זכריה יג:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים, תפארת ישראל ופור הוא הגורל; דרשות לפורים

אמנם יראה לי כי הנה שלמה בחכמתו השתדל בהתר הדברים הללו ופתרונן וזה במה שחתם דברי חלקי חקירותיו במהות האדם וכל מעשה איש ופקודתו בספר קהלת ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) הורה לשם שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר מאחד מהם שום שארית אצל חברו לא שהיה אפשרי שום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ואפילו היותר שלה שבאנשים כמו שכתבנו הענין יפה בגזרת מי מריבה שטר פ' ידרש משם: אמנם זה שאמר החכם בהפרדתו הנה יושלם אליו בהיות על תכלית הטוב בהיות בחיים חייתו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונות חומרו ופחיתיותיו להתעצם בהם כלל ואם נטה אליו זה מצד מה שישתדל שיהיו נפרדים ונחלקים בשעת חתום עד שסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה מבלי עירוב נפשיי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה מבלי עירוב גופני וכמו שאמר תננה לו כמו שנתנה לך (שבת קנ"ב.) ולזה סמך ואמר הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל לומר שכבר יפול החצי ממספר ההבלים שזכר בכתוב הראשון אל דברי החקירה ההיא בראש הספר שאמר הבל הבלים אמר קהלת ששם כוון אל הענינים אשר מצד הנפש ואשר מצד החמר אמנם עכשו אמר שעניני החמר נשארו בהבל לבד למה שלא נברא כי אם לשמש אל השכל והשכל ישוב למקוה מעלתו וכבר ביארנו זה יפה בפירוש המגלה ההיא תהלה לאל גם זכרנוהו אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ז'. אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטייה גדולה אצל חומרם בהתעסק' תמיד בעסקי החומר וכל מעשה תקפו וגבורתו עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה והיא נתפשה עמו ונשארו אצלו ממנו ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים (במ"ר פ' י"ט) ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים (ברכות ח'.) כמו שיבא בפסוק וימת שם משה. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים כי באמת הטומאה החמורה בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה שער ע"ט כי לא קויים בהם וישוב העפר וגו'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש ומזה המין היא המיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם אבל לא נצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות ואנשים כאלה בשעת הפרדתם אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר ולהתפשטה ממנו לגמרי אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים ממנו וידבקו עם הנפש ויעלו עמה ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה שא"א באופן אחר כמו שכתב הר"דק ז"ל בכאן שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרר מזה החבור אין בו צד טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה. וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג:) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה (שם ק"ד.) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו וכן אמרו ממנו (שם ק"ג.) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומא' וטהר' כהונה אצלו כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקיה שיביאו צד טומאה בגופו כמו שאמרנו. וזה ענין מה שנתברר מאד מציאותו במשה רבן של נביאים וזה במה שנתבאר בתורה שלא נתעסק בקבורתו זולתי האל יתע' לבדו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים וכבר נתבאר בזה ביאור נפלא שלא היתה שם טומאה ואם כן נתבאר שהיה הפרודה השלם כפי מה שתארו החכם. ועל זה הענין יובן בטוב המאמר ההוא שזכרנו מענין שליחות מלאך המות אצל מר"עה. וזה כי הנה האל יתעלה לא שלח אותו להשליטו על נפשו של משה אבל אמר לו לך והבא לי נשמתו וזה כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א כי אם ע"י הפרוד ההוא הנזכר אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא ההעדר הכרוך בעקבי כל מורכב. אמנם השליח טעה בשליחותו כי הוא א"ל תן לי את נשמתך כסבור שהיה מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם לסבה שזכרנו ולזה גער בו ושלחו בנזיפה וא"ל במקום שאני יושב אין לך לעמוד והוא האמת הברור כי זה ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינה במעמד אחד כלל. הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה כי נצחהו בגבורה מופתית והוא חזר לפרש לו השליחות באומר לך והבא לי נשמתו כלומר זה אמרתי לך לא דבר אחר והוא שיתעסק בפרוד ההוא וממילא תבא אליו הנשמה ומיד הלך ובקשו מצד חבורו כאשר הוא ולא מצא כי לא יכול עמו ^*והשתדל מצד חלקיו וכו' ר"ל כי חז"ל רצו להורות בזה רק, כי לא בעבור הפסד אחד מהד' יסודות אשר מהם מורכב כל אדם, ולא בעבור הפסד והשחתת הרכבתם הזאת בעצמה, אשר ע"כ שב כל אחד ואחד מהם למקומו הראשון, מת משה כאחד משאר בני אדם, כי באמת היה הוא שולט על כל ד' יסודות אלה, ורק עפ"י ה' ורצונו לבד מת, ועל ידו שב גופו אל מקום נעלם ונסתר מעין כל, והלבישו רעיון זה במעטה משל יקר ונחמד מאוד, באמרם שמלאך המות בא "אל הים" רמז ליסוד המים, "ואל ההרים והגבעות" רמז ליסוד העפר "ואל הגיהינם" רמז ליסוד האש, "ואל מלאכי השרת רמז ליסוד הרוח עפ"י מאמר הכ' "עושה מלאכיו רוחות" שר"ל שגם הרוחות בשם "שלוחי מלאכי ה'" יקראו "ואל ישראל" רומז על ההרכב' האנושית מכל אלה יחד, וכ"א וא' מהם אמר "לא בי הוא, כי הוא שליט וגובר עלי, ורק אלהים הבין דרכו, ר"ל אופן מותו, והוא ידע את מקומו אנה הוא נקבר". והשתדל מצד חלק ו' וד' רבעיו אשר מהם הורכב בנינו אשר יש להעדר לבא מצדם. ועל יסוד המים אמר שהלך אצל הים ושאל עליו משה ראית וא"ל כי מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראהו לומר שהיסוד הזה הנכלל בו אינו תחת רשותו שכבר היה משה מושל עליו ומבטל את טבעו ושלא הכיר ממנו דבר אחר זולת זה. והנה על היסוד העפר אמר שהלך על ההרים והגבעות ושאל עליו לאמר אם יכול לו מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבלו ישראל את התורה עליו שאז לא היה משוכני עפר כי הוא עלה אל האלהים ולזה לא נשאר יכולת עליו משם ואילך: אמנם על יסוד האש אמרו שהלך אצל גיהנם שהמפורסם הוא אש יוקדת ולפי שהוא היסוד היותר דק ואשר נראו בו הענינים האלהיים אמר שהוא לא ראהו אבל שכבר שמע שמעו ועכ"פ שהוא אינו תחת רשותו. ועל יסוד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת ע"ד שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק״ד:ד׳.) והם אמרו לו שלא יבקש ענין זה אצל היסודות הפשוטים אבל שיבקש אותו מצד מה שהם נמצאים ממוזגים בהרכבת האדם שכבר ימצא לו עלה ושחיתא יותר קרובה להפריד חלקי חבורו והנה אז בא אצל ישראל כאלו הוא היה מכללם וישלוט על כל אחד מהם והם השיבו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו. הנה חכמי ישראל אמרו לו סוד הענין וטעמו כי עם שהוא מכלל המורכבים הנה הפרדתו היתה שלמה באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא והוא מ"ש ויקבור אותו בגי וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שם אוהבים חולאים נוטים למות הא' צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר את השני. כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי כמו שכתבנו אצל קבורת האבות שער כ"ב והיותר נכון כי מאמר עד היום הזה דוקא שעדיין הדבר נעלם ונסתר מאד והכוונה שלא נעלם מקום קברו לבד אלא גם ענין קבורתו וסודה כי קבר וקבורה אינם שוים בענין כמו שחשבו הרא"בע והר"לבג ז"ל לפי מה שכתבו במצבת קבורת רחל וכאשר זכרנו שם. וצריך שנדע כי העלם קברו של משה ושלא נודע מקומו אין לא חשבוהו חז"ל למעלה אצלו אדרבא חשבוה לגרעון מה שאמרו בפרשת שיטים במדרש רבה (פ"כ) ובתנחומא (פ' בלק) זה לשונם ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עד כאן. וכבר דברנו שם מטעם זאת העצלה וענינה ועתה אין הכוונה רק למה שיראה שהם זכרם לברכה ראו שכבר תהיה לו למעלה וכבוד אם היה קבר איש האלהים נכר ונודע לכל כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד ולמה שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כי כמו שלא נתפרסם ולא הראה עצמו במעשה ההוא כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו איו ואם יראנה שום אדם נעלמה ממנו לשעתו כמו שנראה מפשט המאמר שזכרנו ראשונה. אמנם אני חושב שבכלל דבריהם אלו כוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו וזה שהזקנים הללו כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה ראו כנגדם מה שראו איתה למעלה מכל בני האדם במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו עד שנחלקו לחצאין ונמנו וגמרו שא"א שלא הוסכמו בו שני הענינים ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה והמיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה והיא עצמו טבע הדבר המסופק אשר עליו אמרו לכך. נאמר ולא ידע איש את קבורתו יורו כי לענין הספק ההוא ולהעלם ענינו נאמר כן לא לבד להעלם קברו. והנה נתבאר מה שרצינו ביאורו בענין זאת השאלה החזקה וביאור אלו המאמרים אשר יאות הקדמתם לביאור זה החלק המספר סלוקו של משה אדוננו אל מעון קדשו כפי קבלתנו הנאמנ'. וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ״ד:ט״ז) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו.) אליהו לא מת רצו ^*שהיה שלם מחיות וכו' ר"ל שכבר השלים החיים פה בעולם הארציי אשר אינם אמיתיים כי המות דבוק ואחוז בהם ובא לחיי העולם הנצחיי האמיתיים שאין בהם עוד שום מיתה ולפי"ז לא יסתור מאמרם זה "אליהו לא מת" למה שכתב עד עתה, אך דעת חז"ל, שהבדילו בין אליהו והדומים לו לשאר צדיקים, נראה שאינה כן כי אם שאף שכל שאר הצדיקים קרואים ג"כ, "חיים במיתתן, נשגבה בכל זאת מעלת אליהו והדומים לו עוד יותר ממעלתם. שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות שכך אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז.) וזולתם והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלקת אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי שאם כן מאי שנא אלו והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער ל"ה וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק ואחר שדברנו זה השיטור נבא אל ביאור הפרשה הזאת שהיא סיום התורה האלהית ויהיה מה שיאמר בה גם כן מסכים ונאות למה שיחייבהו השכל כמעלתו וכפי מה שרצוהו חז"ל בה שהוא דבר הלמד מענינו:

ועתה אחר שנתישב כל זה הנה הוא נאות וקרוב לשמוע כי ענין הפרה אדומה וסודה כשיעויינו מלאכותיה ויושקפו רמיזותיה כראוי הכל היא להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו כדי שלא תטמא אחרי המות אבל שתפרד בטהרה וקדושה ותמהר לבא אל המקום אשר תתקיים שם לעתיד לבא לפני אלהיה. וזה הסוד כלו גלו אותו חז"ל לגמרי באומרם משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך וכו' (שם) כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל כי הפרה באמת היא אמו של עגל. והכוונה על רוע המחשבה כי היא הפרה ורבה בנים משחיתים והם המעשים המכוערים המכונים אל עגלים ועתודים בני בשן גם שעירים ירקדו שם ובאמת תבא פרה ותקנח מעשה העגל כי בתקון המקור והשרש יתוקנו כל חלקי הפעולות ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי ביער כל החטאות והאשמות מן הארץ כמו שאמר הכתוב זאת תורת העולה הוא העולה וגו' המזבח וגו' (ויקרא ו׳:י״ח). והעולה היא העולה על הלב כמו שאז"ל (ויק' רב' פ"ז) ונאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' (שם). וכן אמר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ז'). הנה שהזריז המתקומם על האם ושוחטה במקום ובזמן אשר ישחט אותה ישחוט את שני בניה אלה כחטאת וכאשם שהרי הם שרי הנצבים על כל עון ופשע. ובדברי ר' משה הדרשן ושרף את הפרה כמו ששרף את העגל וכו' (עיין רש"י). והלא שריפת העגל לא היה עון אשר חטא שצריך עליו כפרה אלא שרמז כי כמו שתקון הבן היה שריפתו מכ"ש שיהי' זה תקון לאם. והנה אם כן סוד הפרה אצל החכמים היה להעמיד האדם על טהרת נפשו או להשיבה אליו כשתסור והיא תועלת נפלא מאד. ובמדרש הזוהר (פ' אחרי מות) בבעל תשובה אחד דהוה רשים באנפוי והוה ליה אסותה ע"י תשובה שהיישרו בה חכם מחכמי הדור. וזה שהוא היה בעל עבירה עם אחותו ע"י שכרות בלילה והיה בבקר שמע קול אנשים רצים ויצא והנה כל אחד מהם הכוהו על פניו מזה ומזה ויצא ונשאר נגוע ומוכה ומכוער ביותר והוא בא להתודות עונו לפני אותו חכם ויען לו שירחץ פניו תמיד במי דמעותיו על החטא ההוא וירפא וכן עשה כמו שהאריך בזה שם ויום אחד ימים רבים אחר שנתרפא פגע באותו חכם ולא הכיר והיה מגיד לו אשר הרהו והיה מספר בשבח התשובה. וזה לשונו לא מלא קיימא באנפי תשובה ואנא הכי אוליפנא ואסותא דאיהבו לי זימנא חדא דהוינא רשי' באנפאי ויומא חד הוינא אזיל באורחא ואערענא בחד זכאה ועל ידו אתעבר מנאי רשימא א"ל בריך רחמנא דזכינא למחמי לך בהאי זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי א"ל אנא הוא דאערעך אשתטח קמיה ואתייה לבתיה ואתקין קמאי תרין סאין דנהמא ובשרא דעגלא תליתאה בתר דאכלו א"ל ההוא גברא ר' אימא לך חד מילאי חדא תורת' סומקתא אית לי אמא דעגלא דבשרא דאכלנ' ויומא חד עד לא אתעברת ואולידת אזילת בתרה למירעא במדברא עד דדברנא לה אתברי קמאי חד גברא אמר לי מה שם תורתא דאי אמינא מן יומא לא קרינא לה בשמה אמר לי בת שבע אם שלמה מתקרי בעוד דהדרנא ראשי לא חמינא ליה וחייכנא מההוא מלה והשתא דזכינא באורייתא אצטערנא על ההוא מלה דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא ולא ידענא א"ל ודאי מלה דחכמה היא ורמיזא עילאה לעילא ותתא אבל תא חזי בת שבע איתקרי ממש בגין דכתיב בה שבע דשבע שבע פרות שבע שרפות שבע הזאות שבע כבוסין שבע טמאים שבע טהורים שבע כהנים משה ואהרן בחושבנא דהא כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן שפיר קאמר ההוא גברא דאמר בת שבע א"ל בריך רחמנא דשמענא מלה בריך הוא דהא אקדים שלם בקדמיתא למזכי בהאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט). אנא כד דהוינא רחוק קב"ה אקדים לי שלם למהוי קרוב קרי עליה רבי אבא ואתה שלום (שמואל א כ״ה:ו׳). ראה כמה מסכים המדרש הנפלא הזה על כל מה שאמרנו כשנשגיח עליו ועל עניני השביעיות אשר כן ספרום בכל המדרשות שיש בפרשה הזאת שבעה פעמים פרה ושבעה פעמים שריפה ושבע הזאה וכן כלם כשתייחס אליהם רוב המעשים וההשתדליות הטעונים בזה וכשנצרפם אל דברי האיש בעל המעשה ומקרהו שכל זה מה שיורה הוראה שלימה שענין זאת הפרה ודאי היא תקון וזהירות להעמיד הנפש בטהרה וקדושה וחזרתה לקדושתה וזכותה אחרי אשר נטמאה כי על כן אתקרי אם שלמה כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מאלהיו ונתקרב ונעשה שלום ביניהם אשריו מי שזכה לכך. ויראה יסבול כוונה זאת מאמרם על שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט) וזה כי שלמה המלך בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים שאסרה התורה וחשב לעמוד עליהם וסוף לא עמד טעמו בו (סנהדרין כ"א:) כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו כי היא אמו כמו שכן עשה דוד שנשתמש בדבר איסור ולבסוף באת בת שבע וכפרה עליו במירוק וזיכוך התשובה כמו שאמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע בת שבע ממש הרב כבסני וגו'. כי פשעי וגו' עד תחטאני באזוב ואטהר וגו' (תלים נ"א) כי הנה הוא שחט את הפרה ושרפה כמו שנאמר בפירוש ולבי חלל בקרבי וכנגד זה אמר בזה המזמור לב טהור ברא לי אלהים וגו'. מכלל דראשון אזל ליה. והוא מה שהורה עליו שלמה במאמר ההוא כמו שאמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והכוונה שכבר ירד לטעמה זה לפי מה שחקר ודרש ופשפש בה וחשב להתחכם בה לאמר אחטא ואשובה ולבסוף נמצאת רחוקה ממנו כי לא עלתה תשובה בידו כדוד אביו לחזור וליטהר בטהרתה והוא ענין נכון מאד כפי טבעו וזה כלו מה שנתבאר מדברי ריב"ז באותו מאמר שזכרנו שמגיד שם שאל גוי אחד אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים וכולי והשיב שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית אמרו לו הן אמר להם ומה אתם עושים לו אמרו לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת אמר להם ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח הטומאה הוא דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) מזין עליה מי הנדה והוא בורח (מדבר רבה פרש' י"ט). הנה דבריו אלה היו עם הגוי ההוא דרך דחייה בקש כמו שהיה עם הצדוקים שזכרו תחלה כי באמת רוח הטומאה נמצאת בכאן אבל על דרך האמת לא נדחית משם ע"י ההזאה כענין רוח התזזית שזכר ולפיכך אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקש לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו': ואין כוונתו להכחיש טומאת המת וטהרת הפרה חלילה שהרי הם הלכות חמורות וגופי תורה אבל הוא כמו שא"ר חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני שאין ערוד ממית וכו' (ברכות ל"ג.) והטעם אין עקר טומאה זו ושרשה מן המת כי למה תטמא נבלת האדם מיתר הנבלות וגם אין עקר הטהרה מהפרה עד שתעמוד לנו זאת השאלה ששאל הגוי כי ע"ד האמת הטומאה באה מכח הנפש כמו שאמרנו ראשונה גם הטוהר תעמוד ממנה כשתעמוד על זיכוכה ומירוקה כאשר הוכחנו אחרי כן אלא כך אמר הב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי שיעשו כל אלה המעשים בפרה כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבהו לעיינו ולתת אל לבם בצורך טוהר זאת הנפש ונקיותה כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים ההם אשר נצטוו בה כאשר יבאו בסדר הכתובים כי על זה ועל כיוצא בו אמרו דרוש וקבל שכר כמו שכתבנו בכל המעשה המשכן והכלים והבגדים וזולתם ומעתה יתבאר על נכון המאמר אשר דברנו ראשונה מסכים לכל מה שאמרנו: