חבקוק ג:ג מחשבת ישראל: האמונות והדעות, מורה נבוכים וגבורות השם

ואחר אלה השבעה, אני רואה לזכור דבר שהם אומרים ירחבו בו הדברים והוא, שהם אומרים כמו ‏שהיתה סבת האמין במשה, העמידו האותות והמופתים, כן חייב שתהיה הסבה להאמין בזולתו ‏האותות והמופתים. ותמהתי בעת שמעי זה תמה גדול, הוא, שסבת האמיננו במשה, לא היתה ‏האותות והמופתים בלבד, אבל סבת האמיננו בו ובכל נביא, שיקראנו תחלה אל מה שיכשר, וכאשר ‏נשמע דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, וכאשר יעמידם נאמין בו, ואם נשמע ‏טענתו מתחלתה ונראה שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים, כי אין מופת על נמנע. והדרך באלה ‏השני ענינים, כראובן ושמעון עמדו לפני הדין, ואם יטעון ראובן מה שאפשר כמוהו, כאלו אמר יש לי ‏עליו אלף דינר יבקש ממנו הדיין עדים; וכאשר יעידו העדים יתחייב לו הממון. ואם יטעון עליו מה ‏שאי אפשר, כאלו אמר יש לי עליו חדקל, תהיה טענתו מעקרה בטלה, שאין חדקל ברשות אדם, ולא ‏יתכן שיבקש הדיין עדים על זה. כן הדרך עם כל טוען בנבואה, אם יאמר לנו שאלהים מצוה אתכם, ‏שתצומו יום כך, נבקש ממנו אותות וכאשר נראה אותם נאמין ונצום. ואם יאמר אלהי יצוה אתכם, ‏בנאוף ולגנוב, או שהוא מודיעכם שיביא מי המבול, או שברא השמים והארץ בשנה, בלי מחשבה, לא ‏נבקש ממנו אות, מפני שקראנו למה שלא יכשירהו השכל, או הגדה נאמנת. וכבר הוסיף קצתם על ‏המאמר הזה ואמר: אם לא ישגיח אלינו ויראנו האותות והמופתים ונראה בהכרח, מה נאמר בעת ‏ההיא: עניתיו כי נאמר בעת ההיא, כאשר נאמר במי שיראה לנו לנו אותות ומופתים על עזיבת מה ‏שיש בשכלנו מטוב הצדק, וגנות הכזב, והדומה לזה. והוצרך לומר, כי גנות הכזב וטוב הצדק, אינם ‏מדרך השכל, אבל הם מדרך הצווי והאזהרה, וכן מניעת הרציחה והניאוף והניאוף והגנבה והדומה ‏להם. וכיון שיצא אל אלה הדברים הקל טרחו מעלי ולא הוצרכתי לדבר עמו ומהם מה שמביא טענה ‏על בטול התורה בפסוקים מהמקרא, והנני זוכרם וזוכר דבריו בהם, ומה שיש תשובה עליו, ‏ותחלתם (דברים ל"ג ב') ויאמר י"י מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. ואלה השלשה ‏שמות להר סיני. והוא שכל הר יהיה בתחלה כנגד עירות שמותם, פוסקים אותו בשמות, כמו ‏שנקראת כל פסקה ממנו בשם העיר שכנגדה, כמו שהים אחר, והארצות אשר כנגדו מקנות אותו ‏שמות רבים לעמת כל ארץ, כן הר סיני הוא הר נגד סיני, ושעיר ופארן נפגשים שניהם, הוא אמרו ‏‏(במדבר י' י"ב) ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן, והראיה על שפארן ‏ושעיר נפגשים, אמרו (בראשית י"ד ו') ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן. ומצאתי בקצת ‏הספרים ששעיר רומזים בו אל הר סיני, כמו שאמר (שופטים ה' ד') י"י בצאתך משעיר, ואחר כך ‏אמר זה סיני. והוסיפו אנשים ואמרו, שהוא, אחר שאמר הופיע מהר פארן בלשון החולף אמר (חבק' ‏ג' י') אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן, בלשון העתיד. והתבאר לי שהמנין כשיבא, יהיו קצת ‏המלות חולפות, וקצתם כאלו הם עתידות, כאשר מנה חטאות אבותינו במדבר (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו ‏על ים בים סוף מהרו שכחו מעשיו ויתאוו תאוה במדבר. וקצתם ספר עליהם בלשון עתיד (תהלים ‏ק"ו ט' י') יעשו עגל בחורב, תפתח ארץ ותבלע דתן, כאלו הם עתידות, והם חולפות באמת. כי כן ‏דרך המודה שיאמר פלוני ייטיב לי ויועילני. כן דרך המתרעם לומר פלוני יחמסני ויזיקני ויעשקני:‏

וכן ׳כבוד יי׳, פעמים רוצים בו האור הנברא, אשר ישכינהו האלוה במקום להגדלה על דרך המופת: ״וישכון כבוד יי על הר סיני ויכסכו וכו׳״, ״וכבוד יי מלא את המשכן״. ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ ואמיתתו, כמו שאמר ״הראני נא את כבודך״, ובא המענה ״כי לא יראני האדם וחי״ – מורה כי ה׳כבוד׳ הנאמר הנה – עצמו; ואמרו: ׳כבודך׳ – להגדיל כמו שבארנו באמרו: ׳ואמרו לי: מה שמו?׳. ופעמים רוצים ב׳כבוד׳ הגדלת האנשים כולם את האלוה, ואף כל מה שזולתו ית׳ יגדילהו כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו – הנה כל מי שהשיג גדולתו ושלמותו כבר הגדילו כשיעור השגתו, והאדם לבד יגדיל במאמרים – להורות על מה שהשיג בשכלו – ויפרסם בו לזולתו. ומי שאין השגה לו, כדומם, כאילו הם מגדילים גם כן, בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו, ויהיה זה מביא להגדלת הבוחן אותם – ידבר בלשונו או לא ידבר, אם הוא מי שאין ראוי עליו הדיבור. וכבר הרחיב הלשון העברי בזה עד שהתירו על זה הענין לשון ׳אמירה׳, ויאמרו על מי שאין השגה לו שהוא שיבח, ואמר: ״כל עצמותי תאמרנה יי מי כמוך״ – סיפר על היותם מחיבות זאת האמונה, שהם אשר בעבורם נודע זה גם כן. ולפי קרוא זה הענין ׳כבוד׳ נאמר: ״מלא כל הארץ כבודו״ – דומה לאמרו: ״ותהלתו מלאה הארץ״ כי השבח יקרא ׳כבוד׳ – כבר נאמר: ״תנו ליי אלהיכם כבוד״ ונאמר: ״ובהיכלו כולו אומר כבוד״ – ובא ממנו הרבה. והבן זה השיתוף גם כן ב׳כבוד׳, ופרשהו בכל מקום כפי ענינו ותמלט מספקות גדולות.

וראיה שכל הדברים העליונים צריכים להכנה, דבפרק קמא דעבודה זרה (ב:) אמרינן, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" (דברים לג, ב), וכתיב (חבקוק ג, ג) "אלוק מתימן יבוא", מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן. אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזיר התורה על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, עד כאן. ולא מצאנו ששלח השם אליהם נביאים. אלא שראה בהכנתם אם יש להם הכנה לתורה, ולא מצא בם הכנה לתורה, וזהו מיאון שלהם. כי בודאי הבעל* חי ממאן לקבל השכל, מצד שאין הכנה לו לזה. ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל שיש להם הכנה, וכדכתיב אחר כך (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו".