זכריה יד:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרך ה', תורת העולה ומוסר אביך

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי רק כל דבר שלם ראוי להקרא בשם "אחד", ד"מ רביע, שליש או חצי תפוח לא יקרא עוד בשם "תפוח אחד," כי אם בהיותו בלי מגרעת, גם בלי תוספת צריך להיות כי כאשר נוסיף עליו עוד תפוח אחד לא יקראו שני אלה עוד יחד בשם "אחד שלם," כי הם שני דברים אשר אין יחס והצטרפות ביניהם כלל, באופן ששלימות ואחדות כל אחד מהם לא תצטרך לזולתו, וע"כ אמר הכ' "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ר"ל יום שלם, ולא אמר יום ראשון כי בא להורות לנו בזה, כי הזמן אשר בו יתנועע השמש לפי מראה עינינו בחצי העיגול ממעל לראשנו ממזרח למערב ויהי יום, ואח"כ בחצי העיגול האחר שהוא לעמת חצי כדור הארץ בעבר השני אשר מתחת לרגלינו ממערב למזרח ויהי לילה, שהוא ביחד זמן כ"ד שעות שלימות יקרא "יום אחד שלם," וכן נראה כי יען שהבין יוסף בחכמתו כי רק ע"י השנות החלום פרעה פעמים בשני מראות שונות, בפרות ובשבלים, נשלם ענין חלומו, אמר "חלום פרעה אחד הוא," ר"ל רק ע"י שני אלה נשלם החלום להיות אחד שלם, וכן נקרא האדם השלם האמיתי המשתמש בכל כחותיו הגופניות והנפשיות להשגת התכלית הנרצה מבריאתו פה עלי ארץ בשם "אחד"' כמאה"כ מאברהם (בישעי' נ"א) "כי אחד קראתיו וכו'" [ואפשר שע"ז מורה גם מאה"כ (ביחזקאל ל"ג) שאמרו בני דורו "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" וכו' ר"ל אברהם בעבור שהיה איש שלם ירש את הארץ בזכותו, ואנחנו אף שרבים אנחנו ר"ל חסרי השלימות, בכל זאת לנו נתנה הארץ למורשה, ר"ל בתורת ירושה היא לנו בעבור היותנו יוצאי חלציו,] וכן בעבור שלא יושג בשלימות תכלית בריאת האדם וקיום מינו עלי ארץ כי אם בחיבור וזיווג איש ואשה יחד, נקרא חיבורם זה בשם "אחד" כמאה"כ (מלאכי ב') "ולא אחד עשה" וכן נאמר גם במדרש הנעלם כי האיש לבדו והאשה לבדה רק בשם חצי גוף יקרא, ורק בהתחברם יחד יעשו גוף אחד שלם, וכמו כן גם הבנין המחובר מחלקים שונים אשר יכונו כלם יחד לתכלית אחת הנרצה יקרא "אחד שלם" רק אחר התחברם יחד, כמו שאה"כ (שמות כ"ו) "וחברת את היריעות וכו' והיה המשכן אחד," ויען כי תעודת וחובת כל בני האומה הישראלית גם יחד לעבוד את ה' שכם אחד, ולכוין כלם תמיד אל תכלית אחת, ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו, נקראים בקיבוצם יחד "גוי אחד בארץ" (יחזקאל ל"ז), וכן גם מורה על פירוד לבות אישי שאר העמים והיותם פונים כלם איש איש לדרכו מקצהו, תחת כי כל בני ישראל הם כאיש אחד חברים בהשתדלותם להשגת תכלית מוסרית אחת, ויתפרדו בענין זה מכל זולתם, מאמר המשורר (שה"ש ו') אשר שם דרך משל בפי הי"ת האוהב את ישראל "ששים המה מלכות ופילגשים אין מספר אחת היא יונתי וכו' ומתדמים הם בזה בבחינה מה אל הי"ת אשר לקחם לו לעם, כי רק הוא לבדו נקרא. בעבור היותו נפרד בהפרדה גמורה מכל שאר הנמצאים זולתו, ובעבור היותר שלם בעצמותו ית' לבלי תכלית בשם "אחד" בבחינה היותר אמיתית, כמו שאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד," (ר"ל שבאחרית הימים יכירו כל בני אדם יחד כי הוא אחד ושמו אחד אף שבאמת הוא זאת כבר מני אז מעולם ועד עולם) ואחז"ל בפירוש הכ' הזה, שיהיה אז השם שלם והכסא שלם, והתורה האלהית אשר כל דבריה מתאימים ומאחדים יחד להשגת תכלית אחת, והוא להנחיל שומריה ואומריה האושר המוסרי, ומספר מצותיה רמ"ח כמספר איברי האדם המתאחדים בו לגוף אדם שלם, כמו שמספר ל"ת שבה שס"ה כמספר גידי האדם וימי שנת החמה האחת, לרמוז בכל זה על שלימותה ואחדותה הכללית נקראת ג"כ בעבור זה בשם תמימה ר"ל שלימה, כמו שאה"כ "תורת ה' תמימה," ובשם אחת במאה"כ "תורה אחת יהיה לכם," והנה נמשך מכל האמור עד הנה כי כמו שבחלקי ואברי גוף האדם המתאחדים ומסכימים יחד אל תכלית אחת לקיום הגוף השלם ההוא. אם יחלה או יפסד אחד מהם יתפשט הנזק ההוא גם אל הכלל כלו, כי הגוף אינו שלם עוד כמקדם, כן נוכל לאמר גם בבחינת התורה שהעובר על מצוה אחת שבה, שהוא נחשב בבחינה מה כעובר על כולה, אחרי שלא יוכל לקיים אותה עוד בשלמותה הכללית, וכן כאשר יחטא איש אחד מישראל, כבר יחשב] כאלו חטאו כלם אחרי שכבר נפסד עי"ז מהם שלימותם הכללית בבחינה מוסרית, כמו שנראה בעכן שאף שהיה רק איש אחד לבדו נאמר בו בכלל "חטאו ישראל וגם גנבו" וכו' וגם פה נאמר דרך כלל "ויחל העם לזנות" וכו' "ויצמד ישראל לבעל פעור," אף שבאמת רק מעטים מהם היו החוטאים, (ועיין מזה גם למעלה בביאורי לשער ע"ח), אפס אחרי שגם בהפך אם תעוז יד איש אחד מהם לעשות חיל, או כפלים לתושיה, יחשב לכולם לגבורה או לצדקה, אחרי שהם כאיש אחד חברים, הלוא ימשך מזה שאם יהיו מקצתם גבורים ואנשי חיל ללחום מלחמת ה', וקצתם חלשים אשר כהמס דונג ימס לבם מפני שונאיהם כמו שהיה הענין בגלית הפלשתי, שכולם חרדו מפניו ודוד לבדו נלחם עמו ויכל לו, נוכל אז לקרותם בכלל בשם "נוצחים ומנוצחים" גם יחד בעבור תכונות ומעשי האישים הפרטיים השונים האלה אשר בקרבם, וכן גם בעת אשר יחטאו קצת העם חטאה גדולה, באופן שיקראו כלם בעבור זה בשם "חוטאים" בכל זה אם יש אחד מני אלף בתוכם אשר צדקתו גדלה למאוד, עד שתגבר ידה לאבד רשעת האחרים וכאין וכאפס תחשב נגדה, אז יכופר עונם ונשלח להם בעבורו ובשם "צדיקים" יקראו כלם בכלל [כי האומה הישראלית תדמה בזה לאיש נגוע ומוכה בקצת איברי גופו, שכל עוד שיהיו האיברים היותר נכבדים והיותר הכרחיים לקיומו, בריאים וחזקים, ד"מ מוחו ועורקיו לחשוב מחשבות ולהרגיש מושגי החושים כראוי, ומעיו ואצטומכא שלו לעכל מזונו ולהוציא הנפסד ממנו החוצה, וריאתו לשאוף רוח חיים, יוכל להרפא ולהיות עוד בריא וחזק כבראשונה ומאריך ימים, תחת כי כאשר יפסדו אלה אשר מהם תוצאת חיים לכל הגוף, הלא על נקלה יחלה כלו ויכלה שארו ובשרו], אפס כל זה הוא רק בהיות הטוב אשר יעשה היחיד ההוא גדול כל כך, עד שיכריע כף חובות כל זולתו מבני האומה הישראלית ד"מ אם ימסור נפשו לכבוד הי"ת לקדש שמו כמו שעשה דוד שהערה נפשו למות, וערב לגשת למלחמה עם גלית הפלשתי אשר חרף מערכות אלהים חיים, ולא חת ולא פחד ממנו פן תגבר ידו עליו ויהרגהו, וכפנחס אשר קנא לאלקיו ויהרוג את זמרי נשיא בית אב לשמעוני ואת כזבי בת נשיא מדין, ולא ירא לנפשו פן יקומו עליו קרוביהם והכוהו נפש, אף כי בלתי ספק המו מעיו, וקול קורא לו מקירות לבו "חוסה נא על חייך ולמה תשליכם מנגד, לשלוח יד באלה פן יפגעו בך קרוביהם אנשי מרי נפש לקחת ממך נקם ולהמית אותך באכזריות חמה" כמו שהלבישו חז"ל כל זה במעטה המשל והמליצה כדרכם באמרם מאמר שהחל בו הרב ז"ל על הכ' "ויעמוד פנחס ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו" ר"ל שעשה נפלאות (כי שם פלילות נגזר לדעת הרב ז"ל משורש פלא בכפל העה"פ לחזק) ויותר ממה שמחויב האדם לעשותו, אף אם הוא איש שלם הולך תמים ופועל צדק, וזשאחז"ל "שבקשו מלאכי השרת לדחפו" ר"ל מחשבות לבו ורעיוניו שהם משרתי שכלו האנושי רצו למנעו מפעולתו זאת, ולחדול אותו שלא ישים נפשו בכפו, (עיין מזה גם ביאורי למעלה ויקרא פ"ב ע"ב) ורק קנאת ה' צבאות אשר כאש בערה בקרבו עשתה זאת, כי לא שמע לקולם וישלך נפשו מנגד לקחת נקם באיש עושה נבלה כזאת, למען לא תפשה עוד יותר מספחת הרעה הגדולה הזאת בעדת ה', כי אם תתום חלאתה בתוכה ותבוער הרעה המוסרית מקרבה, כי בראות כל איש שגם נשיא העדה הוכה על עונו זה, ויקרת מעלתו לא יכלה מלט נפשו ולפדותו מרדת שחת, לא יזיד עוד לעשות כנבלה הזאת, ולא תטמא עוד נחלת ישראל במעשי זמה כאלה להעלות אף ה' ולהבעיר חמתו בם עד להשחית, ובכל זה הלך בעקבות לוי ראש ואבי שבטו, אשר גם הוא ואחיו שמעון קנאו לאלהים, ועברתם קשתה על שכם, יען כי נבלה עשה בישראל לטמא את אחותם, ועל כל זה רמזו חז"ל פה באמרם "אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה" וכו'. להיות התורה האלהית ועם יי' אלה שומרי מצותיה מתייחסים במהותם כבר יאמרו עליהם שיהיו חטאים ושלמים במצב אחד. אמנם יהיה ענין המשפט הזה כאשר יתבאר. וזה כי הוא מבואר לחכמים כי מדרך כל דבר שלם שלא להיות אלא אחד עד כי האחד והשלם יאמרו בהרדפ' כי אתה אם תניח דבר אחד ותצטרך להוסיף דבר אחד עליו או לגרוע ממנו להשלמתו הנה אין אחד מהחלקים שלם ואינו ראוי ליקרא אחד. אמנם קבוץ הדברים המשלימים יקרא ענין אחד כמו שהנשאר אחר הפרדת התוספות יהי' שלם ואחד. והנה להיות האמת כאשר הונח הטילה התורה שם האחד בתואר הדבר השלם על שני הענינים האלו. וזה כי כמו שנתפרסם שמושו בהפרד דבר מדבר כאומרו האחד בא לגור (בראשית י"ט). ויפתח האחד את שקו (שם מ"ב). רצא האחד מאתי (שם מ"ד). ויכו האחד את האחד (שמואל ב' י"ד) וכיוצא. הנה כן נשתמש' בו בתואר הכלל הדבר ושלמותו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'). יורה כי תשלום הזמן אשר במדתו יתנועע השמש בקשת היום על שיעור מה שיתנועע בו בקשת הלילה הוא יום שלם ואחד והוא טעם נכבד למה שלא נאמר יום ראשון כמו שנזכר שם. והוא עצמו מה שכוון באומרו חלום פרעה אחד הוא ועל השנות החלום פעמים (שם מ"א) ופירוש רש"י ז"ל והנה חלום שלם לפניו דוקא שלם שפירוש אחד בכאן אינו זולתי שלם כי משני החלומות נשלמ' הכוונה כמו שנתבאר במקומו והוא עצמו מאמר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעי' נ"ח) כי כמו שכל חלקי האיש לפי שהם מתיחסים כלם אל ענין אחד ואל תכלית אחד חבורן יחד נקרא אחד ע"ד אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג) כן השני חלקים האלו שהם איש ואשה אחר שמשניהם יסודר ענין אחד להשאיר המין ולכלכל הנהגת הבית מה שאי אפשר בזולת חבורן לזה נקראים אחד. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) ^*דכר בלא נוקבא וכו', הנה ידוע כי יחס הי"ת אל ישראל דומה במקראי קדש ליחס האיש אל אשתו וכמו שבעת חטוא ישראל נאמר (הושע ב') "כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה" כן נאמר שם בעת ישובו אליו עוד באחרית הימים "ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי" וכו', ונאמר (ישעיה נ"ד) "כי בועליך עושיך" וכו', ע"כ יאמר הזוהר פה דרך משל, כי כמו שהאיש מבלי אשה הוא רק כחצי גוף לבד, ורק בחברתם יחד הם כגוף אחד שלם, כן גם רק בשוב ה' שבות עמו וישכון בתוכם כבתחילה, יהיה מתאחד עמהם באהבתם אחדות שלימה, להיות עמהם כביכול כעצם אחד שלם כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד." דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו איהו חד וכד אתחברון כחדא תרי פלגא אתעבדו חד גופא וכדין אקרי חד ורזא דמילתא כיון דכנסת ישראל בגלותא וקודשא בריך הוא סילק לעילא זווגא אתפרש ולא אקרי חד אימתי אקרי חד בשעתא דמטרוניתא + אישתכחת גבי מלכא וישתכחון כחדא הדא הוא דכתיב והיתה לה' המלוכ' מאן מלוכה דא כנסת ישראל דמלכו בה אקשר כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד). ראה ענין זה המאמר נפלא מאד לענין כוונתינו באלו השמושים כמו שיתבאר עוד והנה אין ספק שכבר נמשך זה המשפט אף בדבר המקובץ מאחדים רביה כמו שאמר והיה המשכן אחד (שמות כ"ו) כי בהכלל חלקיו יושלם להיות שלם ואחד כמו שהכלל כל חלקי העולם יחד ישלם אותו להיות אחד. והנה על זה האופן עצמו אמר הכתוב על זה העם האלהי גוי אחד בארץ כמו שע"ד הפרד' מהזולת אמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו'). והענין הראשון הכוונה בו כי עם היות עם ה' אלה רבי המספר באישיהם ולשבטיהם הנה אין ענין מציאותי רבוי ונפרד במהותו רק כלם פונים אל אחדות אחד שלם כמו שרבוי אישי המציאות וכללותם כלם יפנו אל היות הכל כאיש אחד כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ל"א. וכבר יתדמו לאל ית' בשני אלו הענינים כי הוא יתע' כמו שנאמר בו האחדות על דרך ההפרד' הגמור' מכל שאר הנמצאים אשר עשה כן יאמר עליו ע"ד ההכלל והשלימות בענין נפלא מאד אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא מה שנראה שכוון מהמאמר ההוא הנפלא ומפירושם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד) שכבר יהיה השם שלם והכסא שלם ויבא עוד באורו בטעם קלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בשער צ' ב"ה. ואולם התורה האלהית זה ענינה בלי ספק שאין קבוץ פרשיותיה ורובי מצותיה רק תשלום וגמר דבר שכל מצוה ומצוה היא כמו אבר אחד מכלה כענין איברי האדם וכלם יחד הוא ענין שלם ולזה נקראת תורת ה' תמימה (תלים י"ט) ירצה שלימה. ומספר מצותיה יוכיח שהם רמ"ח כמספר איברי האדם שכלם משלימים אחדותו ותמותו ואזהרותיה שס"ה כחלקי אחדי השנה שקבוצן יחד הוא שנה אחת תמימה לומר שבכלל' פונה אל תל אחד ותכלית אחת. ולזה נאמר תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט"ו) לפי שהמצות כלן הם משתתפות יחד על דרך שכתב החכם שהמעלות כלן הן משתתפות במעלת התבונ' כמו שכתבנו ענינו בשער י"ז עיין עליו. והנה לזה יאמר בענינים האלו וכיוצא בהם שבהתקומם חלק אחד מהם יתקומם כל הכלל כלו שהרי בנפול החלק יפול השלמות כמו שנרא' מבואר משני הענינים אשר הנחנום מתיחסים מצד הנסיון רצוני התורה האלהית ועם ה' אלה. כי הנה התורה כבר נמצא שיאמר על מי שעבר על מצוה אחת ממנה שעבר על התורה בכלל וגם כאשר יחטא איש מהעם שחטאו כלם אמנם בחטא האיש כבר נתבאר על ידי עכן כי הוא לבדו חטא בחרם ונאמר חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם וגו' (יהושע ז'). הנה כי נתיחס לכללם החטא וכן הגיע לכללם העונש וכמו שאמרו זקני ישראל והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר על כל עדת ישראל יקצוף ואמרו הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (שם כ"ב) והנה מה שתמה משה במחלקתו של קרח האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז) כבר ביארנוהו יפה במקומו. ואמנם קרא החוטא באחת ממצותיה חוטא בכלה נתבאר גם כן מהענין ההוא במה שאמר עברו את בריתי אשר צויתי אותם (יהושע ז') דרך כלל וכן נאמר על היוצאים ללקוט ביום השבת עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם השבת (שמות י"ז) וכאלה רבים. אמנם מה שאמר גם גנבו וגם לקחו וגם כחשו וגו'. ביארנוהו אצל תשלומי ד' וה' שער מ"ו:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מציאות וקיום כל הדברים למקטנם ועד גדולם מסובבים ותלוים הם, מחיבור ענינים רבים ומקיום השלום והאחדות בינותם, ובהעדר שני אלה: ר"ל כאשר יתפרדו או שלא יסכימו ויתאימו עוד יחד. יכלו ויסופו כרגע. כי גם החומר הראשון אשר לדעת הקדמונים בראו ה' בתחיל' מן האין המוחלט וממנו נתהוו אח"כ על פיו כל הברואים התחתונים כלם, עיין בראשית י"ט ע"ב) הי' ג"כ מדי צאתו לאור ההויה מחובר ממציאות וההעדר. (ר"ל הכח והכשרון לקבל צורות שונות בזו אחר זו, כי הוא נקרא בפי הרב ז"ל בשם "העדר) אשר ע"כ קראו הנביא בשם "יעף" יען כי מדי יצא אל הפועל הי' משתוקק לקבל צורות שונות. כאיש יעף אשר נפשו תערוג אל אפיקי מים. וממנו אה"כ לדעת הרב ז"ל "נותן ליעף כח", (עיין מזה בראשית כ"א ע"ב, ובביאורי שם עוד טעם אחר לקריאתו זאת) והיסוד הפשוט [כן נקרא לדעת הקדמונים (עיין רמב"ם סוף פ"ג מה' יסודי התורה שקראו בשם גולם) היסוד אשר ממנו נתהוו אח"כ לדעתם הארבע היסודות] הוא מחובר מחומר וצורה, כי חלק העליון ממנו קבל צורת האש, וחלק שאחריו צורת האויר, והשלישי צורת המים והרביעי צורת העפר (עיין רמב"ם שם,) וכל המינים השונים שנתהוו מהם דומם. צומח. חי. מדבר. הם מורכבים מחלקים שונים, אשר רק כל עוד יתחברו ויתאחדו ויחדיו יהי' מציאות לעצם שהורכב מהם, אבל בסור האחדות והשלום מביניהם יעלה בתהו ויאבד, אשר ע"כ בצדק אמרו המחקרים שכל הויה הוא חיבור וקיבוץ, וההפסד הוא פירוד ופירוק [ומה שכ' הרב ז"ל "שכבר גזרו קצת" וכו' רומז על הנמשכים אחר דעת עפיקור אשר הכחיש באמונת חידוש כל ברואי תבל עפ"י רצון הי"ת, וחשב רק כי לפני הבריא' היו משוטטים באויר העולם עצמים קטנים פשוטים, אשר לא יוכלו להחלק עוד, לאין מספר ורק עפ"י מקרה והזדמנות נתחברו יחד, והיו לברואים שונים, וכאשר יתפרדו עפ"י מקרה באחרית הימים ישובו עוד הברואים כולם לאין, והיו כלא היו וע"ז אומר הרב ז"ל "שלא צדקו במהות העצמים ההם" מלבד מה שסתרו הפילוסופים האמיתיים כבר דעה נפסד' זאת, גם במה שאמרו, כי כמו שלא יוכל איש משכיל לחשוב שכאשר ישפך דרך מקרה דיו או שאר סמנים על הנייר ירשמו בו ציורים שונים נאים ויפים, כן לא יוכל גם להעלות על דעתנו שרק ע"י חיבור וקיבוץ אלה, דרך מקרה נתהוו הברואים השונים למיניהם הנאים והמהודרים מאוד ומתוקנים כולם כראוי להשגת תכליתם ותעודתם עלי ארץ, (ועיין מזה גם בדברי הרב ז"ל בשער א' ובביאורי דף ח' ע"א שם) ועל כל האמור עד הנה רומז גם הכ' יווצר אור" וכו', כי בשם "אור" יכונה המציאות כאשר יצאה בתחיל' מהאין אל היש, והעדר הצורה אשר הי' עוד אחוז בו נקרא בשם חושך. ולהורות כי הוית כל הברואים השונים למיניהם הית' אח"כ. ע"י שחבר הי"ת חלקי היסודות יחד, וסבב ג"כ שיסכימו ויתאימו יחדיו, באופן שיעשה שלום ביניהם, אמר "עושה שלום" ועל מה שהטביע בכל אישי ברואי עולם התחתון שיתפרדו חלקיהם כבוא עתם, ויפסדו באופן שרק מיניהם קיימים תמיד אבל אישיהם יבלו אמה"כ "ובורא רע" וחז"ל קראו את הי"ת המעמיד עולמו ע"י השלום והאחדות הזאת אשר ישכן תמיד בין כל חלקיו, בשם "מלך שהשלום שלו" אפס אם כן הדבר בכל הנמצאים עלי תבל שהשלום והאחדות מצטרכים לקיומם ואף כי במין האדם שהוא הנבחר מכולם, כי מלבד שחלקי כל אדם פרטיי הגופניים, צריכים להיות מסכימים ומתאחדים יחד, אם יוכל לעמוד ולהתקיים עלי ארץ וגם נפשו המשכלת צריכה להיות מסכמת עם שאר צורות השכל אשר ממקור מחצבתם חצבה גם היא, ואליהם תשוב עוד אחרי הפרדה מהגוף להיות צרורה עמהם בצרור החיים הנצחיים הנה גם כל קיבוץ בני אדם יחד בחברה האנושית לא יתכן מבלעדי ההסכמה וההתאחדות בינותם, אשר ע"כ הוצרכו ג"כ להיות בכל מדינה ומדינה חוקים ומשפטים אשר על ידם יתקיים השלום והאחוה בין כל בני החברה יחד, ואף כי באומה הישראלית העם הנבחר הזה שלא יושג האושר המוסרי המכוון והנרצה מקיבוצם יחד, בהעדר השלום והאחוה ביניהם (עיין מכל זה בביאורי במדבר כ' תוכן שער ע"ד), גם כאשר נעזוב ברעיונינו את ארצנו ומקום שבתנו עלי אדמה, ונשא עינינו השמימה. נראה ג"כ בעין שכלנו כי השלום הכרחי לקיום כל צבא מרום במרום כי לא לבד חוברו בכל אחד כמה ענינים ד"מ חמרו (שאינו מיסודות ברואי מטה, כי אם מטבע אחר אשר ע"כ קראוהו הקדמונים בשם גשם חמישי להבדילו מד' היסודות,) ותבניתו הכדוריית, ונפשו ושכלו (לדעת הקדמונים החושבים שיש להם נפש משכלת או התשוקה וההתאותות הטבעית לדעת הרב ז"ל להתנועע רק על אופן ידוע. עיין מזה ביאורי למעלה תחלת שער ב') ובין כל אלה הענינים יש יחס והסכמה ראויה, באופן שאלו ישוער שתבטל ההסכמה הזאת שביניהם תבטל גם מציאותם על אופן שהם עתה, וע"כ נוכל לומר גם על ענין זה מאה"כ "שלח ידיו בשלומיו" וכו' ר"ל לו ישלח הי"ת ידיו לבטל השלום בין הענינים האלה השלמים יחד בנבראים השמימים הלוא אז יחולל גם בריתו אשר הקים עם חקי מציאות השמים והארץ ביום הבראם וא"כ הדבר בכל אחד ואחד מכוכבי השמים וכסיליהם האלה בבחינת עצמותו לבד. ואף כי שיתחייב להיות יחס והסכמה בין כל ברואי מרום אלה השונים יחד. אחרי שעל פי מצות בוראם הם גבוהים קצתם איש על רעהו, וקצתם מתנועעים כמעט זה בגבול רעהו וכולם פועלים זה על זה עפ"י כח המושך שלהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער, ב' ובמבוא לשער ל"א), כמו שנמצא גם בדחז"ל, כי להורות שהשם יתברך שם חוק וברית לא יעבור לשמש ולירח. שיהיה כל הימים יחס והצטרפות אחת ביניהם, באופן שיהיה הירח גוף עכור בעצמותו ומואר תמיד רק מקרני השמש אשר יפלו עליו. אשר בעבור זה מחויב ג"כ שכל עוד ישאר היחס וההסכמה הזאת ביניהם צריך שיהיה החלק המואר מהירח תמיד לצד השמש, והחלק הבלתי מואר ממנו תמיד לצד אחד שכנגדו אמרו ד"מ "שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה," מפני דרכי שלום. (עיין מזה ביאורי למעלה שמות מ"ב ע"א.) גם בעולם המלאכים אף שלא ימצא שם הריבוי כמו שנמצא בעולם הגלגלים, וברואי העולם התחתון יען כי הם עצמים פשוטים ובלתי מרכבים, בכל זאת ימצא הריבוי ביניהם בבחינת שינוי מדרגת השכלתם, כי כל אחד מהשכלים הנבדלים משכיל עצמו ומשכיל סבתו, ואחרי כי גם השכלים הנבדלים הם במדרגות השכלתם זה למעלה מזה, ותמיד מסובב התחתון מהעליון שעליו. הלא נמשך מזה, כי בשכלים היותר תחתונים הרחוקים ביותר מהי"ת שהוא סבתם הראשונה יתרבו עניני השכלתם ג"כ יותר, כי מלבד שהם משיגים עצמם ואת סבתם הקרובה להם הלוא ישכילו וידעו ג"כ, כי לסיבתם יש סיבה אחרת ואחרת לאחרת, עד הגיעם באחרונה אל הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכולם, ואחרי שגם אצל השכלים העליונים האלה יש רבוי בבחינה מה, צריך להיות גם ביניהם יחס והסכמה ראויה אם ישארו תמיד בשלמות מציאותם, כמו שתקנו בתפלה ע"ז "כולם אהובים וכו'. ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ובו' וגם בבחינת השכלתם בעצמה יש כעין רבוי. כי ישתמשו בו בפעולת הציור וההצדק. כי תחילה יציירו כל מושכל ואח"כ מצדיקים אותו, ר"ל מביאים עליו מופת, אם הוא צודק או לא ופעולות אלה אשר על ידן תגבהינה על בהשכלותיהם תקראינה לדעת הרב ז"ל בפי הנביא בשם כנפים ויען כי השכלתם והשגתם את הי"ת היא משולשת שהם יודעים ומשיגים שהוא ית' נשגב מהמלאכים שיש להם התחלה צוריית, ונשנב מעולם הגלגלים שיש להם גם התחלה חמרית, ואף כי מעולם התחתון אשר ההעדר התמידי אחוז בו, ע"כ יחס להם הנביא שם שש כנפים שתים לכל השגה והשגה. (עיין למעלה שער ס"ו) ואחרי כי גם בין הנמצאים העליונים האלה יש כעין רבוי בבחינות שונות צריך ג"כ להיות אחדות והסכמה ביניהם, ולהורות על כל זה. ר"ל שהשלוה מצטרך להיות בין ברואי עולם העליון התיכון והתחתון כוונו חז"ל באמרם "חביב השלום הקב"ה נתנו לציון, שנאמר שאלו שלום ירושלים" וכו' רמזובבזה לדעת הרב ו"ל על עולם המלאכים קרא בפי חז"ל בשם "ירושלים של מעלה" המכוונת כננד "ירושלים של מטה, (אשר בזה רצו רק להורות שהשפע העליון יורד משם במדרגה יותר גדולה על המקום הנבחר הזה, אשר בחר ה' בו לשכן שמו שם כמא"הכ מכל ארץ ישראל כלה "עיני ה' אלקיך בה" וכו' ואף כי בירושלים עיר הקודש, ובאמרם "חביב השלום שנתנו הקב"ה לשמים" רמזו לעולם התיכון, מקום הגלגלים והכוכבים, ועל העולם התחתון שהוא מושב בני אדם בעלי נפש משכלת הקרובים במדרגת שלמותם למלאכי מרום, ומשכן בע"ח ושאר ברואים העומדים בשפל המדרגה בבחינת שלמותם הרחק מאוד ממדרגת מעלת העליונים אמרו "חביב השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים, שנאמר בורא ניב שפתים" וכו' ר"ל הי"ת שברא את האדם בכשרון הדבור ע"י השפתים שהם כלים גשמיים באופן שנהיה עי"ז עצם מחובר מגוף גשמיי ונפש רוחנית, נתן לו בעבור זה גם מדת השלום בבחינה כפולה וזש"א "שלום שלום לרחוק ולקרוב" ר"ל הסכמה ואחדות בין איברי וחלקי גופו, שהוא בבחינת טבעו ועצמותו רחוק משלמות מוסרית ומעלת המלאכים הרוחנית, והשכמה ואחדות בין כוחות וכשרונות נפשו המשכלת הקרובה במעלתה אל השכלים הנבדלים, ועי"ז ירפא האדם גם מכל חלאי גופו וחסרונות נפשו, וזשאה"כ, אמר ה' ורפאתיו" והנה איש שלם כזה היה פנחס אשר בקרבו שכן השלום בבחינה כפולה, כי הוא קנא לאלקיו בנפשו הטהורה, ובזרוע כח גופו לקח נקמתו מעושי הרשעה, למען לא תפרוץ הזמה והנבלה בקרב כל ישראל תחת כי זמרי והאנשים אשר אתו, אשר בנפשותם הרעה התמכרו לעשות כל תועבה אשר שנא ה' ובתשוקתם הגופנית פרצו הגדר ועברו חוק המוסר ולא נתנו מתג ורסן לתאותם החמרית הם היו חסרי שלום גופם ונפשם וזש"א המדרש "חביב השלום שנתנו הקב"ה לפנחס" וכו' "חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים" והסרת שלומו מהם הוא העונש היותר גדול להם כי עי"ז ינתקו מיתרי הקישור בינם לבין אלקיהם, ויסכרו מעיינות השפע הטוב היורד עליהם מלמעלה, תחת כי בני ישראל השלמים, ההולכים בתום לבם, שלום אמת יתן להם ה', ועי"ז יריק להם ברכותיו עד בלי די כמו שאחז"ל "חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל" וכו' (ועיין מכל זה גם ביאורי למעלה שער ע"ד במדבר דף כ') וע"כ כאשר חטאו ישראל והפרו ברית השלום הזה, אחז"ל דרך רמז והפלגה שכל עמודי השלום והאחדות רופפו במערכות העליונים והתחתונים וזש"א "בוכה ומבכה להקב"ה בוכה ומבכה חמה ולבנה", ר"ל כי הי"ת לא היה יכול עוד על פי משפטו הצדק להיטיב להם ע"י הורדת השפע וברכות השמים מעל ככל אשר אותה נפשו כי חפץ חסד הוא "בוכה ומבכה לשבעים אומות", כי גם מהם נאסף השלום, כי ע"י חרבן ירושלים והמקדש חדל השפע האלקי אשר יצא משם על פני כל (כמו שיבואר עוד לקמן), ועי"ז פשו אמונים מבני אדם הכל סר יחדיו נאלחו וע"כ מטה גם ברית השלום החברה האנושית בכלל ועפי"ז מבאר גם המדרש שהחל בו, כי ג' נביאים השתמשו בנבואתם במלת "איכה" המורה על ההפלגה ועל היות דבר מה מאודיי ויוצא מן ההרגל כי משה אשר היה המליץ בינותם ובין הי"ת, ועל ידו נתנה התורה המסבבת השיתוף בין העליונים והתחתונים (עיין שער מ"ד) ראה את האומה הישראלית בשלותה. ואמר על עוצם רבוים והפלגת אשרם הזמני והמוסרי "איכה אשא לבדי" וכו' כי בעבור היותם אז כצאתם ממצרים כלם יראי ה' והולכי נכוחה באו תמיד לשאול את פיו להורותם את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ובעבור רוב עשרם וקנינם היה להם לרוב גם דבר משפט אשר בא לפניו עד שהוא לבדו לא היה יכול לשאת אותם, וישעיה ראה אותה בפחזותה ואמר כמתמיה על ירידתה פלאים ממעלתה הקדומה, "איכה היתה לזונה וכו'" ר"ל איך נהפכה לפתע פתאום בבחינתה המוסרית מן הקצה אל הקצה וירמיה ראה אותה בניוולה כאשר כבר נענשה על עונה ולקחה כפלים בכל חטאתיה, ע"כ שאל כמתמיה על גודל עניה ועמלה "איכה ישבה בדד" וכו', ר"ל כי גם בבחינת אשרה הזמני והמדיני ירדה הרבה מעלות אחורנית כמעלות אשר ירדה בבחינתה המוסרית. הלא בהסכים הדעת האלהית להמציא מצואי עולמו הנה מאז גזרה חכמתו על מציאות השלום וקיומו. אמנם אמות זה המשפט יעידהו יגידוהו כל ברואי' עולם מקטנם ועד גדולם. וזה שעדות השפלים כלם הנה הוא מפורסם אחר שאין מהות מציאותם זולתי חבור ענינים רבים בעצם אחד כי אף החמר הראשון המשותף הנברא ראשונה ימצאהו השכל בחבור ענינים והוא ההעדר מצד והמציאות מצד עד שגדרוהו בשהוא אמצעי בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזו אחר זו. וכבר תארו כן הנבואה במאמר נותן ליעף כח וגומר (ישעי' מ') כמו שנתבאר בתחלת השער הג' וכ"ש מציאות היסוד הפשוט שחוברו בו שני עצמים והוא החמר והצורה. ואין צ"ל כל מה שהורכב מהם מהמחצב והצומח והחי כי הוא מבואר שחבורי הענינים האלה ועמידתן יחד בהסכמת שלום ועל הערך והיחס הנאותי' להם הוא הוא עקר מציאותם או הוייתם עד שכבר גזרו קצת שההויה וההפסד אינם רק קבוץ העצמים ופירודם ואם שלא צדקו במהות העצמים ההם הנה צדקו בעקר הגזירה רצוני בשכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק. וע"כ אמר הכתוב כה אמר יי' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (שם מ"ה) כי כמו שתיאר יציאת היש מהאין המוחלט אל האור אשר ביצירתו נתן מציאות מה להעדר המתואר בחשך והוא מציאות ציורו בשכל אנשים. כן תיאר הבריאות השלמות אשר הוציא אל הפועל אחרי כן ממנו כשעצמו במציאות חמר וצורה או בחבור הצורות היסודות כלם כמו שאמרנו אל עשיית השלום. לפי שאין מציאותם רק עמידתם על זאת ההתיחדות וההסכמה ולזה נקרא בפיהם ז"ל מלך שהשלום שלו רצוני שהוא משפיע על ברואיו זאת ההתיחדות וההסכמה אשר הם חיים עליה אשר אינה רק חזרת הרבוי אשר בהם אל דוגמת הייחוד אשר לו יתעל' כי הוא ממש ענין כבוד מלכותו שהוא חזרת כל הדברים אל אחדות פשוט וכאומרו והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' יי' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳) כי המלכות והאחדות ענין אחד להם ולזה עולה קבלת הייחוד שבשמע ישראל לענין המלכות והיא מבואר. והוא טעם מלך שהשלום שלו כמו שאמרנו. ולפי שבעשיית זה השלום נתן מציאות אל הפירוק והפירוד הכרוך בעקבם אשר לא ימלטו ממנו בשום פנים אמר ג"כ ובורא רע כי הרע הוא ההפסד והפירוד בלי ספק. הנה שעדות כל אלו הנמצאות הוא מפורסם ומה גם עתה כשנשים לב במין המדבר שהיה סבה ותכלית לכלם. כי מלבד מה שמציאותו תלויה בהסכמת כל הדברים הטבעיים הנזכרים עוד נוסף עליהם הסכמת הצורות האלה כלם עם הצורה השכלית שהוא ענין נפלא מאד על זווגם יחד חבר החכם שלמה הרבה פרשיות ובפרט פרשת אשת חיל (משלי ל״א:י׳) כמו שביארנו בשער ח' ובשער כ"ב עוד הוצרך למציאות הסכמת שלום בין קצתם לקצתם אשר תכלול המדיניות ביניהם אשר לצרכו הוצרכו המשפטים והתורות כמ"ש הרב המור' פ"מ ח"ב ואנחנו כתבנו בענין הקשר והיחם הראוי' להמצא בכלל העם הזה הנבחר מה שיספיק בשער ע"ד. ושם נתבאר טעם משה אין שלום בעירך וכו'. עיין עליו. סוף דבר כי זה עדות מבואר בכונתינו. ואולם בעולם האמצעי גם כן עדותנו נאמנו מאד כי בכל גוף וגוף מהכדורים היקרים ההם יחוברו כמה ענינים זכרם הרב המור' ז"ל פ"י ח"ב והם חמרו כדריותו ונפשו ושכלו כי כל אלה חברו להשלים סבות תנועתו מלבד השכל הנבדל שהיה חשקו בו. והנה הוא מבואר שאין מציאותם זולת התחבר בם אלו הענינים והיותם על יחסם וטוב ענינם ואלו ישוער הבטל שלום והסכמה זו מאתם מיד יתבטל מציאותם וכמ"ש הכתוב שלח ידיו בשלמיו חלל בריתו (תהילים נ״ה:כ״א) ואין צריך לומר שיראה זה הראות נגלה בענין רבויים והסכמת אישיהם ושלומם אלו עם אלו לשמור חקם ומנהגם במה ששמם בוראם אלו על אלו ואלו תוך אלו כאשר ראתה חכמתו יתעל' ואלו שוער שתתבטל הסכמתם זו בצד מן הצדדים אי אפשר להתקיים וכמו שאז"ל אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה למה כן מפני דרכי שלום שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳) (ר"ה כ"ג:) ומאמר זה הוא נפלא מאד אל כוונתינו כי הנה באמת הבלתי אפשרות והנמנע הקיים שיפול בשתרא' החמה פגימתה של לבנה בשום צד הוא עצמו ענין השלום וההסכמה המחוייבת לקיום מציאותם שאם תראה החמה פגימת הלבנה הנה תבטל החמה מטבעה ויפסד כחה אשר הוא להאיר אל עבר פניה ושלא יראה לפניו דבר סמוך ועל זה הענין נמצא ג"כ (במדרש ד"ר פ' ה') אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות הללו שהם מהלכים ברקיע שרואה מה שלפניו אלא מה שאחריו כאדם שעולה בסולם ופניו לאחוריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני ראשון הוי עושה שלום במרומיו הנה שקראו שלום אל תכלית יושר סדרן ותיכן מצבן עד שאי אפשר ליפול שום שבוש ובלבול בשום מעשה ממעשיהם.

שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. כבר ביארנו בשער הקודם מעלת שני הדבורים הראשונים שבי' הדברים אשר בעבורה אז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום (מכות כ"ד.) ואשר היה זה להיותם קבלת עול מלכות שמים שלמות שהוא יסוד ושרש לכל הדברות ולכל המצות כלן. וזה להיות הראשון מורה על אמתת מציאות אלוה משגיח רוצה ויכול. והשני על ביטול אלוה זולתו והרחקת שיתוף העבודות כולן. והוא הטעם עצמו מה שעשה אותם פרשה בפני עצמה וצוה אותה בכל אופני החומרות שהזכיר בה (א) והכונה ועתה ישראל אחר שעמדת במעמד ההוא ושמעת מפי הגבורה אלו השני הדברות על האופן שנזכר שמע באזניך ובלבבך תבין וקבל על רצונך דכלהו איתנהו בלשון שמיעה כי ענינם הוא שיי' אלהינו כמו שאמר בבירור אנכי יי' אלהיך שהוא המנהיג בכוונה ורצון כמו שאמר יי' הוא האלהים והוא יי' אחד שהכוונה היותר מפורסמת בהבנתו הוא על דרך ההפרדה והחלוק כלומר הנמצא המיוחד והמופשט והמשולל מכל מיני רבוי וחבור בכל צד מהצדדים שאפשר ומזה חוייב הרחקת העבודות הנכריות כלן וכמ"ש זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) והוא עצמו מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' (דברים ה׳:ז׳-ח׳). כי שם הראינו לדעת כי יי' הוא האלהי' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד נמצא ראוי ליעבד ולירוא מפניו כלל. ^*אמנם עד סוף העמוד, להבין דבריו יותר עיין למעל' בביאורי לשער ס"ג ויקרא דף נ"ט ע"א ולשער פ"ח. אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ"ג כי האחד יאמר גם כן על דרך ההכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כענין והיה המשכן אחד (שמות כו) ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית' השלם הכולל כל השלמיות כלן אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמתי מכל הצדדים כלל ומזה הצד האחדות והמלכות הם דבר אחד בעצמו כי המלכות אינו רק ייחוד מעלה ושלטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו וכמו שאמרו (פסחים נ'.) והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד (זכרי' י"ד) כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם ולא יחסר דבר אז יגמר המלכות והאחדות שהם דבר אחד בעצמו ולזה תקנו שיהא פסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עולה למלכיות (ר"ה ל"ב.) כמו שזכרנו שם וזה טעם מה שאנו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. האמנה כי למה שנתחלפו שתי הבחינות האלה אשר בהוראת מלת אחד במה שהראשון שזכרנו הוא המפורסם ואשר תכוון הבנתו בו אצל ההמון כמו שנזכר והמובן השני הנה יהיה ענינו יותר נשגב ונסתר כי הוא ענין נפלא מסור אל השכל המופשט רצוני הסכמת ההכלל והייחוד האמתי מכל צד אשר להזהיר על זה ולזרז בו נלאו כל פנות האלהיים חכמי הספירות כמו שנראה מכל ספריהם ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב"ר פ' ואתחנן) כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים. (א) ולזה אמרו נימריה לא אמרו משה (פסחים נ"ו.) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו יי' אלהינו יי' אחד ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם דענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (שם) ירצו שעה שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים והכחות העליונים המאצילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו ית' ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו ולפי זה מה שאמרו במדרש (דב"ר פ' ואתחנן) פרשת שמע משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך לפלטין וראה קוסמיטין של מטרונה וגנב אותה ובא ונתנה לבתו כו'. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם שאני נותן לכם ממה ששמעתי ומלאכי השרת שבו הם משבחים להקדוש ברוך הוא ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים כו'. והנה ענין הלחישה הוא מבואר והוא כי מפני שלפי המובן המפורסם אין ענין לו להזכירו אמר שלא יפרסמוהו בקולם להשוות בו ובין מאמר שמע ישראל. אמנם לפי המובן השני הנעלם יש לאומרו בהסתר ובהעלם כמוהו. ואולם ביום המיוחד שהכל בו בתכסיסי שלימים יאמרו אותו בקול רם כיקלוסי היום ההוא קלוסי מלאכי השרת הם וכבר ביארתי זה הענין בעבודת יום הכפורים שער ס"ג בבחינות אחרות קרובות לאלו אבל זה יראה לי הטוב והנכון שיאמר מסכים בו אל אמתת ענין הייחוד וטוב טעמו. ועתה ראה כי במה שנאמר אמתת הייחוד על זה האופן (ב) ^*נתן שני מיני חיובים וכו', ר"ל אף שלרוב תמצא האהב' רק בין הדומים והשוים יחד (עיין מזה באורי למעלה בדבר ד' ע"ז) אשר ע"כ יקשה להבין בהשקפה ראשונה מצות "ואהבת את ה' אלהיך," אחרי שהמרחק גדול ורב מאוד בינינו קרוצי חומר העומדים בשפל המדרגה, ובינו י"ת הרם והנשא על כל כמו שהעיר הרב ז"ל על זה למעלה בסימן ב' בכל זאת יש עוד ב' מיני האהבה אשר יוכלו להמצאות גם בין הבלתי שוים האחת נקראת בשם אהבת המטיב, המועל, והמשנה, והב' אהבת המעולה והנכבד כמו שיאהבו ד"מ הבנים את אבותם אף שאינם הוים יחד בימיהם ושנותם ולפעמים ישתנו גם בתבונותיהם ודעותם רק בעבור שני אלה, כי הם מיטיבים להם מיום הולדם עד היותם לאנשים בלמדם אותו דעה ובינה והשכל ומועילים להם תמיד בהמציא להם לא לבד מחסוריהם ההכרחיים כי אם גם תענוגים והנאות גופניות לרוב יסבבו להם גם האבות הם לרוב חכמים ובעלי מידות טובות יותר מבניהם, כי בהיותם זקנים מהם לימים הם כבר מחוכמים ע"י הנסיון אשר נסו כבר באורך ימי חייהם, גם חום טבעם ודמם, נתקרר כבר, ופחיתיות הנוער והתפעליותיו כבר חלפו ועברו מהם, [ואפשר כי על שני אלה רומז גם מאה"כ (איוב י״ב:י״ב) "בישישים חכמה (ר"ל חכמה הנקנית ברוב הנסיון), ואורך ימים תבונה (ר"ל שאורך ימיהם מסבב להם חיי התבוננות בבחינת הנהגתם המוסרית, בעבור שכבר נתקרר טבעם וחום דמם חלף הלך לו,)] ואם כן הוא ביחס הבנים אל האבות אף כי ביחסנו אל הי"ת אשר רבו טובותיו עמנו עד מאד, כי הוא למדנו להועיל להיישיר שכלנו בדעות אמיתיות ונפשנו במידות טובות ונכוחות ולהדריכנו בדרך הישרה אשר נלך בה לטוב לנו כל הימים, וחסדיו אשר יגמול עלינו להמציא לנו תועליות והנאות לאין מספר לא יכלו ולא יתמו מעת צאתנו מרחם אמנו עד אשר לקברות נובל והוא גם נעלה ונשגב על כל זולתו במעלותיו ומידותיו הרמות והנשאות מאוד מאוד, הלוא מכל זה יחייב משפט שכלנו לאהוב אותו בכל לב ונפש וע"ז רומז גם הב' כי אחר שאמר תחילה "שמע ישראל ה' אלהינו" ר"ל המנהיג והמנהל אותנו תמיד הממציא לנו כל מחסורינו, ומרבה להיטיב עמנו בכל העתים והמקומות בבחינה גופנית ומוסרית, "ה' אחד" ר"ל הוא אחד ושלם בתכלית השלימות נעלה על כל זולתו ואין דמיון ואין ערוך אליו מכל הנמצאי' כלם יאמר אח"כ "ואהבת את ה' אלהיך" וכו', וע"כ אמר ג"כ "בכל לבבך" ר"ל בכח שכלך המכיר מעלת הי"ת הנשגב' והטוב המוסרי אשר המציא לך להיישירך בדרך נכוחה, ולהודיעך הדעות האמיתיות, "ובכל נפשך" החיונית והמרגשת אשר תכיר היטב בכל התענוגים והנאות הגופניות אשר סבב לך. "ובכל מאודך" (ר"ל לדעת הרב ז"ל בכל חפצך אל המועיל לך,) כי רק מידו לבד יתננו לך כל האמצעים האלה אשר יוכלו להועיל לך, גם על ענין אחר רומז הכ' בזה עוד, כי הנה החוקר אמר האהבה לא תוכל להיות שלימה כי אם בהיותה מיוחדת רק לאהוב אחד, אבל לא בהיותה מתחלקת בלב האוהב להרבה אהובים. כי מלבד שבאופן זה יוכל להיות על נקלה כי יקר המקרה שיתקבצו לפעמים שני הרגשים הפכים בלב האוהב ברגע אחד, ד"מ אם אחד מאוהביו שמח ועלז ביום חתונתו, והשני יתאבל אז על מת אשר לפתע פתאום ימות עליו, באופן זה לא יוכל האוהב הזה להראות אהבתו לאחד משני אלה, כי לא יוכל להתערב כראוי בשמחת אהובו זה, גם לא יוכל להתאבל עם האחר, ולנוד לו כראוי, כי כל אחד משני הרגשים אלה המתנגדים יחד, מחליש את רעהו, גם לרוב לא תשיג יד אוהב אחד לתמוך כראוי כל אחד מאהוביו הרבים בגופו או בכספו. ורק בהיות לו אהוב אחד לבד יוכל לחבר כל כחותיו יחד לעזרו כראוי, ואף כי כל זה לא יתכן לאמר בבחינת יחסנו אל הי"ת כי הוא נעלה ונשגב על כל מקרי ופגעי הזמן וחסרונות בני אדם: בכל זאת הרעיון אמיתי גם בבחינתו ית', כי רק כאשר ניחד אהבתו אליו לבדו שהוא אחד בתכלית האחדות תהיה שלימה ותמימה בלבנו ובנפשנו משא"כ אהבת המאמין באלהות הרבה אשר לא תוכל להיות שלימה גם לאחד מהם, בעבור כי חלק לבו ואהבתו תפרד והיתה לכמה ראשים וע"כ רק אחרי שאה"כ "ה' אחד" אמר "ואהבת את אלהיך בכל לבבך וכו'". נתן שני מיני חיובין אל האהבה עם היותה בין הבלתי שוים. האחד מצד היותו יי' אלהינו שהוא הטוב והמהנה והמועיל אלינו בכל צרכנו כמו שכתב החוקר פי"ג מאמר ח' מספר המדות. אמנה תהיה אהבת הבנים לאבות ובני אדם לאל יתברך כמו דבר טוב ומעולה כי עשו טוב גדול בהוייתם ובפרנסותם והם סבת היותם מלומדים. וכבר כתב בפ"ז ממנו שכבר תשמר האהבה בין הבלתי שוים שכשישמר ביניהם היחס אשר בין מעלותיהם. וזה כי היותר מעולה צריך להיות יותר נאהב ויותר נעבד וכאשר יקבל הקטון מהגדול הטוב או המועיל או המהנה או שלשתן והגדול יקבל ממנו תמורתם האהבה והעבודה והכבוד הראווי להם זאת תהיה השואת אהבתם בלי ספק. והמין השני הוא מצד היותו אחד וזה שכבר גזר הפילוסוף שלא יקרה להיות אחד אוהב רבים לפי האהבה השלימה כמו שלא יעשה לאהוב דברים הרבה יחד כמו שנתבאר זה לו בפרק ו' מהמאמר הח' ובפרק י"ב מהתשיעי מספר המדות זכרנום אצל את יחידך אשר אהבת בשער כ"א. והנה נתן לזה שני טעמים. האחד כי יחוייב כפי האהבה השלמה שיאהוב או שימצאו בו שני ההפכים יחד כשיקרה שאחד מאוהביו הוא שמח ונעלם בחופתו והשני עומד אז רגע אחד בתוך אבלו וזה מה שאי אפשר. גם שיצטרך לחזור אהבה לרבים ולא יספיק הזמן הממון. ולזה אמר שהי שראוי שתהיה למטע והאהבה היותר שלימה היה לאחד השלם. והנה עם זה נקשר בטוב: