעזוב דרכו הרעה וייטיב מעלליו, אפס החטא שהוא רק בשגגה ובלי דעת, אשר ברשתו יפול האדם רק לפעמים כאשר יחדל להתבונן כראוי על כל מפעליו אינו תמידי, ודומה לחולי נופל אשר רק לעתים ידועים יחלה בו האדם, כן זכר המדרש גם פה במשלו רק חולי הכפיה, להורות כי כמו שהחולי הזה יאריך רק זמן מעט, כן יושר אור השכל וההשגה הברור' מהשלימים האמיתים ככהני ה', ואף כי מלאכיו העומדים לפניו רק לפי שעה כאור שמש זורח אשר לפתע פתאום יחשיכנו לפעמים הענן זמן מה, ואח"כ תעבור הרוח ותטהר הרקיע וישוב אורו להיות בהיר בשחקים כבראשונה.ומזה הטעם אמרו שהחולי הוא כפיה לומר שמדרך השלמים במושכליהם להיות עליהם אור השכל זורח תמיד ולא יוסר כי אם לעתים רחוקים וקצרים כמו שיקרה לנכפים שאינם בשבושי הכחות והפעולות זמן ארוך כשאר החולים מחלאים אחרים. וזהו לשון החוקר בפ"י מהז' מספר מדות. הרשע דומה לחולי קשה אידרופ"ישיאה או טיס"יקו אמנם החטא לחולי הנופל זהו תמידי וזה אמנם אינו תמידי ע"כ וכמו ששם המשל בענין הרשע והחטא כן הוא ביתר החסרונות בלי ספק ושתפו למלאכים בכפייה הזאת לא למה שיקרה למלאך קיצור מה כמו שבטבעו להשיג אלא על הביטול שהיה להם קודם שימצאו כי שותפים היו כלם בזה והנה על עלוי מדרגתם זאת אמרו שהיה הרפואה של קמיע לא של סמים ועשבים כי הקמיע תחשב רפואה אלהית רוחנית לקוחה מאמרות טהורות ומשמות הקדושים כמו שאמרו (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי. בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגומר (שמות כ׳:כ״א). ושמו את שמי על בני ישראל וגומר (במדבר ו׳:כ״ז). אמנם הוצרך השיווי על הנמשל בישראל שישמר ויזהר בטהרת הקמיע כי אפילו השלם שבמין האנושי צריך זריזות וזהירות גדולה להגיע להשואה הזאת המלאכיית כי למלאך די באמירה אחת כי משעה שנבראו בדבר ה' ועל פי מאמרו מיד נמצאו על שלמותם ולא היה להם עוד צורך אזהרה. ולא שמו מאמר המלאך למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי כי אם לשלמות המשל. אמנם השפלים מצד שהם נמצאים בחומר אשר מחמתו היצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו. הא' היא האמירה הראשונ' כי הוא אמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו וגומר. ושם תקן ענייני בריאתו כמו שהיה נאות אליו כמוזכר שם. והב' אמירת התור' המזהרת לכל איש ואיש המתחדש בכל הדורות ולואי שיוכלו עמוד. ועוד שם במדרש (תנחומא פ' אמור) אמור ואמרת כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר אינו אלא לדרוש, באמירה ראשונ' אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו באמירה שניה וכו'. ואם יבא מת מצוה לידך הטמא לו שבעולם הזה אתם מטמאים במת מצוה אבל לעולם הבא אין אתם מטמאים שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח ונומר. והנה פשט המאמר הוא מבואר שהיו שתי אמירות לשני עניינים הפכיים שיכלכל במאמר ההוא הראשון על איסור הטומאה והשני על התנאי שהטיל על האיסור והוא בהיות המת בעמיו הא אם אינו בעמיו מצוה להטפל בו וזה עקר לענין הדין. אמנם יש בכלל דבריהם כי באמירה ראשונה שהית' במחשבת בריאתו כמו שאמרנו היתה לנפש לא יטמא בעמיו כי לא היתה הכונה רק אל היותו נקי ופרוש מכל טומאות העולם ודבק בשלמותן. אמנם באמירה שנייה נאמר לו כי על עסקי מת מצוה והיא יצר הרע שמצוה להמיתו כמו שאמרו (גיטיו נ"ז:) וזאת התורה אדם כי ימות באהל ודוד אמר (תלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי וחז"ל אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם ימות יחיה שודאי כבר יצטרך להטמא בשבילו שא"א ליותר שלם שבמין האנושי שלא לחטא בעון אחר אמנם שזה יהי' בעה"ז אבל בימות המשיח שלא ימצא יצר הרע כמ"ש (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וגומר ואמרו (שבת קנ"א:) ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כלומר שלא יהי' בהם חפץ אל החטא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (דברים שם) כי אז תבטל הטומאה לגמרי ולא יהי' עוד לנפשם מות ומשכלת: הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונ' לפניו יתע' לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור. ואמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ונתן הטעם ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגומר. כלומר הטעם הוא נרא' ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו וכמוהו רבים בפרשה שקדמה אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳) ערות אביו גלה (שם) וחבריהם כמו שבארנו שם. ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהי' בו שבר רגל וגו' או גבן או דק וגו'. זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה כי זהו התועלת הראשון אשר כתבנו בפרשת מילה מהסרת הערלה לפי שהוא כעין מום מותרי באדם וכל שכן שצריך להשמר זה הענין באנשי קדש העומדים בין ה' ובין העם להשפיע על ידם הטוב העליון. ^*אמנם וכו' דעת החוקר הוא כי כמו שלא יגונה האדם בעבור כעור גופו, אם היא לו מלידה ומבטן, כי אם בהיותו הוא בעצמו הסיבה לכעורו זה, ד"מ אם יתן לנשים חילו ועי"ז משמן בשרו ירזה ולא תואר לו ולא הדר, או אם יהי' איש ריב ומדון לכל רעיו, עד כי ינצו תמיד עמו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי יהי' מאיש משחת מראהו: כן לא יגונה האדם בעבור מדותיו המכוערות כ"א בהיותו הוא בעצמו המסבב אותן או בעבור שהיה בידו להסיר המדות האלה מעליו ולא הסירן אבל לא אם הן דבוקות ואחוזות בו בטבעו ד"מ בעבור רפיון וחולשות גופו, כמו שלא יגנה איש יראת החלש מיד חזק ממנ', או מורך לב הנשים ושאר רפי ידים בטבעם, ועפ"י דברי החוקר האלה יאמר הרב ז"ל, כי אף שהכהנים בעלי מום הורחקו מעבודת הקדש יען כי גם לאיש שחסר' לו רק שלימות גופנית, לא נאוה להיות מליץ בין ה' ובין העם, בכל זאת אחרי שרוב מומי האדם הם בו מלידה ומבטן, או באים לו אח"כ רק שלא ברצונו ולאונסו ע"י מקרה ואסון, הותר להם לאכול בקדשים וזה שאה"כ תחילה דרך חמלה וחנינה "לחם אלקיו וכו' יאכל ואח"כ "אך אל הפרוכת לא יבוא וכו' ולא יחלל וכו'".אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין האלו באנשים לאונסם או כי יולדו עמהם מהתחלתם וכבר כתב החכם בפרק י' מהג' מהמדות זה לשונו. כאשר הם מכוערים לא יגער בהם א' כי אשר הם להתרשלות ורפיון וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידינו הם נמאסים ואשר אינם לא ע"כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגומר. ואחר שהבדיל והרחיק הראויים להרחיק מצד מומם הבדיל עוד והרחיק הראויים מצד טומאה הן שתהי' מצד עצמן או מדבר מחוץ ואמר דבר אל אהדן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגומר. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדשו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה וגומר. ותן לבך איך סדר הטומאות הראויות להמצא בהם לפי מה שהונח מקדושתם הנזכר להוציאם ממה שכתב החכם שהדברים שהם במענה הגוף והם בידינו וכו' שהם נמאסים. והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה כבר ראוי לגעור בהם על כך כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני. ואמר החכם בתחלת הפרק ההוא לא יהיו רעות הנפש לבד רצוניות אבל גם כן קצת מהגשמיות והם אשר נגער בהם אשר הם מכוערים וכו' כדלעיל. והנה לזה זכר באנשים הקדושים האלה טומאות שלא תשלוט עליהם גערה אמר איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והרי הם טומאות הכרחיות מצד טבע או חולי ואף ע"פ שבזיבה אמרו (יומא י"ח.) ארחיה דמיכלא יתיר' לאיתויי לידי זיבה לא בכל שעתא מתרחיש הכי ועל כל פנים לא תהי' הגערה חזקה כמו שלא נגער בסובלי הקדחת למה שיצאו משיטתן בהנהגת הבריאות, גם הנוגע בכל טמא נפש כי אין אדם ניצול מליגע ברוב האנשים הטמאים בנפש אדם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע לאונסו שלא כיון לכך או שהיה בשעת תשמיש הכרחי וכן אמר או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו כי לא באנשים הפחותי' המתעסקי' בטומאות השרצים דבר הכתוב רק במי שיטמא במה שהותר או חוייב אליו להטמא בו כגון שהוכרח להמית את השרץ וליגע בנבלתו להציל עצמו או זולתו או אם יגע באדם שיטמא בשרץ עצמו או בשאר הטומאות ההכרחיות או הבאות באונס כי מעתה אין עליהם אשם על טומאותם ואינן צריכין להביא עליה כפרה רק שיטמאו עד העביר טומאתן מהם כל אחד לפי טומאתו ואחר יוכשרו. והזהירם עוד מהנבלה והטרפ' מהעוף לפי שהותרה מכללה במליקה. והזכיר' הכא מפני שהיא מטמא בגדים בבית הבליעה הצריכים גם כן שמור בטומאתה. והנה זכר בשני העניינים האלה זירוז הדורות הבאים במומין איש מזרעך לדורותם ובטומאה אמור אליהם לדורותם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגומר לפי שהכהנים שהיו באותו הדור היו מועטים וממה שיאמן בבני אהרן ובניהם ובני בניהם הנמצאי' בימים ההם לא היה בהם בעל מום ולא זב ומצורע שכלם היו תמימים וטהורים. וכדי שתזכר מעלת הכהונ' אצל שאר העם צוה בעונש מיתה שלא יאכל מלחם הקדשים כי לחמם הוא ואפי' יהי' הישראל תושב כהן ושכיר. אבל העבד או יליד בית הם יאכלו בלחמו כי כספו הוא. ולא עוד אלא שאפי' בתו של כהן כי תהי' לאיש זר לא תאכל אמנם בשובה אל בית אביה כנעוריה רצוני בלי זרע מהישראל כלל תשוב ללחום מלחם אביה ואם יחטא איש מישראל בזה חייב לשלם אל הקדש ולהוסיף חמישיתו עליו. ואמר והשיאו אותם עון אשמה וגומר. לומר שאם הישראלים יאכלו מקדשי הכהנים כבר ישיאו הכהנים עליהם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ה' מקדשם לכהנים ואשר נא הזהרו בשמירת קדושתם זאת כבר ינרמו להם הכהנים עון אשמה תחת הביא עליהם סליחה וכפרה כמו שישיא האב עון אשר חטא על הבן אשר לא נזהר בכבודו ובמוראו והנה עם זה הפירוש יהי' אותם כפשוטו. ואחר שגמר קדושת הכהנים הקרבים להקריב את אשי ה' סמך מעלת הקרבנות וכשרותם וצוה שכל מה שיקרבו לפניו יתברך אפילו שלא יבואו בתורת חובה רק בתורת נדר או נדבה הן שיקדם הנדר או הנדבה אל המעש' עד שכבר יהי' בזה צד חובה או שהנדבה והקרבן יבאו כא' בכלם צריך שיהי' הקרבן זכר תמים לרצון ולא יהי' בו שום אחד מהמומין אשר זכר עורת או שבור או חרוץ וגו'. אמנם שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעש' אותו להיות דמיו לבדק הבית ולנדר כלומר למזבח לא ירצה. ומעוך וכתות וגו'. אצ"ל שהוא פסול לקרבן אלא שאסור לעשות בארצכם. ונתן הטעם בסוף כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם כמו שאמר הנביא (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואחרי כן דבר בהכשר הקרבן מצד הזמן ואמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו' ובמדרש (תנחומא שם) משל למלך שנכנס במדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא הבא לכאן לא יראו לפני אלא א"כ יראו פני המטרונא תחלה וכו'. והוא ופירושו נכתבו בפ' שמיני שער נ"ט. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו כי אע"פ שהוטל איסורו על הכל מ"מ רוב המצויין אצל שחיטת הפרים האלים והכבשים והטלאים כהנים הם לצורך הקרבנות ולזה זרזם כי ביום שנשחטה האם לא יוכלו לשחוט הבן או איפכא והרב המורה (ח"ג פ' מ"ח) כתב הטעם כדי שלא ישחטו זה בפני זה משום צער ב"ח כי הם מרגישים בזה כמין האדם ואחר שהזהיר על הכשר הקרבנות והכשר זמן שחיטתן והקרבתן. הזהיר על הכשר זמן אכילתם ואמר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום זבחכם וגו'. ואולי כי להשלים הענין נזכר דין זבח התודה בזה במקום אשר נזכרו כל דיני שאר הקרבנות כמו שכתב דין זבח השלמים בתחלת פ' קדושים לסבה שנזכר' שם. ועל הכל אמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם וגו'. והכונה כי בהיות זאת הקדוש' הנזכרת מתחל' ועד עתה בכהנים בכלל ובכהן גדול בפרט ובזרעם אחריהם מאזהרת המומים והטומאות גם בהכשר הנקרבים מכל הצדדים הנזכרים יהיה שם שמים מתקדש בתוכם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום רצוני שמלאכי השרת מקלסין אותו וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) כמו שזכרנו ראשונ' והכהנים לעומתם משבחים ומקלסין בקדוש' ובטהר' במדרגת הממשל' המלאכיית למעלה. אמנם כללות האומ' הנבחרת אשר זכרנו ראשונ' שנטלו שתי עטרות כמו שנתבאר כבר יהיו דוגמת עולם הגלגלים הקרוב אל עולם המלאכים והרצוף אליו אשר חומרו הזך לא יסבול פחיתות החומר ולא העדרו כמו שהם לא יסבלו' בהישרות האלהיות כאשר זכרנו. והנה כמו שתנועות הגלגלים יהיו על פי מניעיהם כי רוח החיה באופנים ולא יסבו בלכתם (יחזקאל א׳:כ׳) כן הוקבעו הכהנים הלויים אשר הם במדרגת המלאכים ללמד לישראל תורה ומצות שנאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב. ואמר (שם כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וגו'. וכבר נצטוו שלא לסור מדבריהם כלל כנאמר (שם י"ז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי ה' התורה אשר יירוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והנה עם זה כבר היו ישראל בכלל מי שנאמר עליהם (תלים ק"ג) ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו והם במדרגתם ממש בענין הקיום והנצחיות כמי שאמרנו. ואל זה אמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳) ועוד אמר כי אעשה כלה ונו' (ירמיהו ל׳:י״א). לומר כל העכו"ם הם בכלל המדרג' התחתונ' השקוע' בהפסד החומר והפסדו לעד ככל שאר הנמצאות החומריות אמנם בני ישראל לא כאלה חלקם רק כנמצאים העליונים שאינם מקבלים אפיסה והעדר וזה עצמו העיד עליו בלעם הרשע באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כתרגומו של אנקלוס ובעממיא לא יתדנון גמיר'. וכבר ביאר הנביא הדמיון הזה בעינו באומרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדש' אשר אני עושה עומדים לפני וגו' (ישעיהו ס״ו:כ״ב) אלא שהפליא עוד הפלא ופלא לומר שלא על השמים והארץ הראשונים הוא אומר רק על אותה שזכר תחלה באותה פרשה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנ' הראשונות וגו' ולזה אמר דרך מליצת ההפלג' שאם ישוער שאותם החדשים יהיו יותר קיימים וחזקים מהישנים שנבראו זה כמה אלפי שנים כן גם הם עתידין להתתדש ולהתקיים לפניו שמם וזרעם כמותם, והנכון שיאמר שאם נמשלו לשמים ולארץ יהיה מצד הוייתם וחדושן תמיד לפני לא מצד מה שישוער בהם שום הפסד וכליון כמו שיחוייב מהגזר' האומרת כל הווה נפסד ועל זה הדמיון עצמו אמר ירמיהו כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה וגו'. אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים (ירמיהו ל״א:ל״ו) וכבר נתבאר על פי התורה האלהית שהעולם כלו יתנהג ע"פ מעשה האומה הזאת הנבחרת אם לטוב אם למוטב כמו שיתנהג על פי תנועות השמים כמו שנתרעמו האפיקורסים על זה נאמר (דברים י״א:ט״ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. מה כתיב אחריו וחרה אף ה' וגו'. ואלו ארצכם ואדמתכם לא נאמר. ואין ספק שהדבר כן. ועל זה נאמר בסוף הפרשה ההיא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. ירצה שמדרגת ישראל על האדמה אשר יהיו עליה תהיה כמדרגת השמים על הארץ כי כמו שהשמים בתנועותיהם הם המחדשים כל הימים והזמנים וכל העניינים הילודים בהם על הארץ כן ישראל בפעולותיהן הן המחדשים כל אשר סודר מהטוב והרע על כל העולם בכללו. וזה נתבאר אמתתו מכל מה שעבר עד הנה מהמלכיות ומהנבואות המיעדות העתידות. והנה על היות זאת האומה הנבחרת התחל' וסבה לכל טוב העולם בכלל אמר המשורר (תלים קי"ז) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים וגו'. ירצה כי להיות חסדו גובר עלינו נמשך לכם מה שנמשך ממנו ואין עול ומשוא פנים במה שיהיה הדבר כן כי אמת ה' לעולם ומעשהו אמת ודינו אמת. כי כן יחיייב מטבע ההשגח' האלהית להיות השפע המושפע אל התחתונים באמצעות העליונים מהם מעלה רוחנית וכן כל מה שיגיע מהטוב והרע אל העכו"ם הוא בהשקפ' שיאות להם לפי מעשיהם של ישראל פעם להכניעם תחתם ופעם להגביהם עליהם עד שיתקיים סוף הנבואות שזכרנו כי אעשה כלה וגו'. הנה מכל זה נתבאר היות באומה עצמה דוגמת הג' ממשלות העליונות והקדושות בהסכמת אלו השתי פרשיות הראשונ' במעלת האומה בכלל' ומדרגתם על האומות עכו"ם כי עליה נטלו השתי עטרות כמ"ש. וזאת שנית בב' מעלות הכהנים אשר בהם היו גבוה מעל גבוה ממלכת מלכים וה' בראשם ומפני שהאיש האלהי הקדוש אב הכהונ' לבוש הבדים ידמה לעליון ונורא קדוש הוא דלבושי' כתלג חיור השוכן בשמי קדשו ומשם ישקיף ברצון טוב לכפר על קדושיו לזה אמר בפ' ואתה תצוה (ש"ר פ' ל"ח) אמר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים. יבוא קדוש זה אהרן שנאמר (תלים ק"ו) לאהרן קדוש ה'. ויכנס לקדוש זה ב"ה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש זה הקב"ה שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) כי קדוש אני ה'. ויכפר על קדושים זה ישראל שנאמר (שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה': כי כמו שהקדוש העליון נכנס לבית המקדש של מעלה להתמלא רחמים לכפר על קדושיו כן הקדוש אשר בארץ נכנס לבית המקדש של מטה המכוון כננדו להזדווג בקדושתו ע"י קרבנותיו וסדר עבודתו ויכפר על שתי כתות של קדושים זו למעלה מזו אשר כללם באומרו קדושים תהיו כי הכל בכלל ישראל עם שעל הכהנים נאמר קדושים יהיו לאלהיהם. והנה הוא מכפר על כלם ביום ההוא המיוחד דכתיב (שם ט"ז) וכפר הכהן אשר משח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אתת בשנה וגו'. כמה נפלאים מאמרים אלו שמיחסין אל הכהן הגדול אשר יהיה בכל זמן הכפר' מהמקדש והאהל והמזבח והכהנים והעם כאלו הוא ממש אדון הסליחות ובעל הכפרות העליון ית' שמו וכמו שנאמר פעמים הרבה (שם) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ואם שאלה נדרשים (יומא ל"ו.) לענין הוידויים הרי נאמר (ויקרא שם) וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה וגו'. וזולת זה יש ממה שנתבאר כוונתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:

צו את בני ישראל ויקחו אליך וגומר. הנה אחר שהשלים המצות הבאות במעש' הקרבנות עצמן ובהכשר המקריבין וקדושתם ובקרבנות המועדים זכרון תועלתן שהספר הזה מיוחד אליהם סיים בהכשר שמן למאור ומצות עריכת הנרות בבקר ובערב על ידי הכהן המיוחד שהיא עבודה עקרית שבמקדש ואם תרצה לומר תכליתית לפי מה שכתבנו ראשונה ורש"י ז"ל כתב זה לשונו זו פרשת מצות נרות ופרשת אתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר המשכן לפרש צורך המנורה. וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך וגומר ויפה תפש עליו הרמב"ן ז"ל שהרי אין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה כדי שתהיה השלמתה: (א) ואנחנו כבר פירשנו שם שלא נזכר הכתוב ההוא לשם רק לתת סבה אל צורך בגדי הכהונה שיאמר בסמוך (שם) ואתה הקרב אליך וגומר ועשית בגדי קודש כלומר אתה סופך לצוות על ערך הנרות אשר יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם וגו' לכן הקרב אליך את אהרן אחיך. ועשית בגדי קדש וגו'. כי אין לבא לפני מלך הכבוד להעלות נר זולת זה. והוא פי' נאה ומסכים למה שאמרנו מהיות המצוה הזאת תכליתית עד שטעונה בגדי קדש תחלה לשרת בה: (ב) וכאשר הזכיר ענין המטרה סדר אצלו מעשה לחם הפנים ומספר חלותיו ומערכותיו ואזכרת הלבונה וזמן עריכתו ומה יעשה בו. כי שני הענינים האלה הם קרובים וסמוכים בענינם כמו שאמרו (יומא כ"א:) מנור' בדרום ושלחן בצפון כי הם כמו ימין ושמאל האדם ועל דרך זה נאמר (משלי ג') ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד כמו שכתבנו בפרק הד' מהשער הקודם עם היחס אשר בין העומר ושתי הלחם ולמם הפנים שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) שלא נמצא פסול בשלשתם. וכבר כתבנו בפרשת המשכן וכליו מה שנזדמן בידי לכתוב בענינים האלה ידרש משם. ועתה לפי שכל הספר הזה במעלתן של ישראל וקדושתן משאר האומות הוא מדבר כמו שנמשכו הדברים מתחלת מעש' הקרבנות. ואחר בהבדילם מהמאכלות האסורות ומיתר הטומאות פנימיות וחצוניות ומהשכיבות המגונות עד הרחיקם לא מהכיעור לבד כי אם מהדומה לכיעור כמו שנתבאר בכל פ' קדושים תהיו. ואחר מה שרוממם מכל לשון בתת להם סדר זמנים ומקראי קדש אשר יקראו אותם במועדם אשר בזה יזכו להאיר נרו של הקב"ה אשר ברית מקדשו כנזכר: (ג) הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות מה ילד הפריצות והבלתי נקיות ילדי פשע ובני חטאת בזה שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להבעל לנכרי כמו שאמר והוא בן איש מצרי כי הורה בו הנסיון תועלת ההשמר וההזהר בכל המצות הקודמות מזה המין ודומיהם והוא אשר נדעך נרו כמו שאמרנו. והנה לענין המעש' יראה כי לאשה הישראלית הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי. (ד) וינצו שניהם במחנה על צאת בן המצרי ממחיצתו בדבר היחס או הירושה וכדומ' ק"ו ממה שנאמר ביפתח (שופטים י"א) לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתם (ד) וזהו שנאמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי הידיע הקרוב אליו. ובזעפו עמו גבה לבו עד להשחית ויבז לשלוח יד לשונו ביהודי אחיהו שהיה מריב עמו וחרף וגדף ויבטא בשפתיו וקלל באלהיו. והדעת נותן כי היה זה לפי שיצא מחוייב מדינו של משה על עסקי מחנה כמו שאמרו חז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) וכשהיה מקנטר בדין אמר לו על כרחך תקבל כי המשפט לאלהים הוא. הנה אז ברך אלהים המעוות דינו לפי סכלותו (ה) והנה הוא מבואר שהחטא הזה גנותו מפורסמת מאד ק"ו ממקלל אביו ואמו ולזה הביאו אותו השומעים לפני משה ואע"פ שעדין לא פורש מפי השם שהוא חייב מיתה שאין עונשין מן הדין עכ"פ שיערו שלפוטרו בלא כלום אי אפשר ולא נשאו פנים לאמו עם שנראה שהית' אשה חשובה ונכרת בשמה שלומית בת דברי למטה דן והנה הסכימו אל הדעת העליונ' כמו שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למתנה וגומר. ויתכן עוד כי בעבור היותו גר בן איש מצרי לא פורש להם אם הוא כאחד מהם לעונשין אם לא והוא מה שיסתייע מאד באומרו להלן כגר כאזרח בנקבו שם יומת. וסמכו כל השומעים את ידיה' על ראשו ורגמו אותו כל העדה. כתב רש"י ז"ל אומרין לו דמך בראשך ואין אנו נענשין על מיתתך שאתה גרמת לך. כל להביא את הדיינים ע"כ. ודברים אלו כבר יאותו אף לכל הרוגי ב"ד מה שלא יעשה כן כמו שכתבנו בספקות (ו) אבל יראה כי עקר הטעם הוא להשיב אשמם בראשו והית מה שהוצרכו לבטא בשפתותירם בפני ב"ד הדברים עצמן ששמעו מפיו בברכת השם ^*יכה יוסי את יוסי, (עיין סנהדרין נ"ו ע"א ופירש"י שם) כי בעבור שהמגדף אינו חייב עד שיקלל שם בשם, ולא רצו חז"ל להזכיר על לשונם, אף בדרך משל, קללת השם המפורש, ע"כ נקטו לדוגמא יוסי שהוא בן ד' אותיות כמו שם הויה, וחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים, שהוא מספר שמונים וששה. יכה יוסי את יוסי מבלי כינוי וב"ד קורעין עליהם כמו שקרעו העדים על שמיעתן (סנהדרין נ"ו.) ולזה צוה שיסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו כלומר יחול העון על ראשך ואנחנו נקיים וגם הדיינין צריכים לעשות כן לפי שהם המצוים לעדים לבטא וזהו ענין שאינו צריך לזולתו מהמומתים בבית דין והוא אחד מטעמי הסמיכה הנזכרת בכתובים שכתבנו בפרשת ויקרא שער נ"ז: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. (ז) לפי פשוטו הוא כמו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ׳:ט׳) אביו ואמו קלל דמיו בו (שם) ערות אביו גלה (שם) וזולתם: שהכוונה בכולם להורות על פרסום חטאו וחיוב ענשו. והטעם כי איש איש מכל אישי המין מאיזה עם או תערובת שיהי' אשר יקלל אלהיו מפורסם הוא שישא חטאו כי הוא עון פלילי לפי דתו לכן נוקב שם י"י הגדול והנורא מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו השם יומת שלא יאמרו שלא נהרג זה אלא מפני היותו גר או דומה לו וכן אמר בסוף משפט אחד יהי' לכם כגר כאזרח יהי' וגו': ואיש כי יכה כל נפש וגומר מכה בהמה וגו'. מטעם הדוחקים שזכרנו בספקות אני אומר ששני הכתובים הללו אומרים דרשנו כמו שאמרו חז"ל בכיוצא. (ח) וזה שנראה שבאו להבדיל העונש בין המחטיא האדם לבין ההורגו וכמו שאמרו (ספרי כי תצא פ' לא תתעב) שקשה המחטיא מההורג. שההורג הורג בעולם הזה והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. והנה מאמרם זה הוא שוה לשיאמרו שההורג הורג הנפש הבהמית שבו לבד שממיתה מהעולם הזה והמחטיאו גם הנפש המשכלת שתכרת גם היא לעה"ב (ח) והוא עצמו מה שידרש מאומרו ואיש כי יכה כל נפש אדם כלומר הנפש כלה והוא המחטיאו מות יומת מות בעולם הזה ויומת לעולם הבא שא"א שיהא התלמיד בפנים והוא בחוץ. (ט) אמנם מכה הנפש הבהמית לבד ישלמנה נפשו תחת נפשו ולשניהם יש חלק לעולם הבא כי המומתין ע"י ב"ד או בידי שמים על זה האופן מיתחן מכפרת כמו שאמרנו פרק ה' משער הקודם. וזה טעם יפה לסמיכת ענין זה בכאן כי ודאי המקלל הנה הוא חוטא חטא עצום בנקבו שם ומחטיא השומעים ושותקים וגם מזקיק למעידים עליו ליקוב השם כמוהו כי על כן סמכו ידיו עליו להשיב דמם בראשו כמו שכתבנו. ואחר שכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו' שהוא להשיב לאיש כדי רשעתו אשר עשה על האופן שנזכר סמך אליו דינים אחרים הדומים אליו בזה ואמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגומר. בפרשת משפטים חייב על הנזק ועל הצער והשבת. אמנם לא שוער שם בנזק רק מה שיפחתו דמיו לימכר בשוק בחסרון האבר ההוא. (י) אמנם מה שיפסיד זולת זה מצד היותו מום בו כמו אם הוא כהן שיפסלנו מן העבודה או אם היה נצב לפני מלכים ונדחה משירותו וכדומה. הנה לא חייבו בו אמנם עכשיו אומר שישלם לו גם כן מה שהזיקו מצד מומו (י) ולזה לא זכר בכאן פצע תחת פצע כויה תחת כויה חבורה תחת חבורה כמו שזכר שם שהם עניני הצער לבד אבל זכר שבר תחת שבר עין תחת עין שהם מהמומים הגדולים הפוסלים בכהנים וזכר שן תחת שן כי הוא דבר של כיעור ומום בדבורו גם הוא דופי ביופיו בשער לא יפתח פיו (יא) וכן ומכה בהמה ישלמנה הכוונה שישלם לו מן הדמים שיעור שיקנה בה בהמה כמוה לחרוש בה או לרכוב עליה לא דמי בשרה לבד שאלו הן תשלומי' גמורים להורג הבהמה כמו שהמכה אדם יומת ואינו נפטר בפרעון דמי שיוויו לשוק ויתכן שיוסב מאמר ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת אל מה שנאמר אחריו משפט אחד יהי' לכם וגומר. כלומר סוף דבר בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהי' אני יי' אלהיכם הן שיזיק האזרח בגוף או ממון האזרח והגר או הגר בגוף או ממון הגר והאזרח הדין שוה בכל כי אני יי' אלהיכם הכל בשוה (ח) ואפשר גם כן שהשואה זו היתה סבת סמיכות דינין אלו אל משפט המקלל לומר כי לא בדין זה לבד הושוו כמו שאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת כי אם בכל הדינין כלם. והראשונים אמרו שלמעלה דבר בהורג בהמה וכאן בעושה בה חבורה. וגם במכה אדם אמרו בחובל באביו הכתוב מדבר (תו"כ אמור פ' י"ד) ואינו מתיישב בכאן מפני שני דברים. האחד כי אומרו ישלמנה משמע כלה. והשני שהרי האדם הוא אחד מארבע אבות נזיקים (ב"ק ג':) ופשיטא שישלם מה שיזיק בממון חבירו מקל וחומר משורו ושאר ממונו דמהיכא תיתי לן שיפטר. וחובל באביו ג"כ ממכה אביו ואמו נפקא ואם להקישו אל בהמה לומר שאין חבלה באביו אלא מחיים דומיא דבהמה הרי הוא צורך חלוש אמנם על כל פנים אם קבלה נקבל: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו'. ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' וגו'. לשון רש"י ז"ל כל מצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה ותליה ורגימה. והרמ"בן ז"ל כתב שכן המנהג בכתוב לכפול בכל השומרים מצות השם שיאמר שרגמו אותו לשמור לעשות את כל אשר צוה יי' את משה לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראל אלא לבער הפגם מתוכם ויותר נכון מה שכתב הרא"בע ז"ל ובני ישראל עשו מאותו היום בחובלים והטעם שהכתוב הזה עקר לכל מה שדבר אליהם משה בעת ההיא. והנה על מה שאמר ראשונה ממשפט המקלל אמר ויוציאו את המקלל וירגמו אותו אבן כי הבית דין והעדים עשו דברו ולא נטו ימין ושמאל אמנם על שאר הדינים אמר אחריו ובני ישראל עשו וגו'. (יב) ואני אומר כי כננד מה שאמר הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה נאמר ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן. וכנגד מה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה' מות יומת וגו' אמר ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' את משה לומר שקבלו לעשות ונהגו מאותו היום על פי המשפט ההוא שנתחדש להם בשעה ההיא. זה שיעור מה שרצינו אליו בשני הענינים הנזכרים אשר זה לעומת זה באו סמוכים החיים והמות הברכה והקללה הכהן המברך את ה' ומברכתו יבורך. ונוקב שם יי' תקולל חלקתו בארץ ונשרש מהחיים וכל ישראל ישמעו ויראו ואיש אל יראה ואל ימצא לעשות עוד זה הדבר המגונה והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן: