ויקרא כ:כג מחשבת ישראל: גבורות השם ומורה נבוכים

והדברים האלו דברים ברורים, כי המצוה הזאת על ידה קיים הבדל ישראל מן האומות, שהוא מעלת ישראל העצמית, שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה. שלכך אמרה תורה שלא ללכת בחקות הגוים (ויקרא יח, ג, שם כ, כג), הכל לעשות הבדל, שלא יהיה שווי בין ישראל לאומות. אף על גב שלא יהיה מביא זה חבור ישראל לגוי בודאי, כיון שאפשר לבא חבור ישראל לגוי אף בענין רחוק מתבטל ההבדל, כי אין הבדל רק כאשר אי אפשר החבור אבל כאשר יש אפשרות החבור אין כאן הבדל.

וכבר בארנו בחיבורנו הגדול ״משנה תורה״ ש׳אברהם אבינו׳ ע״ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה בפיוס בני אדם ומשוך לבבם לעבודת האלוה בהיטיבו להם. עד שבא אדון הנביאים והשלים הכוונה וציוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים מזבחותיהם תתוצון וגו׳״ ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר: ״ולא תלכו בחוקות הגוי וגו׳״. וכבר ידעת, מלשון ה׳תורה׳ במקומות רבים שהכוונה הראשונה מן התורה כולה היתה – להסיר ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשיה כ׳אוב׳ וה׳ידעוני׳ וה׳העברה באש׳ ׳וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים׳ ולהזהיר מהדמות בדבר ממעשיהם אלו וכל שכן להמשך אחריהם. ואמר ב׳תורה׳ בפרוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליהם הוא הדבר המתועב הנמאס אצל האלוה – והוא אמרו: ״כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם״. ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת הענינים – ויספיק באלו ׳תועבה׳ לטבעים האנושיים. אם כן, כל ה׳מצוות׳ שבאו באזהרה מ׳עבודה זרה׳ וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלות מפני שהם כולם – להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשתי השלמויות בעניני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים״; והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ״ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו״. ומה גדלה תועלת כל ׳מצוה׳ שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמיתית, והיא – שיש אלוה בורא כל אלה והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמיתי לא יצטרך בקרוב אליו והגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל רק ׳אהבתו ויראתו׳ לא דבר אחר, והם – התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר ״ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו׳״. והנה אשלים זה הענין אחר זה.

ולהרחיק מכל מעשי הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם ואפילו במה שנתלה במעשי עבודת האדמה והמרעה וכיוצא בהם – רצוני לומר: כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות – והוא אמרו: ״ולא תלכו בחוקות הגוי״ והם אשר יקראום ׳ז״ל׳ ׳דרכי האמורי׳, מפני שהם סעיפי מעשי המכשפים, שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי, אך הם מושכים למעשי הכישוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם – ואמרו בפרוש ״כל שיש לו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי״ – רוצים בזה: שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור. ולכן כאשר נאמר: ״אילן שהוא משיר פרותיו טוענו באבנים וסוקרו בסקרא״ הוקשה על זה המעשה ״בשלמא ׳טוענו באבנים׳ כי היכי דליכחוש חיליה אלא ׳סוקרו בסיקרא׳ וגו׳?״ – הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההקש אסור לעשותו ׳משום דרכי האמורי׳. וכן אמרו ב׳שליא של מקודשין תקבר׳ – אמרו: ״אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי״ – ועל זה תעשה הקש. ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם כ׳מסמר הצלוב ושן השועל״ כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והיו ׳משום רפואה׳ והולכים על דרך תלות העשב שקורין בערבי ׳פאוניא׳ על הנכפה, ונתינת צואת הכלבים על מורסות הגרון, והעישון בחומץ מרקשית למורסות המכות הקשות – כי כל מה שנתאמת נסיונו כאלו אף על פי שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא ׳משום רפואה׳ ונוהג מנהג שלשול הסממנים המשלשים. והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעין ושמרם ״כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך״.