חבקוק ב:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, קול התור, נצח ישראל וצורת בית המקדש

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי אחרי שכבר התבאר בשער ט"ו ובשער ל"א (עיין ביאורי בראשית דף ק"כו ודף רמ"ה כי הי"ת מנהיג עולמו בשני מיני הנהגות, הא' טבעית עפ"י חקי הטבע ומהלך הכוכבים במסלותם, והב' נסיית עפ"י השגחת הי"ת לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהנהגה זאת מיוחדת רק לאומה הישראלית, כמאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" ר"ל שרק אצלך תהי' מנת החיים תלויה באופן נסיי מעשייתך הטוב, כמו המות מעשותך הרע, וע"כ אמר הכתוב ג"כ לישראל, ובחרת בחיים" כי רק חייך ואורך ימיך תלוים לפעמים רק בבחירתך לעשות הטוב המלוה לך ממני, אבל חיי ומות כל שאר העמים תלוים רק מחקי הטבע לבד ד"מ מרבוי או מיעוט לחיות גופם, מטוהר או עיפוש האויר, ושאר מקרים טבעיים כאלה, ואחר שבאר הרב ז"ל ג"כ כבר בשער מ"ח כי החכמ' האלקית כונה במלאכת המשכן וכל כליו, המורים על בנין העולם כלו חלקיו הפרטיים, להאיר עיני ישראל ולהודיעם, שכמו שכבוד ה' מלא את המשכן כן גם העולם כלו משכן כבודו, והוא לבדו סבתו הראשונה, המניעו והמנהיגו בהשגחה פרטית, כי אחרי שהוא בראו וחדשו מאין, יש לו ג"כ הכח והיכולת לשנות חקי הטבע למען שלם להם גמול מעשיהם הרעים והטובים, באופן שהנהגת העולם הנסיית מסורה היא בידיהם, כי לפי מעשיהם אם ייטיבו או ירעו אותם, כן ימוד פעולתם אל חיקם, חושב עתה הרב ז"ל למשפט שאחרי שבפרשתינו זאת יסופר תשלום וכלות מלאכת המשכן, ישלים גם הוא עתה פה ביאור ב' אופני הנהגת העולם האלה ואופני שימושם, ובזאת יחל ויאמר, הנה בהנהגה הטבעית צריכים אנו להתבונן שלשה ענינים הא' כי על פיה יהיו רוב מקרי ופגעי בני אדם הרעים והטובים שוים יחד מבלי הבדל לטובים ולרעים והב' כי רק עי"ז תהי' הבחירה החפשית אפשרית כי אם היו תמיד הטוב והאושר אחוזים ודבוקים רק במעשה הטוב והישר, והנזק וההפסד רק במעשה הרע והעול, הלא היה האדם מוכרח לעשות, הטוב, כי מי זה פתי וחסר דעת אשר יסבב לעצמו ברצון חפשי מקרה ופגע רע, ולא ישתדל בהיפך להטיב גורלו ומנת כוחו עלי ארץ ככל אשר תמצא ידו? (עיין מזה גם ביאורי למעל' בראשית כ' ע"ב) והג' כי לפעמים יקרה, שהענינים אשר סודרו כבר מהי"ת בתחילת הבריאה, ע"פ מערכת השמים והכוכבים" שיצאו אל הפועל בזמן מה העתיד לבוא, יהיו משכימים ומתאימים יחד עם מעשה בני אדם אשר יעשו בעת ההיא, באופן שישולם על ידם כאשר יצאו אז אל הפועל, גמול מעשיהם אל חיקם כמו שהי' הדבר בראשית ממלכת יויקים שהרעו אז ישראל את מעשיהם, והגיעה העת אשר בו היה נועד מעת ברוא אלקים ארץ ושמים, שיעלה שיא נבוכדנצר מלך בבל למעלה, עד שיכנעו תחתיו ותחת ממשלת בנו ובן בנו לא לבד כל ממלכות הארץ, כי אם גם כל חית השדה, ע"כ השתדל ירמיה הנביא להודיע זאת לישראל, שיכנעו תחת ידו ברצונם החפשי ולא ימרדו בו, אחרי שאיו זכות מעשיהם הטובים גדולה כל כך. עד שיהיו ראוים שתשתנה בעבורם הנהגה הטבעית הזאת, הנוסדת עפ"י מערכת הכוכבים מיום הוסד העולם באופן נסיי לטובתם, ותחת כי השתדלות נביא השקר היתה תמיד להכחיש האמונה בהנהגה הנסיית, והשתדלות נביאי הצדק היתה בהפך לחזק האמונה הזאת, נהפך אז הדבר בימי ירמי', כי נביאי השקר הבטיחו אז את ישראל בכחשיהם כי שלום יהיה להם, והוא השתדל בהפך להודיעם, כי עפ"י ההנהגה הטבעית צריכים הם להביא צואריהם בעול מלך בבל ולהכנע לפניו, אחרי שאינם ראוים עפ"י מעשיהם שתשתנה ההנהגה הטבעית הזאת באופן נסיי לטובתם, ועפי"ז ביאר הרב ז"ל כמה פסוקים בירמי' כ"ז א' עד סוף קאפיטעל כ"ח (עיין בפנים הספר), ובסוף דבריו דחה גם דעת מחשבי הקץ עפ"י מערכת השמים, כי כמו שמעשה בית ישראל הרעים יוכלו לאחר בעבור ענשם הנסיי עפ"י ההשגחה הפרטית את הקץ הנועד עפ"י חקי הטבע וההנהגה הטבעית, כן יוכלו בהיפך בהיטיבם את מעשיהם, למהר ולקרב קץ הגאולה על פי ההנהגה הנסיית אף בטרם יבוא ויגיע מועדו עפ"י הנהגה הטבעית, וזשאחז"ל "שמחשבי הקצים מעכבין את הגאולה" כי לפי דעתם שיחשבו כי הקץ לא יוכל להיות רק בזמן ידוע, ד"מ כאשר יחוברו יחד כמה כוכבים ידועים להתיצב במצב ידוע הראוי והנכון לזה, הלא יאחרו בזה זמן הגאולה לעתים רחוקים, כי מחברת כוכבים כזאת לא תהיה לפעמים כ"א אחרי עבור כמה מאות שנים, תחת כי המאמין האמיתי יחשוב כי בהיטיב ישראל את מעשיהם, ימהר ויחיש הי"ת את גאולתו, אף לפני בוא יום מחברת הכוכבים הידועים הזאת, וחולם בהנהגה השנית הנסיית יש להתבונן ג"כ ב' ענינים הא' כי היא משתמשת בעצם וראשונה אצל האומה הישראלית מקבלי התורה המחויבים ללכת בנתיבותיה ולשמור מצותיה וחקיה, והב' כי לפעמים תמצא ג"כ אצל שאר העמים, וזה על ב' דרכים הא' הוא על המעט ולעתים רחוקים כי כאשר ירבו להשחית דרכם מאוד עלי ארץ, עד שלא יוכל הי"ת עוד להביט אל עמלם, אז תעלה חמתו באפו להענישם בעונש נפלא ונסיי היוצא ממנהג הטבע המורגל, כמו שנראה בהבאתו את מי המבול על הארץ כאשר רבה רעת האדם בארץ, ובמהפכת סדום ועמורה בעת אשר כלם סרו יחדיו נאלחו לפרוע מוסר ולהשחית דרכם עלי ארץ, והב' כאשר יהיה יחס והצטרפות מה ביניהם ובין יראי אלקים האמיתים הראיים להיות מונהגים בהנהגה נסיית, כמו שנראה שברצות ה' לשלח שרה לחפשי מבית פרעה ואבימלך, נגע את בית פרעה ונראה לאבימלך בחלום הלילה ועצר בעד כל רחם לביתו, הכל באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג וע"ז מורה גם מאה"כ "משמים הביט ה' ממכון שבתי השגיח אל כל יושבי הארץ וכו' הנה עין ה' אל יראיו" וכו' שר"ל שהשגחתו הפרטית על כל שאר העמים יושבי הארץ, הוא רק בעבור יראיו אשר ישנם עמהם ביחס והצטרפות, ולטובתם "להציל ממות נפשם" וכו' וכאשר יראו זאת חכמי העמים החושבים כי כל עניני התבל יונהגו רק בהנהגה טבעית, הלא תתבלע חכמתם, כמאה"כ מפיר אותות בדים וכו' משיב חכמים אחור וכו' מקים עצת עבדו וכו' ר"ל בעת אשר יקים ה' דבר עבדו הנביא אשר הגיד בשמו באופן נסיי, יופרו אותות הבדים והקוסמים, ודעת החכמים החוזים בכוכבי' להתבונן מהם ההנהגה הטבעית תסוכל, וע"ז מורים גם דחז"ל "עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה באומות העולם, כי אז היה העולם נוהג לרוב רק ע"פ מנהג הטבע ומערכת הכוכבים, ורק לעתים רחוקים ומעטים נשתנה לפעמים מנהג הטבע, ע"כ היו החכמים החוזים בכוכבים ויודעים היטב כל תהלוכותיהם יכולים להגיד לפעמים עתידות שיבואו אל העמים והמדינות עפ"י חקי הטבע (על דרך מה שיגידו גם עתה חכמי הטבע והתכונה הרבה דברים שיהיו לעתיד, ד"מ מתי יהיו ליקוי השמש והירח, ולפעמים ג"כ איך תהיה מהות השנה הבאה גשומה או שחונה ? אפס כשהוקש המשכן נסתלקה מהם, כי מאז והלאה שכן כבוד ה' בישראל, והחלה ההנהגה ההשגחית להתנהג לרוב בישראל, ועל ידם גם לפעמים ושאר העמים, אשר באו ביחס אחד והצטרפות עמהם, וע"כ אבדה חכמתם וכשרון נבואתם עפ"י חקי הטבע ועפי"ז תבין גם מאמרם ז"ל "אלו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להם" וכו' (עיין בפנים הספר) כי בתחילה כאשר היו רואים דבר יוצא חוץ לגדר הטבע הנהוג היו חרדים ומתבהלים מאוד, וזש"א "היו העולם שומעין את קול הדיבור ונתרזין" וכו' אבל משהוקם המשכן הורגלו לראות בישראל הרבה אותות ומופתים כאלה היוצאים ממנהג הטבע, וסרה עי"ז גם חרדתם ויראתם הראשונה, כי כן נוסד בטבע כל אדם שתוחלש התפעליות חרדתו מפני דבר נורא ואיום ע"י הרגלו התמידי בו, כמו שיוחלש ע"י ההרגל כל הרגש והתפעליות נפש האדם (עיין מזה בפתיחות ספר מאור עינים ד"ה הנה מודעת וכו', [וכן כתב גם החכם הרומי באחת ממליציתיו בבחינת הרגשת והתפעלות החמלה, כי גם האיש היותר רחמן וחומל על זולתו מתולדתו, יוחלש בקרבו הרגש הרחמנית והתפעליות החמל' ע"י ראותו למרבה חמש וריב, עושק דלים וריצוץ אביונים, שפיכת דם נקי ושאר רעות כאלה לנגד עיניו תמיד, כי ע"י ההרגל התמידי בדבר מה תוחלש התפעליות הנפש המסובבת על ידו, אשר על כן בפשע ארץ ורבות עושק וחמש בתוכה, לא לבד כי יהרגו נקיים על לא חמם בכפם, עוד רעה חולה תצא מזה כי תאבד עי"ז גם מדת החמלה והרחמנות מלב בני אדם יושבי הארץ ההיא עכ"ל (ואפשר שע"ז רומז גם דברי הנביא (ישעיהו נ״ז:א׳) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ר"ל מפני הרעה התמידית אשר תהיה בארץ, חדלו כל מדות והתפעליות טובות בבני אדם, יען כי הורגלו רק בראיית, עמל ואון, ועי"ז נאסף, ר"ל חדל להיות איש צדיק בארץ.)] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אף שהשגחת הי"ת הפרטית והנהגתו הנסיית על פיה היתה מצויה בעצם וראשונה בכלל האומה הישראלית, בכל זאת כמו שהשגחת מלך או שר על עמו ועבדיו הנתונים תחתיו ושרים למשמעתו, משתנה ומתחלפת ברב ובמעט, לפי השתנות והתחלפות כל אחד ואחד מהם בבחינת אמונתו ושמורת פקודי המלך, כן היו ג"כ מדרגת ההשגחה האלקית מתחלפות בישראל, לפי התחלפות מדרגות האישים הפרטים, בבחינת הכרתם את הי"ת, ואהבתם אותו לדבקה בו ולשמור חקיו ומצותיו, ובכלל יש בענין זה לדעת הרב ז"ל ג' מדרגות, כי יש אשר ידע רק כי יש אלקים שופטים בארץ, והוא בא רק לחסות תחת כנפיו, מבלי שישתדל גם בעבודתו ואהבתו, ונדמה בזה לבן כפר היודע רק כי יש מלך בארצו המושל עליה ומנהיג איתה מבלי אשר יחוש לדעת מהותו, ואיפה הוא ? ואיש כזה ראוי רק שתצילהו ההשגחה האלקית שלא יספה בתוך שאר העם, ולא ידחה עליו רעתם. ויש איש אשר ישתדל לדרוש את אלקיו, אבל אין ביכלתו להשיג אותו, אף כי שיבוא חדריו ודומה לבן עיר ממלכה אשר ידע מקום מושב המלך, ובכל זאת לא יערב לבו לבית אל ביתי, יהיא מסתפק להפיק רצונו וכל מאויו רק ע"י פקידי המלך ומשרתיו, ואיש כזה ראוי כבר למדרגת השגחת אלקים היותר גדלה, והיא לעשות לו נסים נסתרים אשר לא יראו לעיני כל, יען כי לא יצטרך להם שינוי מנהג הטבע, ד"מ כאשר ילשינו עליו אל המלך ושריו ויבקשו תואנה לו להדיח עליו רעה. יטה ה' לבם לטובה עליו, עד שלא תבואהו הרעה אשר חשבו להשיב עליו, אבל אינו ראוי עוד שיצילהו הי"ת גם ע"י שינוי חקי הטבע, להצילו ד"מ משני כפירים ומתלעות לבוא, או מכבשן אש בנפלו לתוכו, כאשר נצולו דניאל וחבריו ואברהם, ויש אשר בכל לבבו ובכל נפשו יאמר לה' אני, וישתדל לעבוד עבודתו בכל מאמצי כחו, והוא כבן בית למלך שמכירו ויודע מהותו היטב מאוד, ועושה תמיד רצונו ומלאכתו באמונה, והמלך גם הוא חפץ בעבור זה ביקרו, וינשאהו ויגדלהו למעלה ראש, ולפעמים יעשה זאת גם בדרך ואופן היוצא מחקי המלכות ונימוסיה, ד"מ אם יתנהו לראש וישימהו לשר ונגיד על כל זולתו, בטרם ישמר תחינה משמרת פקודות החרות, כי כפי המנהג הנודע יעלה על כל פקיד ושר המלך רק לאט לאט ממעל' למעל' אחרת, והאיש הזה יען כי המלך חפץ ביקרו, יושם בתור המעלה הגבוהה, גם בטרם יציג רגלו תחילה על מדרגות המעל' התחתונות, וכן בבוא אליו פגע או אסון יצילהו לפעמים גם באופן בלתי נהוג ומתנגד לנימוסי המלכות, וכן איש ירא ה' אמיתי כזה בבחינת יחסו אל אלקיו, כי לא לבד שתהיה אהבתו נפלאת לו יותר מכל זולתו, כי אם גם בבוא עליו צרה ומצוקה ישדד בעבורו מנהג הטבע ומערכת הכוכבים להצילו מכל רע באופן נסיי הנראה לכל, ובדברים אלה מבאר הרב ז"ל והולך דברי המשורר (תהלים צ"א) כי אחרי שהתפלל משה בסוף הפרש' הקדומ', ככלותו את מלאכת המשכן הרומזת על בנין העולם והנהגתו הנסיית עפ"י ה' במאמר "ויהי נועם ה' עלינו וכו' שר"ל שיהי' נועם השגחת ה' עלינו, הציג לפנינו במזמור הבא אחריו ג' מחלקות בני אדם אשר עליהם ישגיח הי"ת בהשגחתו הפרטית במדרגות שונות, כי על בעלי המחלק' הראשונה אמר "יושב בסתר עליון וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש, יפול מצדך אלף" וכו' ר"ל בעת שיענשו הרשעים ע"י דבר הוות ושאר מקרי הזמן הרעים, אשר ינוגעו בהם בני אדם לפעמים, ינצל הוא מהם, כלוט ששלחו הי"ת מתוך ההפכה, ועל בעל המחלקה השניה אמר "כי אתה ה' מחסי וכו' לא תאונה אליך רעה וכו' כי מלאכיו יצוה לך וכו' על שחל ופתן תדרוך וכו" ר"ל גם ע"י שינוי חקי הטבע תנצל מהרעה, בהיותך במעלת בעל כמדרגה השניה, ומבעל המדרגה השלישית אמר "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" ר"ל כי בהיותו קרוב אלי עד שידע שמי אחלצהו ואכבדהו אני בעצמי, באופן שהצלתי תהי' גם נגד חקי הטבע, ובזאת יכובד על פני כל, אשר יכירו וידעו בזה, כי השגחתי הפרטית נפלאת לו במדרגה היותר עליונה, אפס לא רבים יזכו למדרגה יקרה זאת, ואך מעטים המה אשר בעבורם תהיה הנהגה נסיית כזאת ובזה יש הבדל בין ההנהגה הטבעיית לנסיית, כי בהנהגת העולם הטבעית, יוכלו הרבים לפעול תמיד יותר ממה שיפעול אחד, ד"מ אם צמד שדה אחד יעשה עשרה כורים לשנה, יעשו עשרה צמדי שדה מאה כורים אם הם שוים רק באיכותם ומהות שמנם ודשנם, וכן אם יחרוש אכר אחד בבקרים מאה אמות שדה בכל יום, תהיה חרישת עשרה אכרים הדומים אליו בכח וחריצות, אלף אמות, ואם גם חלשים הם ממנו, בכל זאת בעבור רבוים יפעלו יותר ממנו, אבל בהנהגה נסיית אינו כן, כי האות והמופת אשר יעשה לפעמים לשלם אחד מני אלף, לא יעשה לכולמו גם יחד, אם אינם שלמים וראוים להנהגה נסיית כמוהו, כמו שראינו שקול ה' המדבר מהר סיני לא יכלו לסבול כל ישראל גם יחד, כמאה"כ אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו" ומשה לבדו נגש אל הערפל לשמוע דברי אלקים חיים, וגם מתוך אוהל מועד יחד רק אליו לבדו הדיבור, כמו שהעיר ע"ז המדרש שהביא הרב ז"ל "בנוהג שבעולם משאוי שהיא קשה לאחד נוח לשנים" וכו' (עיין בפנים הספר) גם מאה"כ "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו' כי אתם המעט" רומז ע"ז, ר"ל אף ששאר העמים רבים מכם בבחינת כמותם ומספרם, בכל זאת נוהגת ההנהגה הנסיית רק בכם, אף שאתם המעט במספר, אם רק תלכו בדרכי אבותיכם הישרים להוות שלמים בבחינת מהותכם ואיכותכם הפנימית כמוהם, וע"ז מורה גם מאה"כ "וצדיק יסוד עולם" ר"ל כי לפעמים תסבב ותוסד הנהנת העולם הנסיית, רק ע"י צדיק אחד שלם לבדו, ועפ"ז ביאר הרב ז"ל גם המדרש שהחל בו באמרו, שאף שמלאכת המשכן וכל כליו עשו רק שאר כל חכמי לב בעם, בכל זאת הקמת המשכן אשר על ידה החלה מאז והלאה ההנהגה ההשגחיית האלקית להיות מצויה בישראל, לא היתה יכולה להעשות רק ע"י משה לבדו, שהיה בחיר הנביאים וכל בני אדם זולתו, בבחינת שלימותו הנפשית, ע"כ כמו שבבריאת השמים והארץ וכל אשר בהם, אף שכבר כלו להיות בששת ימי הבריאה, לא יכלו לפעול פעולותיהם עד שנתן הי"ת הכח בכללם, לפעול פעולתם מאז והלאה ע"פי חקי הטבע (עייין ביאורי למעלה בראשית דף ל"ז ע"א) אשר ע"כ נמצא כי אחרי שאה"כ תחלה "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו השמים" להורות שהיו כבר שלמים, ומלאכתם תמה בסוף יום ששי אמר אח"כ "ויכל אלקים ביום השביעי" שרק הוא בעצמו ית' ולא זולתו, הי' יכול לתת להם ההשלמ' המוחלטת, והיא לפעול פעולתם ולהנהיג מנהגם הטבעי מעתה ועד עולם, כן גם במלאכת המשכן וכל כליו הרומזים על בנין העולם (כאשר יורה על זה גם שיווי הלשונות והמאמרים שנאמרו בשניהם, כמו שהעיר ע"ז המדרש (עיין בפנים הספר)"אמר ר"י בר יוסי וכו'") אף שכילוה חכמי לב עושי המלאכה לבדם, כמו שנאמר "ותכל כל עבודת הקודש" הוצרכו בכל זאת להביא הכל אח"כ אל משה, ורק הוא היה יכול להקימו, וזש"א "התחילו טוענין ולא היה עומד וכו' כיון שראה משה כך מיד שרתה השכינה עליו והקימו וכו'. אחר שנתבאר במה שקדם שהמלאכות האלה האלהיות יורו הוראה חזקה על כללות העולם ושני מיני הנהגותיו. ראוי הוא שבתשלומו וסדר הקמתו יבא סוף ביאורם ואופני שמושיהם ובפרט אופני ההנהגה השנית דאלהית המיוחדת והמיוחסת אל המלאכות ההן. וזה שכבר נתבאר שהיו בעולם שני מיני הנהגות. ההנהגה המיוחדת מהסדור הטבעי השמימיי אשר לא תשקיף בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים ללא עבדו והיא המיוחדת לכללות העולם. וההנהגה הנמשכת מהשגחת מעשה בעלי הבחירה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא המיוחדת למקבלים התורה האלהית המישרת אל ענין זאת הבחירה וטעמה כמו שאמרה התורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והכונה כי לא כאשר יראה האדם יבחר ויקרב רק אשר תישיר אותו. וכמו שאמר בסוף (שם) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת וגו'. הנה יראה שישראל קרויין אדם בענין שלמות הבחירה וטעמה לא זולת. ולכן נתיחדה להם זאת ההנהגה. וכבר ביארנו ענין אלו ההנהגות בשער ט"ו ובשער ל"א. והנה היה מהחכמה האלהית להאיר עינינו באלו המלאכות האלהיות ולהודיע לנו שזאת ההנהגה העליונה השנית היא מסורה בידנו כאשר בא בשער מ"ח. הנה לזה יחוייב שלמות המלאכה שבתשלומה וגמר מלאכתה יושלם ביאור אלו ההנהגות ואופני שמושם כל אחת מהנה לפי טבעה וענינה כי הוא תשלים זה הדרוש וביאורו: אמנם נדבר ראשונה מההנהגה הטבעית הכוללת אשר התחילה בה התורה האלהית ונאמר כי היא משמשת על שלשה דרכים. האחד הוא דרך לכל העולם בכלל שעליה הוטל פרנסתו רצוני באשר לא יושקף בו שום גמול ועונש כמו שהוא הענין אצל כל האומות אשר לא בחר ה' בהמה לתת להם תורה ומצות אשר עזבם לפרנסת הסדור השמימיי כמו שבא בכתוב מבואר (דברים ד') את השמש ואת הירח ואת הככבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' והענין הזה הוא מבואר בעצמו ויבא עוד ביאורו במה שאחר זה. אמנם הדרך השני הוא לתת אפשרות ומציאות אל הבחירה האנושית אשר א"א זולתה והוא ענין נפלאה מאד ביארוהו רז"ל באומרם במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול ליבראות אלא ליפרע מן הרשעים וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו'. כמו שביארנו ענינו יפה בשער ג' עיין עליו. אמנם הדרך הג' הוא משתתף אל ההנהגה השניה כאשר יקרה שיהיה המסודר מהטבעית מהטוב והרע הוא אשר יאות לבא ולהגיע לפי מעשה האנשים המונהגים לפי ההשגחה כי כשיקרה הענין כך מה שהיה ענינו מסודר ובא מעת הבריאה הוא שתהיה הכוונה אליו עכשו מצד ההשגחה האישיית ומה שנעשה על ידי מערכות השמים הוא אשר יעשה לפי פעולות המקבלים עד שאז יתהפך ענין הנביאים ממנהגו על הרוב. וזה כי מנהג הנביאים תמיד לגדל ולחזק ההנהגה ההשגחיית ולפרסם וליעד גבורתה ויכלתה על סדרי ההנהגה הטבעית ומערכותיה להתפאר ולהתהלל באלהים על נביאי השקר היודעים בחכמת סדור מלאכת השמים וכל צבאם המתנבאים בעם לפי הסדור הטבעי ההוא כמו שיבא עד שימצאו תמיד נביאי השקר מחזיקים ומקיימים עניני ההנהגה הטבעית ונביאי השה מחזיקים בחצים ובקשת לבטל אותה ולהרסה. והנה בימים ההם ובעת ההיא יתחלף הענין ויהיה להפך כי נביאי האמת יחזיקו ויקיימו ההנהגה הטבעית ההיא ואם יקומו נביאי השקר לפרוץ פרץ ולעמוד כנגדם ישתדלו אז לקיים ההנהגה ההשגחיית אשר תבטל אותה כמשפט לאוהבי הנציח השקרי. וזה הדבר אשר נתבאר יפה ע"י ירמיהו עת שהיה מה שסודר מפאת המערכת ממשלת מלך בבל על כל העולם הוא אשר ראוי להגיע אל האומה הישראלית מהשעבוד וההכנעה אליו לפי מעשיהם נאמר שם (ירמיה כ"ז) בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת י"י לאמר כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה וצוית אותם אל אדוניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדוניכם אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמ' אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים והיה הגוי וגו'. ואתם אל תשמעו אל נביאכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם וגו'. והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה' ועבדה וישב בה. והנה הדבר מבואר מאד כי על הממשלה שתחוייב אליו מפאת המערכת היה מדבר כי הוא אשר הפקד מאתו משעה שברא הארץ וכל אשר עליה בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. וזה מה שביארו תכלית הביאור במה שאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו כי זה לא יתכן על פי ההשגחה האישיית. וכן באומרו ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו וגו'. כי מפאת הסדור ההוא חוייבה ממשלת המלך הזה ובנו ובן בנו עד אשר ישתנה מצב ממשלתו לשפלות כמו שהיה אחרי כן. ולזה אמר כי העצה היעוצה לכל אומה ולשון אשר אין ממנהג המערכת להשתנות בעבורם להביא צוארם תחת עולו ולא ישמעו אל הנביאים המגידים להם על דרך הכשוף או הקסם או ע"י החלומות דבר כנגד זה כי המחברת הגדולה זאת גוברת על הכל. והנה מפני שההודעה הזאת לא היתה הכונה בם בעצם וראשונה מפני ענינם של האומות הללו כי ההשגחה האישיית אינה מתבוננת בהם רק במקרה ועל המעט כמו שיבא לזה אמר שישלח הדברים האלה ביד מלאכים הבאים לירושלם אל צדקיהו כי אחר שהם מזדמנים שם אין למנוע טוב העצה מהם כלומר שאלמלא היו שם לא היה נזקק להם. והנה היא השקפה נכבדת בכמו אלו ההנהגות. אמנם עקר הכוונה היא אל מה שאמר (שם) ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל ואל תשמעו אל דברי הנביאים האומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם כי לא שלחתים נאם ה' והם נבאים בשמי וגו' ואל הכהנים וגו' אל תשמעו אליהם עבדו את מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה. ביאר כי מצד חוזק ממשלתו הכוללת היתה עצה טובה גם כן להם לקבל עול מלכותו אחר שאין זכות בידם לבטלה אדרבא הם חייבים בעבודה והכנעה ההיא והיתה העצה ההיא הישרה וגלוי דעת להם כדי שלא יקבלו מהרע יותר מהרצון האלהי. אם בשלא יפלו בידו בחרב וברעב ובדבר כאשר חוייבו ליפול כל הגוים הנלחמים בהם. ואם להודיע להם המשך זמן ממשלתו כמו שאמר בסוף (שם כ"ט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. יבואר יפה כי העצה הזאת היא נכונה מאד כי הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות שלום בתת מקום להנהגה ההיא הטבעית למשול בקצת העתים כי מתוך צרת הגלות ההוא אשר ימשך להם שבעי' שנה יכנע לבבם הערל וישובו ויתפללו אליו וישמע אליהם ויבקשוהו וימצא להם כמו שסיים דבורו (שם) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. ועל הענין הזה הי' ענין כורש (עזרא א') להטיב אותם ולפקדם וכן בכל כיוצא בזה. וזה הענין משתוף זאת ההנהגה הזכירו וביארו שלמה החכם בספר קהלת באותה פרשה שאמר (קהלת ח') מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. אני פי מלך שמור וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו' עד אומרו את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הכל כמו שביארתי אותו יפה בפירושי ידרש משם כי הוא ענין נאות מאד לחיי האדם והכרת אופני ההשגחה האלהית לסלק המבוכה בכל כמו אלו הענינים. לא ח"ו שיתיחסו כל ענינינו טובותינו ורעותינו אל זאת ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים עד שכבר היו קצת מחכמי עמנו אשר בקשו חשבונות רבים מהמחברות העליונות למצא מחמתם סבה לכל העניני' שעברו עלינו מימות עולם כמו שהשתדל באלו הדברים הרב רבי אברהם בר ר' חייא הספרדי ז"ל בספרו הנקרא מגלה להוציא משפטים רבים מגלות מצרים וקץ גאולתו ומתגבורת כבוש הארץ וקצי גליותם ממנה פעם ראשונה ושנייה. ואמר שכיוון בכל זה לשם שמים כדי לפלש ולעבור במשפטים ההם אל הפלגת הקץ המקווה. והנה בכל מה שכתב במשפטי העניני' העוברים הספיקה דעתו לכוין חשבונותיו ולהעלותם כהוגן כי את אשר ראה בעיניו נבא בחזיוניו. אמנם בכל מה שנלחץ לגזור ולשפוט לעתיד לא קויים דבר כי הנה באמת הוא עמד בסוד ה' ולא רגל על לשונו לקיים מה שנאמר (ישעי' ס"ג) כי יום נקם בלבי ואזיל (רבות קהלת פ"ט) לבא לפומא לא גלי. ורבים ונכבדי' טעו בכמו אלו החשבונות והאריכו בדיהם וכזביהם כמו שנתפרם ממספריהם וממשפטיהם אשר לדעתי כלפי שונאיהם אז"ל (סנהדרין צ"ז:) תיפק נפשן של מחשבי קצין מפני שמעכבין את הגאולה. וזה כי מאחר שהם חושבים שהגאולה תלויה במצבי המערכות ההם והיה שאלו הענינים הנפלאים לא נתלו כי אם במחברות הגדולות והעצומות אשר לא יזדמנו כי אם לעתים רחוקי' מהם לר' לת' שנים ומהם לתתקנ"ג ומהם לאלפים תתצ"ט כאשר כתב בספר ההוא לזה חוייב להם לעכב הגאולה עד הזמן ההוא הארוך. ואם יעבור להם זה הזמן יצטרכו למצב אחר כיוצא בו הפך מה שאמר הכתוב (ישעי' נ"ו) כי קרובה ישועתי לבא וגו'. ואז"ל (סנהדרין שם.) שהגאולה היא מהדברים הבאים בהסח הדעת כי הכל תלוי בהגעת קץ רצונו ית' כמו שאמרו (בהגדה של פסח) שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים וגו'. לכן הוא עתיד לעשות אחרית כראשית כי לא ימתין ולא יתעכב עד הגיע תור המערכות השמימיות רק בהגיע עת רצונו המוחלט יגאלנו מיד כמו שאמר הנביא (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה. ונאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר: ונשוב לכונתנו לומר שכבר תשתתף ההנהגה הזאת הטבעית אל ההשגחיית בכל שיהיה מה שיסודר ממנה נאות כלפי מעשי המונהגים. אמנם מה שאמרנו מהתחלפות ענין הנביאים בזה נתבאר גם כן בנבואה ההיא עצמה ממה שהעיז פניו חנניה בן עזור להתקומם כנגדו ולומר (ירמי' כ"ח) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. אמר כי כן חייבה ממשלת זה האיש מפאת המערכות. אמנם שההשגחה האישיית תשבור עולו מעליהם והוא הדבר אשר דברו ה' באומרו כי לא שלחתים נאם ה' והמה נבאים בשמי ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי יבאו הכלים וגו' (שם כ"ז). יורה הוראה גמורה שהמה באים מכח ההנהגה המיוחדת אל ההשגחה האישיית המנגדת אל הטבעית הנמשכת אל התפלה והתחנה. ולזה היתה תשובת ירמיהו הנביא אליו נכונה מאד כשאמר (שם כ"ח) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפניו ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ^*ירצה וכו' כונתו, כי הנה בהשקפ' ראשונ' נמצא סתיר' בדברי הנביאים, כי כתוב אחד אומר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה וכו' הוא הדבר אשר לא דברו ה' וכו'" (דברים י״ח:כ״ב) שממנו נראה שהי"ת לא ישוב מדבריו לעולם בין לטובה בין לרעה, וע"כ כאשר לא יבוא מה שידבר הנביא בשמו, יודע כי הוא נביא שקר, וכתוב אחד אומר (ירמיהו י״ח:ט׳-י׳) "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו' לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וכו' ונחמתי על הטובה וכו'" שממנו נראה שגם על הרע גם על הטוב ינחה לפעמים הי"ת, ומדברי הכתוב השלישי (ירמי' כ"ח) שהביא הרב ז"ל נראה, שאם לא יבוא דבר הנביא שנבא לרעה לא יודע שהנביא דבר שקר, כי אולי נחם ה' על הרעה אשר דבר, אבל הנביא אשר ינבא לשלום ולא יבוא דברו הוא נביא שקר, ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל פה בקוצר, ובשער צ"ו באריכות יותר, כי כאשר ישארו האנשים אשר עליהם נבא הנביא הטוב או הרע במתכונתם הראשונה בבחינת הנהגתם המוסרית, מבלי היטב או הרע מעשיהם יותר מבראשונה כאשר נבא הנביא עליהם, אז הוא בהכרח שאם דבר ה' בפיהו אמת הוא, צריך לבוא עליהם גם הטוב גם הרע ככל אשר דבר, ואם לא יבוא דברו אז יודע כי שקר דבר ואין בפיהו נכונה, וע"ז רומז מאה"כ דברים י״ח:כ״א-כ״ב, אפס אם שנו מעשיהם והיטיבו דרכיהם אחרי שמעם דברי הנביא אז ינחם ה' על הרעה וישוב ממנו, כמו שבהיפך אם הרעו מעשיהם מבראשונה, אז ישוב ה' מהטוב אשר דבר עליהם וירע למו, כמאה"כ בירמיה י"ח "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו'" אפס בבוא שני נביאים יחד, והאחד מהם ינבא בשם ה' כי על פי ההנהגה הטבעית ומערכת השמים, עתיד הרע לבוא על עם או אנשים ידועים אם לא ייטיבו דרכם, וכונתו הטובה היא לסבב בזה כי תהפך הרעה המעותדת להם על פי ההנהגה הטבעית לטובה ע"י ההשגחה האישית, אם ישובו ממעליהם הרעים וייטיבו מעשיהם, והנביא השני יכחיש דברו ויאמר, שאף אם ישארו העם על מתכונתם המוסרית כמו שהם עתה מבני היטב דרכם, לא תבואם רעה הטבעית, כי זכותם ונקיון כפם הנוחכים יספיקו לבד לשנות חוקי הטבע לטובתם באופן נסיי, אז רק כאשר לא, תבוא הטובה ההיא, יודע כי שקר נבא הנביא השני, אפס כאשר ייטיבו דרכם ולא תבוא הרעה הטבעית אשר יעד להם הנביא הראשון לא יודע כי שקר נבא אחרי שהוא בעצמו נבא להם רעתם רק על תנאי אם לא ישובו, ומגמתו היתה רק שייטיבו דרכם וייטב למו, דזה היה ענין ירמי' שנבא לרעה, וחנני' שנבא לטובה, וזש"א ירמי' אליו "אך שמע נא חנני' וכו'" (עיין בפנים הספר). ירצה שמע נא חנניה ותן לבך על דבריך כי המחוייב בכל כיוצא בזה לפי שנמצא במציאות בחק הנביאים אשר נבאו לפני ולפניך על הארצות ועל הממלכות למלחמה ולרעה ולדבר העתידות לבא עליהם לפי טבע המערכת וכאשר נתבאר כי הנביא אשר יקום בעת ההיא ויאמר כי ההשגחה האישיית היא לחוס ולרחם ולשדד המערכות ההמה הנה חוייב שיבא דברו הטוב בלי שום ספק כי באשר ההשגחה האישיית תיעד כן לפי מעשה המונהגים והיא שולטת על הטבעית אין דבר שיעכב על ידה וא"כ כשלא יבא דברך הרי נתפרסם שאתה נביא שקר מפורסם כי למה תחזור נבואתך ריקם הקצור קצרה יד ה' מעשות מה שתתפאר בו על פי נבואתך ואם מפאת מעשיהם הרי אתה אומר כי את זכותם ואת נקיון כפם ראה ה' ויוכח אמש לעשות להם טובה ולא רעה א"כ מה המונע והטענה חזקה מאוד. והדרך נכון וישר. וכבר סוקל בזה מאבן נגף וצור מכשול אשר נכשלו בו רבים מחכמינו (הרמב"ם יסה"ת פ"י ה' ד') אשר קבלו מדבריו שכל הבטחה טובה שתבא ע"י נביא א"א בשום צד לחזר ממנה. ולפי שעמד לנגדם דברי ירמיהו עצמו (י"ח) שאמר רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו'. וגם מאמר משה רבינו אשר אמר (דברים י"ח) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' ואמר (שם) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושם לא הבדיל בין טוב לרע. הוצרכו לומר ענינים רחוקים אל הדעת ולבאר הכתובים בפרושים זרים כמו שאנו עתידין לבאר הענין יפה שם במקומו ושם אשמיעך ענין נכבד בכוונת ירמיהו באלו הכתובים מסכמת מאד אל כוונת משה רבינו באותה פרשה ויבא בשער צ"ו ב"ה. ועל כל פנים למדנו מה שרצינו אליו מהיות זה השמוש השלישי נמצא להנהגה הזאת הטבעית כפי מה שאמרנו אשר לפי כן נתבאר היות שמושה על פי השלשה דרכים שזכרנו:

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. לפי שהסברת האדון פני החוטא אחר שנודע אליו חטאתו תחייב שלא לבקש עוד ממנו נקמה כמו שאמר (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו וגו' וכעת לא השמענו כזאת. וכ"ש אם יש לחוטא זה מליץ נאמן בבית המלך ראוי לישא פניו בעבורו כמ"ש הש"י על איוב (מ"ב) כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (א) לזה עמד משה בתפלה זו בשתי טענות אלו ואמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שיראה שכבר נשאת פניהם ונסתלקו פני הזעם. ומצד אחר התחלפת השטה במה שאמרת (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך לשמרני וגו' בלא ה"א הידיעה שיובן שאינו המלאך הידוע שאמרת לי ראשונה (שם כ"ג) שא"כ היה אומר ושלחתי לפניך המלאך. ועוד שבמלאך הראשון נאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם וגו'. (שם י"ד) ויסע מלאך האלדים וגו' כמו שיבא ועכשו אמרת כי לא אעלה בקרבך וא"כ הרי הכעס במקומו עומד שאתה מפקיד אותם ביד מלאך או שר כשאר האומות שלא ידעתי מה טיבו. (א) ועוד שאתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואי זו מציאות חן מצאתי אחר שעדיין יעשן אפך. והנה אמר אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת להקשות מדידיה אדידיה לומר שאין כאן חלוף המדברים שהוא הראשונה מסבות הסתירה וההפך כמו שכתב המור' בהקדמ' כי אתה הוא בעל המאמר הראשון ואתה הוא בעל המאמר השני והשלישי: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' (ב) ירצ' אחר שאתה מסלק המלאך הראשון הידוע ותעזב הנהגתינו אל מלאך סתם כשאר העמי' הנה באמת איני כדאי אני לבדי להנהיג אותם כי אם כשתודיע לי את דרכיך אשר אדעך בהם למען אמצא חן בעינך לרעות אותם כראוי. וראה כי עמך הגוי הזה וראויין לרעות דעה והשכל מאתך. והנה באמת מצא המאושר מקום לשאול שאלה זו הנכספת לו מבראשונה מבלי ספק כי ישרים דרכי ה' ונפלאים וצדיקים ישמחו ויעלזו לבקש ולדרוש אותם כי היא ההשגה היותר שלמה שאפשר להם להשיג כמו שבא בדברנו שבשער וכמו שיבא. ואל תשכח מה שאמרנו שכיוון להליץ טענה חזקה לשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' במ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם כי הוא ענין נכבד מאד על דרך שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י׳:ל״ב): ויאמר פני ילכו והניחותי לך (ב) ירצה אף על פי שבעבור חטאם וקושי ערפם היה לי להשוותם בהשגחה על הנהגתם לכלל האומות במדרגה הראשונה הנזכרת עם כל זה כיון שיצא מפי העל את העם הזה כמו שאמרת אני חוזר בי ומודה שפני ילכו עמך או עמהם והניחותי לך חזור בזה מרגזך ומעצבך. והכוונה שיהי' עמהם בהשגחה הכוללת המיוחדת אל האומה הזאת בכלל אשר יחסנוה אל הפנים. והנה למה שמצא משה עצמו נתפש בדבריו שלא בקש על הליכתו יתעלה עמהם אבל שאל שיודיעוהו דרכיו שיראה שהוא חפץ יותר בידיעת הדרכי' ממה שיחפוץ בהליכתו או בהליכת פניו עמהם (ב) לזה נתחכם בתשובתו ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה. ירצה רבון העולמים וכי היית סבור שאני חפץ בהודעה זו מקום הליכת פניך עמנו חלילה כי אם אין פניך הולכים וגו' כי לא נוכל לעלות אפי' מן הגדגד ליטבתה וכדומ' ואם היית מודה לי לעשות בקשתי זאת להודיעני את דרכיך באופן שאדעך למצא חן בעיניך ולהפיק רצון מלפניך לכל אשר ארצה לתועלת עמך הגוי הזה הנה הדבר הראשון בלבי לבקש ממך בכח הידיעה ההיא היא לכתך עמנו לא לבד הליכת הפנים כמו שאמר שהיא המדרגה השניה כי אם לכתך עמנו אתה בעצמך והיא המדרגה השלישית המיוחדת אל השרידים שאתה עושה מלאכתם בכבודך ועצמך והוא אומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו כלומר במה אבחן ראשונה שמצאתי חן בעיניך לתת את שאלתי כי אם במה שאשאל ואנסה שתלך אתה בעצמך. ועם זה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וזה שאם יהיו מדרגותינו קרובות ורצופות זו לזו הם בראשונה ואנו בשנייה הנה אין כאן ריחוק של הפלאה. אמנם כשנעלה המדרגה השלישית כבר נהיה נבדלים ונפרדים הבדל רב ויש במשמע שעדין הוא צריך בשאלתו לשילך עמם במדרג' הזאת השלישי' והוא הדבר עצמו שאמר אחר שהודיע לו את דרכיו אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כלפי מה שאמר בכאן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וגו' הלא בלכתך עמנו אך יהיה תוכן הענין כמו שיתבאר שם בעזרת האל. והנה הוא יתעלה אמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי אנכי אעלה עמך ואנכי אעלך גם עלה באותו המדרגה שהוספת לשאול. אמנם זאת אעשה לך מהטעם שאמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני כי מטעם מה שאמרתי לך העל את העם הזה יספיק מה שאמרתי ראשונה מהליכת הפנים. והוא מה שביאר בסוף ונגד כל עמך אעשה נפלאו' כי הוא תשובת ונפלינו אני ועמך והוא מה שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. והיה זה חכמה נפלאה מאתו לפי שבא עליו בעלילות השליחות וכדי שלא יראה שהוא נותן את שאלתו ע"י ההכרח אלא על צד הרצון והחנינה המוחלטת: (ג) והנה כשראה משה כי השם יתעלה דחה אותו זה פעמים לתלות שאלתו בצורך העם נעתק מהסבה ההיא ועשה אותו שאלה בפני עצמה ואמר הראני נא את כבודך כלומר בתורת חסד וחנינה בהחלט ולא בשום טענה אחרת רק מה שאמר ראשונה ואתה אמרת ידעתיך בשם כמו שנזכר ואולם אם נאמר שאין הפרש בין מאמר אם אין פניך הולכים למאמר בלכתך עמנו יהיה מאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך לומר כיון שכך הטבת להליץ מפני הליכת פני לא אמנע גם כן לתת שאלתך זאת כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. וראוי שתדע גם אתה בדרכי השיעור שאפשר לך. והוא אמר הראני נא וגו' לומר שכיון שהודה לו על הדבר שיראהו מיד ולא ידחה אותו עוד אל שעה אחרת ויהיה הראני נא כמו דבר נא (שמות י"א). רפא נא (במדבר י"ב) ודומיהם שפירושם ענין התכיפות: ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ירצה אעביר על פניך והשגת ידיעתך מדת טובי בכללה והוא ענין קשר הנמצאות ומדרגותם והשתלשלות העולמות כלן ודרך המשך השפע מקצתם לקצתם עד שאדע ידיעה אמיתית שכל הטוב ההוא המושפע על הנמצאים כלן הוא מאתי שאני סבת הסבות ומקור הטובות והמציאיות כלן. ועוד אקרא בשם ה' לפניך והוא השם שנכתב ואינו נקרא (פסחים נ'.) שעליו אמרתי בתחלה (שמות ג') זה שמי לעולם וזה זכרי כמו שכתבנו שם ועכשיו אקרא אותו לפניך באותיות ואגלה לך סודו כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכור אותו אשמע קול הקורא (שוח"ט תהלים צ"א) לעשות אותות ומופתים בסדרי אלו הנמצאות אשר אני אעביר טובם על פניך כי יהיו נענין לידיעת זה השם וקריאתו עליהם ועל זה האופן וחנותי את אשר אחון וזה יועיל למה שאמרת ואדעך למען אמצא חן וראה כי עמך הגוי הזה: ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. (ד) לא אמר לו זה בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות. וזה שהוא מבואר שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלהית הוא שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו כי כל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיע' בתאריו על דרך החיוב כי הוא הודעת מהותו כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך ונתן הסבה ואמר כי לא יראני האדם וחי ^*ירצה שאין וכו' "החיות הסוגיי' יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בע"ח, עד שברצותו להבדיל האדם מכל החי אשר על פני האדמה צריכים אנו לומר שהוא "חי מדבר", אפס החיים הרוחניים והאמיתיים, אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו יקרא "חיות מיניי" לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר"ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים ג"כ בשם "חי" סתם כמאה"כ (קהלת ז׳:ב׳) "והחי יתן אל לבו", (עיון ביאורי למעלה דף קמ"ח) וע"כ אה"כ "כי לא יראני האדם וחי", ר"ל האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא ג"כ בגדר החי כשאר בע"ח רק שהוא מדבר, ונקרא בעבור זה אדם וחי" אבל אחרי הפרדו מגויתו שהוא חמרו ההילאני בעת אשר יקרא רק חי לבדו בבחינה אמיתית יראה תמונת ה' בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי מאחז"ל מהעו"הב ששם צדיקים יושבים וכו' ונהנין מזיו השכינה". ירצה שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו חי מדבר להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר כ"ש למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהדבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום צד והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז.) שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה ^*או שיאמר וכו', ר"ל או שנוכל לפרש, כי שם חי הוראתו פה בריא, כמו "והביט אל נחש הנחושת וחי" ור"ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות הי"ת בעיני בשר אשר לו, ורק איש שוגה ופתי אשר איננו, עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה, ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו, ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות השונות הלוא ישחקו לו וילעגו עליו, כי רק דמיון שוא וחזון כזב הטוהו לחשוב ככה, וזה שהצטער עליו ג"כ ישעי' באמרו "אוי לי כי נדמיתי", ר"ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי וכו' הסכלתי עוד לחשוב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו הי"ת או שיאמר כי לא יראני האדם וחי והוא חי ובריא בשכלו כמו והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כ"א) שכבר יקרה לקצת לשבוש שכלם לחשוב שכבר ראו במראה אותו יתעלה שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות שזה לא די לו שהוא סומא אלא שהוא סכל כמו שכתב זה החכם בסוף המאמר הג' לאלהיות. ואולי כי אל החשש הזה היה מצטער ישעיה (ד) כשאמר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך י"י צבאות ראו עיני. אלא שעל דרך האמת הוא כנוי אל הצורה הברואה הנראית אל הנביאים שהיה על דמות הכסא כמו שכתב הרב המורה על מה שאמרו חז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה בפרק מ"ה חלק א' עם שפירוש המאמר ההוא לפי כונת חז"ל אבאר אותו בשער ע"ו בע"ה: ויאמר י"י הנה מקום אתי ונצבת על הצור לפי שאמר תחלה אני אעביר כל טובי על פניך ואח"כ הודיעו שלא יוכל לראות פניו הודיע איך יהיו אלו שני הענינים (ה) ואמר הנה מקום אתי רצוני מדרגה מיוחדת שבה תוכל להתיצב על אדון כל הארץ צור כל העולמים והיה בעבור כבודי כאשר אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך ושמתיך בנקרת הצור כלומר בתקרת הצור והוא המקום היותר גבוה שאפשר לך. ושכותי כפי עליך עד עברי ירצה שרום מעלת המושג יהיה לך סכך מבדיל מהשיג מענין טובי ההשגה המיוחדת אל הפנים שעליה אמרתי לא תוכל לראות פני. אמנם מזאת ההשגה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי וזה שיוסר המסך בצד מה במה שהישיר אותך להשיג מצד השלילות כי הם אחורי הפנים בלי ספק כמו שביארנו ראשונה. והוא מבואר כי הוא עליו השלום השיג בזה האופן מההשגה מכל אשר היו לפניו ולאחריו במה שהגיעה ידיעתו לשלול מהאלהות כל הנמצאים הרבים והנוראים הידועי' לו עד שכבר ידע והשכיל כי יה ה' צור עולמים הוא עומד עליהם ואינו שום מהם והיא ידיעה קרובה מאד אל המבוקש ואם הוא נעלם ממנו ^*כמו שכתב הרב המורה וכו' פרק נ"ט, צ"ל פרק ששים, כי שם הביא למשל ששם א' ידע שיש דבר נמצא בעולם שהוא ספינה אבל לא ידע מה הוא, ואח"כ נודע זה אחר זה לאחר שאינו בע"ח. ולאחר שאינו מגדר המחצב, ולאחר שאינו צמח, ולאחר שאינו מחובר חבור טבעי כי אם מלאכותי, ולאחר שאינו בעלת צורה שטוחה כ"א יש לה בית קבול ולאחר שאינה כדורית ולא חדודית ולאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, שכל עוד יוסיף האחרון לדעת יותר מתארי הספינ' השוללים, כן יתקרב יותר אל ידיעת והשגת מושג וציור הספינה כמו שהיא באמת וכן הי' הדבר במשה רבינו ע"ה שבעבור שידע מתארי הי"ת השוללים יותר משאר כל אדם השיג גם מהותו ואמתתו יותר מכל זולתו. כמו שכתב הרב המורה באותו משל נכבד מהספינה שהמליץ לענין זה בפרק נ"ט פרק א': והנה אחר שהודיענו איך יהיו אלו הענינים רצה להוציאם אל הפעל וצוה אותו פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. (ו) לפי שהדברים האלהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם לפיכך לא נתקיימו הלוחית הראשונים שהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא לכן פסל לך ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן ועם זה כבר יהיו כדמותם וצלמם ויתקיימו אצלם: ואיש לא יעלה עמך. (ו) לפי שבפעם הראשון היתה הכונה בעבור ישמע העם בדברו עמו ולזה יצא העם לקראת האלהים ועלו אהרן נדב ואביהו והזקנים אמנם עכשו כבר נתפרסם להם דבור ה' את משה פנים אל פנים ולזה לא הוצרך שיעלה איש עמו. אמנם הצאן ובקר אל ירעו אל מול ההר ההוא כמו בראשונה שהיו נאסרים גם כן מקדוש העם והגבלתם וזה ליקרת הכבוד הנראה שם: ויפסול שני לוחות אבנים וגו' וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני. זה עדות גמור' לפרש"י שכל הדבורים הראשונים היו באהל ובהשכמ' עלה עם גלמי הלוחות כאשר צוה: וירד ה' בענן וגו'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי משה הוא המתיצב. ויקרא בשם ה'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשנו כי עכשיו קרא אותו ככתבו לפניו ולמדו איך יתנהג על פי הקריא' ההיא בכל השלש עשרה מדות שיזכור. והנה כנגד מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך אמר. ויעבור ה' על פניו והכונ' שהשגתו מצד עצמו לא היתה רק דרך העברה ועל דרך שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם מה שאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי הוא מה שקרא ה' ה' אל רחום וחנון והכונ' שמה שיובן מכל המדות ההם שיזכור יהיה על דרך השלילות לא על דרך החיוב כמו שאמר ופני לא יראו. ואם נסבול שיהי' הכנוי בפניו שב לו יתעלה כמו שכתב הרב המורה פרק כ"א חלק א' יהיה פירושו מופלא מאד לפי דרכנו יאמר שנשמט ממנו יתעל' על ענין התארים המחייבים המכונים אל פניו והשכילהו כי כל התארים שיזכרו שם צריך שיובנו על דרך השלילות. וכבר כתבנו ראשונ' שאפלא מהרב שלא פי' כן והוא מבואר ממה שאמר בכאן שהשם יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה אל ראית הפנים והעבירו לענין אחור כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתע' שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר ב"ה. ועל כל פנים הודעת המדות האלה הוא מה שנאמר לו עליהם וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו'. ובהגדת ר"ה (דף יז ע"ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני אמחול להם אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם מלפניו שנאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו'. ועתה אבאר אלו הי"ג מדות כפי שהורגלו בהוראתם מפי הראשונים ז"ל ואצרף עמהם מה שחשבו שכוונתו יתעלה להראות לו איך התנהג באלו המדות עם הדורות הראשונים רצוני מהאבות ובניהם עד מצרים וממצרים ועד הנה ומה שעתיד להשלים מהם עד סוף המאמר. ואומר כי במאמר ויעבור י"י על פניו נזכר שם העצם שלא נתן לבאר בו כלל כי הוא המורה על המהות עצמו והוא שנאמר עליו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ולפי שאין שום השגה בו אל השכל האנושי אמר עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם כל השמות הנזכרים בכאן הם מכלל המדות והתארים שנתחדשו אליו יתעלה ע"י חדוש העולם כמו שזכרנו ראשונ'. והנה אם כן תהיה הכונ' אל שם יהוה הראשון לכנותו יתעלה מצד מה שהוא המהוה העולם והממציא אותו אחר שלא היה. ומזה הצד אומרים (ברכות ס':) שהוא בעל הרחמים כי כרחם אב על בנים רחם י"י על יראיו (תהילים ק״ג:י״ג-י״ד) והוא שהכירו אברהם אבינו והכריזו ופרסמו בעולם כמו שנתבאר מאומרו (בראשית י״ג:ד׳) ויקרא שם אברם בשם י"י. (שם י"ב) רבן שם מזבח לי"י. וכל זה לפרסם אמיתת מציאות הסבה הראשונ' שממנה היו כל ההויות והנמצאות כלן ובמדה ההיא נהג בו תמיד זולתי במה שידבר עמו על בשורת יצחק (שם י"ז) ושאר ענינו שאז ידבר בשם אלהים כמו שיבוא: ושם יד"וד (השנית): היא מדה השנית נאמרת מצד מה שהוא יתעלה משגיח על ברואיו ומתרצה להם על טוב מעשיהם וכועס על זולתם כי על כן נקרא פעמים הרבה בשם אלהים דתרויהו אתנהו אדני ידוד אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) כיוצא וכזה השם ירחם על החוטא כשיחטא וישוב כי אין איש שלא יחטא כמו שאמרנו בהקדמה. ואמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) אני י"י קודם שיחטא האדם אני י"י אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר (תהלים שם) רחם י"י על יראיו כי הוא ידע יצרנו וגו'. והכונה שאעפ"י שחטא אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה (שמואל ב י״ב:י״ג) גם ה' העביר חטאתך וגו'. והמדה הזאת היתה מיוחדת ליצחק שתחלת ענינו היתה מדת הדין גמורה כמו שסכר אצל הבכורה שער כ"ג שלא נמצא בכל ספורי יצחק רק שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנהפכ' מדת דינו לרחמים. ונאמר (בראשית כ״ב:ט״ו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם ומשם ואילך היה ענינו בשם יהוה. אמנם אמר (שם כ"ז) ויתן לך האלהים אחר שאמר (שם) כריח שדה אשר ברכו ה' להורות על השתוף משתי המדות אשר בזה כמו שאמרנו: אל. היא מדה שלישית הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והוא ג"כ מדת רחמים כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וכמו שהוכיחו חז"ל (מכלתא שירת הים פ"ג) מאומרו (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שאין אומרים כן למדת הדין אבל זה השם הכובש למדת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו או אשר חטאו ושבו בהם. אשר מי אל בשמים ובארץ וגו' (דברים ג׳:כ״ד) יעמוד לפניו בזה והמדה הזאת נתיחדה ליעקב אבינו ובה ברכו יצחק אביו אחר דעתו אותו אמר (בראשית כ״ח:ג׳) ואל שדי יברך אותך כי הוא צריך חוזק להצילו מחזק ממנו ונאמר בו (שם ל"א) אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה. (שם ל"ה) ויקרא למקום אל בית אל ונאמר (שם ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל ועל כן נקרא שמו ונאמר (הושע ו"ב) וישר אל מלאך ויוכל וגו' בית אל ימצאנו וגו'. ועל זה אמר המשורר (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו. ונאמר (שם קל"ב) נדר לאביר יעקב. רחום. היא מדה רביעית ענינה עם כלל האנשים שלא שבו בכל לבבם ובכל נפשם כי אלו צריכים מדת רחמים גמורה כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. ונאמר (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. והיא המדה שבה רחם על בני ישראל בהיותם במצרים לשום להם שארית מכל הגזרות שחדשו עליהם. וכמו שאמר (שם ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ובה נתמלא רחמים עליהם וכבשו רחמיו את כעסו לרדת להוציאם משם כמה שכתוב (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי מדת הדין נהפכה להם לרחמים וכמו שאמר אנקלוס ואמר למפרקהון ה'. וכל זה נרמז שם ברמז נפלא ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הנה שזכר המדות הנזכרות תכופות ורצופות. ואין ספק כי וידע אלהים הוא מדת רחום מלשון כי ידעתיו (בראשית י"ח). ויש מתרגם ארי ארחמיטה. (שמות ל״ג:י״ז) ואדעך בשם. (רות ב׳:א׳) מודע לאשה כלן לשון אהבה וקורבה. וחנון. היא מדה חמישית ראויה למי שאין בידו מעשים שצריך לתת לו מתנת חנם כמו שאמרו רז"ל הראה לו הק"בה למשה ג' אוצרות וא"ל ג' אוצרות אלו למה א"ל זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה שאין לו תורה ומצות ואין לו זכות אני נותן לו מתנה של חנם וכן אמר וחנותי את אשר אחון (ש"ר פ' מ"ה). וכמו שאמרו על ואתחנן (רבות ואתחנן) הצדיקים אע"פ שיש בידם מעשים טובים מבקשים מתנת חנם ובמדה הזאת נתחסד עם ישראל להבטיחם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שאמר בשעת מעשה (שמות ג') ונתתי את חן העם וה' נתן את חן העם וישאילום שזה בתורת מתנת חנם גמורה וכמו שאמרו (בהגדה של פסח) אלו קרע לנו את הים ולא נתן את ממונם: ארך אפים. היא מדה ששית למי שהכביד עליו חליו והוא מחולל מפשעיו מדוכא בעונותיו ואם ישיב לו כפעלו אוי לו אללי לו הוא מאריך אפו וגובה ממנו מעע מעט. ואולי בנתים יעשה תשובה. ועל אומרו אפים בלשון רבים אמרו ז"ל (ב"ק נ':) לצדיקים ולרשעים ויש מפרשים שני פנים פני הרעה ופני הטובה שגם כן מאריך שכר המצות ולפעמים כל ימיהם כמו שאמר (סוף מס' חולין) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ובמדה הזאת האריך לפרעה הרשע עד הביאו למקום משפטו. ובה האריך לישראל. כמה ימרוהו במצרים. ועל הים. ובמרה. ובאלים. וכמה נסוהו על הים ברפידים והכתוב הירה על אריכות זה בבירור כשאמר (שמות י"ז) עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' והוא מבואר מעצמו. ורב חסד. מדה שביעית ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי' חייבין (ר"ה י"ז.) כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור ס"ב ולך ה' חסד כי אתה וגו'. רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינו עושה פירות מדה טובה עושה פירות שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה. מה הקב"ה עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו ורבנן אמרי אפי' עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת שנאמר (עזרא ט׳:י״ג) כי אתה אלהינו חשבת למטה מעונינו. רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות ומה הקב"ה עושה מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות שנאמר (בראשית ל״ט:כ״א) ויט אליו חסד. ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיו' מכריעות וכן הוא אומר (מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע: ראה כמה נמלצו מאמריהם בענין המדה הזאת. כי הנה שני החכמים הראשונים אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת נמצא צדדים צחים. ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים. וכבר הצריכו הקלבון בשקל הקדש (שקלים פ"א). ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל וכל שכן שהעונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר כף מאזנים מעוין הוא מטה כלפי חסד לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט. וזה כי הדבר הנשקל בכלי אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. ^*והנה העונות וכו', כוונתו שכמו שאם יושם דבר מה, ד"מ דבש או שמן בכלי וינתן בכף מאזנים אחת, ולעומתו בכף שניה ד"מ אבני משקל ב' ליטרות ויהיו שניהם שוים, לא נוכל בכל זאת להחליט שהשמן משקלו ב' ליטרות, אחרי שגם הכלי אשר הוא בתוכו הכביד משקלו, כן הדבר ד"מ במשקל העונות והזכיות בבחינה מוסרית, כי יצר לב אדם הרע מנעוריו וחומר גופו המסיתו לחטוא בכל עוז, הדומה לכלי כבד ד"מ, מקל חומר ועונש חטאו אבל ערך ומשקל הזכיות לא יוגרע ע"י הכרחת טבע אדם. כי מלבד שלא יכריחהו יצר לבו לעשות הטוב הוא מפתה אותו בהיפך שלא לשמוע בקול תבונתו ונפשו המשכלת אשר תצונו להטיב מעלליו וע"כ בצדק יכריעו הזכיות את העונות, אף כי בהשקפ' ראשונה נדמה שהן שוות ובמאזנים תשאינה יחד. והנה העונות בלי ספק יראה כאלו הם נשקלים בכלי כבד והוא החומר הגופיי ששם בקרבו וכשתוצי' ממשקלם קצת עוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטיתם אליו הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד כי הם נשקלים בלי כלי כבד לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות והוא מה שאמר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר ויט אליו חסד כי החסד מאליו הוא נוטה להכרע' הזאת בלי ספק והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות. אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ותחבולה מועטת וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר נושא עון ועובר על פשע הוא מליצה נפלאה בזה כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם כי לאשר כבדי עון לא יועילו למו אלו האופנים רק מדות אחרות כמו שיבא. אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו וכמו שאמר הנביא עליהם (ישעיהו ס״ג:ז׳) חסדי ה' אזכיר וגו' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגומר: ואמת. מדה שמינית היא באה על אמות דבריו והבטחותיו וכמו שאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו וגו'. ואמרו בברכות (ז). מעולם לא יצאת הבטחה מאת הקב"ה לטובה ואפי' על תנאי וחזר בה מנא לן ממשה. וצריך שתדע שזה יהיה כאשר האיש ההוא לא הפסידה בעונו כמשה שלא היה לו להפסיד מה שהבטיח לו מפני שנתחסד למסור נפשו על הצלת עמו. אמנם הטובות המיועדות על תנאי או בסתם ושב האיש או הגוי ההוא ועשה הרע גם כן יחזרו הטובות ההם בלי ספק כמאמר ירמיהו ע"ה (י"ט). וכמו שאבאר זה היטב אצל איכה נדע את הדבר שער צ"ו בע"ה. מכל מקום משם יראה שאמות המדה הזאת הטובה היא לעולם מרובה על הרעה בלי ספק. ובראש השנה, (י"ז:) אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה באמת ולסוף ורב חסד יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח"כ קדמוהו חסדיו. ומדה הזאת נתנה תורת אמת לישראל ולקיים הבטחת האבות וגם מה שאמר להם ראשונה (שמות ג') בהוציאך וגו' על ההר הזה. ומקרא מלא הוא (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו' וכן דניאל (ט') ולהשכיל באמיתך: נוצר חסד לאלפים. מדה תשיעית צריכה מאד לרוב האדם כי כמו שילדו בנות העשירים בנים עצלים שפלי יד אם לא יירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יחזרו על הפתחים כן יש ויש מי שאין לו תקומה מצד מעשיו ויועילו למו מעשי האבות. ולזה הקב"ה במדה זאת אוצר ונוצר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהילים י״ז:י״ד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. ובזו המדה נחם על ישראל בעוון העגל כאשר לא הספיק להם אריכות אפים ואמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם אמנם כשאמר זכור לאברהם ליצחק וגו' מיד וינחם ה' וגו'. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ד) אמר ליה משה רבון העולמים תן לי רשות שאדבר אמר ליה אמור כל מה שתבקש אמר ליה רבון העולמים המה בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו אמר ליה הקב"ה איך אמר ליה עברו על לא יהיה לך אלדים אחרים (שמות כ׳:ג׳) ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר (שם) ועושה חסד לאלפים. מה מתקו דבריהם ז"ל: נושא עון ופשע וחטאה. אלו הן ג' מדות י' וי"א וי"ב והן חלוקות לפי חלוק מעשיהם וחומרתם כי גדול כח המדה הנושאת העון מן הנושאת החטא וגדול כח נשיאת הפשע משתיהן. ובסדרן בכתוב יש דעות לרבותינו ז"ל (ביומא ל"ו:) מהם אומרים שהכונה נושא וסובל לא העוון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שיש לאומרן כן בסדר הודוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכונה עצמה. ובמדרש אמרו (שם) שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשו להם כשגגות. ולפ"ז תהיה כונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה וכן תרגם יונתן ב"ע (חבקוק ג') על שגיונות ויהון כל חוביהן דחבו קודמוהי כל בית ישראל כשלותא וכבר הסכימו (טא"ח סי' תרכ"א) לסדר הודוי על סדרן בקולא וחומרא וכמו שאמר המשורר (תהילים ק״ו:ו׳) חטאנו עם אבותינו והרשענו. וראוי שתעיין שלא נאמר מוחל עוון ופשע או סולח אלא נושא כי היא המדה שבה ישא את החוטא מזמן לזמן לא שימחול ויסלח לו כלל. ועם שלשה מדות רצה לנהוג עם ישראל בעון זה שהיו עליו כי לא רצה למחול לגמרי רק להמתין להם עד זמן אחר כמו שאמר וביום פקדי וגו' כמו שפירשנו בשער הקוד'. ושלשה מינים אלו כלהו איתנהו ביה. מהם היו מורדים גמורים. ומהם מזידים. ומהם שוגגים. וכל אחת מהכתות צריך מדה בפני עצמה לישא ענשו. ובזאת המדה בקש משה בענין המרגלים כשאמר (במדבר י״ד:י״ט) וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה כמו שיתבאר ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ"ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו) והכונה ושרש לא ישרש:

ל) הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (תהילים קכ״ו:ה׳) – כך הוא עקבות משיחא שכל דבר טוב בא מתוך צער ומצוקה, וכן הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו. והוא בטוריא של קמה אלומתי וגם נצבה. בא יבא ברנה נאמר על ב׳ המשיחין עפ״י ביאור רבנו בחבקוק.