לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שלא נוכל לצייר ברעיונינו מושג החכמה והגבורה ושאר המקרים, אם לא נצייר עמם גם מושג האדם, ר"ל החכם או הגבור אשר בו דבוקים ואחוזים תארים אלה, כן גם מושג הזמן הוא מושג שכלי אשר לא נוכל לציירו ולהשיגו ברעיונינו רק בחברת רעיון ומושג פעולה מה שהוא שינוי ותנועה אשר בהכרח תעשינה רק במשך זמן מה, ד"מ מושג השעה לא נשיג רק באמרנו ד"מ ראובן אכל או הלך שעה אחת, כמו שנשיג מושג היום רק ע"י צאת ובוא השמש בו פעם אחת, ומושג החודש רק ע"י סיבוב הירח בו את הארץ פעם אחת, ומושג השנה רק ע"י סיבוב והקף השמש את הארץ, (לדעת הקדמונים, או הארץ את השמש לדעת האחרונים,) פעם אחת, וכן מושג קדמות ואיחור הזמן לא נשיג רק ע"י שנחשוב ברעיונינו ב' פעולות המצטרפות ומתיחסות זו אל זו, כי באמרנו ד"מ אחרי אשר יצא יעקב מבאר שבע הלך חרנה, נדע ונשיג, כי פעולת יציאתו זאת קדמה בזמן לפעולת לכתו לחרן, ונמשך מכל זה, כי לפני ברוא אלהים ארץ ושמים וכל צבאם המתנועעים ומשתנים תמיד, לא היה מקום למושג הזמן, כי אז היה רק ה' לבדו, אשר לא יתנועע ולא ישתנה לעולם, ורק בבריאת הנבראים המתנועעים ומשתנים נתהוה גם מושג הזמן, וזש"א הפילוסופים "שהזמן הוא הנבראים", אפס כמו שלא יצוייר מושג הזמן מבלעדי שום תנועה פעולה ושינוי, כן לא תצוייר שום תנועה פעולה או הוית שום דבר אם לא נחבר אליו לא לבד גם מושג נקודת הזמן אשר בו החלה להעשות או להיות, כ"א גם משך זמן הפעולה והתנועה וההויה ההיא, ולהורות על שתי אלה אה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (הראשון יורה לדעתי על נקודת זמן התחלתו, ומלת עת תורה על משך הזמן,) אפס הרב ז"ל פירש הכ' הזה באופן אחר, שר"ל שהתנועה הכללית, אשר התעוררה על פי הי"ת בראשית הבריאה, ואשר על ידה יצאה ברצונו הקדום המציאות בכלל מהאין אל היש, והשינוים האחרים שבאו אח"כ בששת ימי הבריאה, אשר על ידם יצאו כל הנבראים השונים למיניהם זה אחר זה מחומר הראשון שנברא תחילה, נתהוו כלם רק בנקודת זמן ידוע הנרצית בעיני ה', (לפי אמונתנו האמיתית בחידוש העולם, ונגד דעת הפילוסופים מאמיני הקדמות,) כמו שיתהוו גם עתה בכל יום, שעה ורגע, שינוים וחילופים שונים בכל ברואי עולם השפל, (כי הכוכבים והגלגלים הם לדעת הקדמונים בלתי נופלים תחת השינוי והתמורה, כי אם קיימים ומתמידים באישים, כמו המלאכים והשכליים הנבדלים,) ועל כל זה יורה הכ' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ויתורגם, והנה נמשך מכל זה כי אחרי שהזמן הוא צורך הכרחי לכל פעולות האדם אשר יעשה. הנהו כלי חמדה ודבר יקר מאד לכל משכיל אשר עליו ראוי שתחוס עינו מאוד לבלתי אבדו לריק וללא הועיל. ובעבור יום אחד עליו אשר בו לא עשה טובה יחשבהו כנאבד מימי חייו, ונמשך מזה גם בהיפך, כי הזמן אשר ישתמשו בו השלמים האמיתיים להקנות להם מדה טובה או שלימות נפשית יקר להם מאד, אף כי קטון הכמות הוא, כמאחז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (כי בו לא תאלצם ולא תציקם עוד התשוקה הגופנית, וע"כ השכלתם הרוחנית אשר בה יתענגו שם, לא תחשב להם כל כך לצדקה כקנין השלמות פה עלי ארץ בעוד תסיתם התשוקה לחטוא, והם משתדלים בכל מאמצי כחם לכבוש יצרם הרע ולהכניע נטית חמרם המשתוקק רק אל הנאות גופניות,) אפס יען כי הרבה מבני אדם יעלימו עיניהם מזה ולא ישימו על לב כי מבלים הם ימיהם רק בעסקי העולם והבלי התבל, כמו שאמר משל הקדמוני "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אף כי דמיו אינם עוזרים וימיו איגם חוזרים," ע"כ החכימה התורה האלהית להשריש בלבנו יקרת הזמן, ולמנות ימינו כן הודיעה אותנו, כי מאה"כ, "וספרת לך שבע שבתות השנים וכו'" הכולל לפי הוראתו הפשוטית רק מצות ספירות השמיטות והיובלות המסורה לב"ד לבד לפי דרש חז"ל, כולל גם הרעיון המוסרי לכל איש ישראל למנות שנות נעוריו המגיעים קרוב לחמישים, ולחלק אותן לשבע מחלקות של שבע שבע שנים, כי בשבוע הראשון ימי ילדות האדם אשר בהם יחלו רק נצני דעתו ושכלו להראות עת עמדו ועברו עוד תחת שבט הוריו ומוריו, ובשבוע השני יתחזקו כחות שכלו עד היותו באחריתו אחרי מלאת לו י"ג שנה, לאיש אשר כבר ישא על שכמו עול חיוב שמירת המצות והוא בר עונשין בעברו מליהם בב"ד של מטה, ובשבוע השלישי מדי היותו בן עשרים וכוחות שכלו ודעתו הולכים וגוברים, יהיה גם בר עונש אלקי בב"ד של מעלה אם תטה אשורו מני הדרך הישרה והנכוחה לעבור חקי אלהים ותורותיו, ובשבוע הרביעי יחזק כח גופו יותר עד שהוא יוצא ובא בין האנשים, ובשבוע החמישי כבר הגיע לחציי ימי חיי האדם שהם עפ"י הרוב רק שבעים שנה, ובשבוע הששי כבר עברו חצי שנותיו, אם גם הוא מאותן בני אדם אשר בגבורות יחיו שמונים שנה, ובשבוע השביעי כבר כלו ימי הנעורים וימי הזקנה והירידה כבר החלו לבוא, ומאז והלאה ראוי לאדם לעזוב עניני החומר ולקדש ימיו להתהלך בתום ובמישרים ולעשות נפשו חפשי כפי היכולת מתשוקת תענוגי הגוף וקניינים ארציים, ועל כל זה יורה הכתוב "וספרת לך," ר"ל לעצמך לטובתך ולתועלתך, "שבע שבתות השנים וכו', וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וכו'" ועל זה התפלל גם מרע"ה בתפלתו באמרו, למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" ר"ל למדנו והודיענו למנות ולספור כראוי ימי חיינו, (ומלת "כן" פה הוא תואר הפעל למנות) כי רק אז נביא לבב חכמה, לא כאותן המתעצלים בקנין השלמות הנפשית, וחושבים, כי לפי רבות השתדלותם לאסוף קניני הזמן ולהתענג בתענוגיו, כן יוסיפו וכן ירבו ימי חייהם, ונמשך מזה, כי מספר שבעה יקר מאוד לאדם לחקור ולהשים עיונו עליו, כי על ידו יבוא לעיונים יקרים ומועילים מאוד, כי מספר שבעה נמצא לא לבד בחלוקת שנות נעורי האדם כ"א גם בבריאת התבל ומלואה, כי בששת ימי המעשה יצאו הנמצאים כולם מהאפס ליש, וביום השביעי אשר בו שבת אלדים מכל מלאכתו לעשות עוד בריאה חדשה, החלו כל חקי הטבע להיות הולכים ומתנהגים על פי דרכם. גם בעניני השמיטות והיובלים שמירת השבת, קביעת המועדים, ודיני טומאה וטהרה שבעת ימי המשתה ואבלות, ושאר הרבה דברים נזכר מספר שבעה, עד שכמעט כל עניני האדם מעת הולדו עד אשר יובל לקבר במספר שבעה ימנו, כי שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמו טמאה לידה בעבורו שבעת ימים, וכאשר ישא אשה ישמח ויתעלס אתה באהבים שבעת ימים, ובמותו יעשו לו בניו וקרוביו אבל שבעת ימים, וע"כ נצטוו הכהנים למלא את ידיהם שבעה ימים, והמצוה הזאת היתה כוללת שני ענינים, הא' שלא יצאו שבעת ימים מפתח אהל מועד החוצה, לרמוז להם כי לפני בואם לעמוד לשרת בקודש, צריכים להפשיט מחשבותיהם ורעיוניהם מעניני ביתם ומשפחתם, כ"א יתבוננו תמיד רק על מפלאות היי"ת אשר ברא עולמו בשבעה ימים (ר"ל הבריאה מאין בששת ימים, והמנוח' שהוא נתינת הכח לחלקי הטבע להתנהג מעצמם ע"פ דרכם ביום השביעי) וזשה"כ "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ר"ל העיון בשבעת ימי הבריא' האלה ימלא ידכם להיות כהני ה'), והב' שלא יהרסו לבוא אל הקודש פנימה, כ"א מחוץ לאוהל ישבו כמאה"כ "ופתח אהל מועד תשבו וכו', שבעת ימים לשמור משמרת ה'" וכו' לרמוז להם בזה, שכמו שהם יושבים שבעת ימים פה בפתח אוהל מועד מבלי היות להם רשות להכנס באהל מועד, כן יחשבו וישימו על לב, כי גם חייהם עלי ארץ בשבעה שבועות מימו נעוריהם, אינו ישיבת קבע רק כאורח נטה ללון, וכישיבת איש זמן מעט בחצר הבית לתקן גופו ובגדיו כראוי, למען יוכל להכנס אחרי כן אל היכל המלך פנימה לראות לפניו, ובהעלות זאת תמיד על לבם, בלתי ספק יקדשו ויטהרו נפשם מחלאת כל מדה פחותה וגרועה, וזש"א "ושמרתם את משמרת הקודש ולא תמותו" ר"ל כי רק אז יהיו חייכם עלי ארץ חיום אמיתיים," ולא כחיי הרשעים אשר מהם אחז"ל "שאם יחיה ימות." וע"ז מורים דברי המדרש "משל למלך וכו' והוציא כרוז כל אכסניא לא יראה לפני, אם לא יראה את פני המטרונה" וכו', המשיל מספר השבעה השליט בכל עניני העולם למטרונה, ר"ל אשת המלך הגבירה, ואמר שאינם ראוים להקריב קרבן לעמוד ולשרת לפניו, "עד שיעבור השבת," ר"ל עד שיתבוננו תחלה בחידוש העולם ובריאתו בז' ימים, ועד שימולו ערלת לבם לנקותו מכל סיג וחלאה, כמו שימול בשר ערלת כל זכר, אחרי עבור עליו ז' ימים, וזש"א "שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת," ועוד אמרו במדרש ד"מ שהי"ת שמר שבעה ימי אבלות לפני הביאו את מי המבול לשחת כל בשר כמאה"כ "ויהי לשבעת הימים והמבול היה" וכו', ע"כ אמר פה לאהרן ולבניו כי טוב יותר להם לשמור מצותו לשבת שבעת ימים ולהתבונן בדרכי ה', וביקרת עבודת הקודש אשר ימלאו עתה ידיהם לעבוד אותה לפני ה' למען לא ימותו, ולא יקרם רע ואסון עד שיוכרחו לעשות אח"כ אבל שבעת ימים, וסמכו ענין זה על הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן שנאמר בו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" וכו',
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
עקידת יצחק
שמעו את הדבר אשר דבר י"י עליכם בית ישראל כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים ההמה כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק כתמר מקש' המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאין כמוך י"י גדול אתה וגדול שמך בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו' עד וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו: ממה שראוי שנתעורר אליו בכוונת הנביא במאמרי' אלו כי הנה הוא התחיל בדברי ממש באומרו ומאותות השמים אל תחתו ואח"כ סיים בדברי רוח והבלי עץ ואבן אשר אין בהם שום ממשות. והנה רד"ק ז"ל תקן, כי משבוש האנשים בענין הראשון יבואו אל השני היותר פחות והיותר מגונה. אבל זה לא יתכן מפני רוב אריכותו בכל החסרונות האלו הפרטיות שהזכיר כי מאחר שהוא עץ מיער ידוע הוא שלא ידבר ולא יצעד ולא ירע ולא ייטיב. וגם באומרו כתמר מקשה המה והלא הם תמר ממש אלא אם תאמר שרצה כתמר שלא נפסל ולא נעשה בו מלאכה ולא יהיה בו שום טעם במאמר. ועוד כי למה יאמר אח"כ מוסר הבלים עץ הוא כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וידי צורף וגו' ועד השתא במאי סלקינן ונחתינן. והיותר קשה מכלן הוא אומרו על זה מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' כי אי זו גדולה וגבורה נודעת לו לבלתי דמותו לאלו הצלמים הנעשים מעץ ואבן: ולזה נראה מהמבואר שבצבא השמים וכסיליהם הוא מדבר בכל דבריו עד כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם הוא דבר על דרך משל הקרוב ודי לו במה שביאר כוונתו בהתחיל לדבר בנמשל בפי'. והנה הוא בא על הדרוש לבטל דמוי האנשים מכל הצדדים אשר יתארו ויתפתו אחריהם. וזה שכבר תוכר מעלת הנמצא המורגש מזולתו ממינו או מסוגו בתוארים מיוחדים לו מהם המשל כי יתרון המין האנושי משאר המורכבים הוא נכר בהרבה ענינים. אם בדקות חמרו מזולתו אמר המשורר (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך כי הכונה על שבירר לו החומר היותר נקי וזך לקבל זאת הצורה. ואם בשיעורו היות על ההגבלה הנאותה מהאורך והרוחב והעובי כמ"ש ארחי ורבעי זרית וגו' אחור וקדם צרתני וגו' (שם) וזה רצה רש"י ז"ל באומרו (בראשית א׳:ט״ז) בצלמנו בדפוסנו. ואם בהדר תמונתו היותו בדמות שמתראין בו המלאכים לעיני בני האדם כי גם על זה אמר המשורר (תהלים שם) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ ירצה שעשאו שם ביופי התמונה מעשה רוקם וחשב. ואם להיותו בריא וחזק ההרכבה כי על זה נאמר (בראשית שם) וירדו בדגת הים וגו' ירצה שהוא רודה בהם מצד חוזקו וכחו. וזהו דבר שימשך אל ההתמדה והקיום הזמני עד שמין האדם ימצא על חיים יותר ארוכים מכל שאר בעלי חיים זולת מעט מזער שאמרו מהם הטבעיים, ואם בבחינת צורתו השכלית אשר הוא עיקר עצמותו אשר עליה נאמר על דרך האמת אדם בצלמנו. ואם בבחינת שלמות פעולותיו ותקונן שעליה נאמר גם כן כדמותנו וכמו שאמרו (שבת קל"ג:) מה הוא רחום אף אתה היה רחום. וכבר ראו הפקחים שבדורות להודות אלהות אל צבא השמים להיותם רואים אותה מעולים ושלמים בכל הבחינות האלו הששה שאמרנו. אם מצד זכות ונקיות חומרם. ואם מצד הגבלת שיעורם היותם על התמונה הכדורית שהי' היותר נכבדות שבתמונות. ואם מצד טוהר זיום וזהרם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ואם מצד התמדתם ונצחיותם ואם במה שיראו בעלי דעת ומחשבה גם מצד יושר פעולותיהם אשר בהם ישק העולם. לזה אמר להם שאין ראוי לאומה הזאת החכמה לתעות בתעתועי העמים ולהתפתות בהבליהם ולהתפעל מאותותיהם שהמה מהם נחתים כי חקות העמים הבל הוא. ונתן הטעם מכל הששה צדדים שאמרנו. ועל הראשונה אמר כי עץ מיער כרתו כלומר כי כעץ מיער כרתו כמו כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). והכוונה שלא יפלאו בעיניהם שכל אחד מצבא המרום קורץ מחומר משותף לו ולזולתו מהם כמו שאמר (ב"ר פ' א') את השמים לרבות תולדותיהם ואותו החומר הוא במדרגת היער לעצים אשר ממנו חוטבו ועל דרך שאמר החכם (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' כי שם על הנמצאים העליונים ידבר והנה אשר כן לו אין ראוי ליעבד אבל חוייב לו להכנע לבוראו. ועל זה הדרך אמר אליהו (איוב ל"ו) הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד. יורה כי הקורץ מחומר אין לו חק שררה וממשלה מוחלטת וגם כי מאחר שמזה הטעם אין לאלו הנמצאים שום אלהות זה על זה הנה אין שום אחד מהם אלוה: ועל השנית אמר מעשה חרש במעצד. אמר כי ההגבלה ההיא הנאותה שלהם לא היתה מעצמם רק מעשה חרש חכם שהגבילם ותקנם בחכמתו ותבונתו כאומן זה שמגביל שיעור הכלי לארכו ולרחבו וגדלו וקטנו. וכמו שאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטון וכמו שתקנו (בסדר התפלה) ראה והתקין צורת הלבנה: ועל הג' אמר בכסף ובזהב ייפהו ירצה שאם הם מלאים זיו ומפיקים נוגה הוא יתברך אשר לו הכסף והזהב הידוע והנכבד אצלנו נתן בהם זה הזוהר כדמותם עד שקצתם יזהירו זוהר לבניו כזוהר הכסף וקצתם ירוק ואדום כזהב כמו שהוא ידוע מהשמש והירח ושאר הככבים שכן קראו בשמותם עלי אדמות: ועל הרביעית אמר במסמרות ובמקבות וגו' כי החוזק והקיום אינו שלהם רק בוראם חזקם ואמצם בכח וחוזק קיים שלא יפיק: ועל החמישי אמר כתמר מקשה המה ולא ידברו ירצה שלא נמצא להם הדבור ולא ההשכלה מעצמה רק מחכמת בוראם כמ"ש (בסדר התפלה) יצרם בדעת בבינה ובהשכל על דרך שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' והנה הם עושים במאמרו ואין להם לשנות וכבר כתבנו בשער השני מה שיסופק בהם אם הם בעלי נפש שכלית וכי בדרך התורה אין הכרח לזה: ועל הבחינה הששית אמר נשוא ינשאו כי לא יצעדו וזה שאם יתנועעו גופי הכוכבים ממקומותיהם כמו שחשבו חכמי ישראל האומרים (פסחים צ"ד:) מזל חוזר וגלגל קבוע כבר ישוער מהם שהם רצים ושבים מדעתם ורצונם ותוכל לטעות בהם שעושים מעצמם אבל מאחר שהם אינם רק כמסמרות נטועים בגלגלי הקפותיהם הנושאים אותם שאותם הגלגלים גם הם נשואים בגלגל הגדול הנושא שכל אחד מהם כן על שני ענייני הנשיאות כאחד יכוין באומרו נשוא ינשאו כי לא יצעדו מעצמם אותם המצעדים שמיחסים להם חכמי התכונה ואחר שמכל אלו הטעמים אינן רק ככלי ביד היוצר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם רצוני מעצמ'. ועל דרך שאמר החכם (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ירצה קרוב לשמוע ולהבין מאופן תת כוכבי השמים וכסיליהם טרף לכל בשר וטבוח טבח והכין לפניהם לפי אכלם כי אינם יודעים לעשות רע ולמנוע טוב מבעליו כי אל אשר יהיה שמה רוח המקום ילכו לא יסבו בלכתם. וכבר נמשך הפירוש הזה יפה לפניו ולאחריו כמו שפירשנו שם. והנה על כל זה יתכן לומר מה שהמשיך מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. לא כאלו ששמם גדול והם אינם גדולים מי לא ייראך מלך הגוים אשר מעוצ' גדולתך חלקת גדולה וכבוד על אלו הנמצאים העליונים עד אשר חשבו' האנשים לאלהים. אמנם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נתבאר שאין כמוך ואמר זה לכוין למה שאמר למעלה נשוא ינשאו כי לא יצעדו כי הא דתנו רבנן חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע וחכמי האומות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים כדאיתא במסכת (פסחים שם) כי הענין הזה רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם אשר מזה נתבאר מיעוט יכלת' ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו כמו שאמרנו נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה כמו שנספרסם מעבודתם הנכריות אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה כמו שיבא. והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם. רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה (מנחות צ"ט:) כי בתורה כתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה וההוא ינוקא (חגיגה י"ג.) דהוה דריש בחשמל נפק פולסא דנורא לאפיה וכו'. ואחר שאמר כל זה הענין מגלוי הדעת על אלו הנמצאים העליונים על זה האופן מההודאה על פי חכמי הגוים עצמם שהוא הודאת בעל דין אמר כי הנכשל בזה השבוש הוא שוה לתועה אחר אלהי עץ ואבן בסכלותו ואמר (ירמי' שם) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא לומר כי בשבוש הזה יחד כסיל ובער יפלו באחת. וייחס הכסילות לחכמים בעיניהם החוזים בככבים. והבוער לפתאים המאמינים בפסילים אשר הם מעץ ממש. והכוונה שכמעט אין יתרון לאלו הפקחים על כל אלו הטפשים שהדבור עמהם על דעתם הוא מבואר שהוא מוסר הבלים מצד שעץ ממש הוא וכסף מרוקע וגו' ולא כראשונים אשר אמר עליהם כתמר מקשה המה וגו' ודי להם חרפה וכלימה:
עקידת יצחק
הקודם הוא מבואר מכמה מצוות הבאות בתורה האלהית שכל אחת היא באה להרחיק האדם מאי זה גנאי ומדה פחותה כמו שתאמר מצות פריקה וטעינ' שהכוונ' לעקור ולשרש טבע השנא' מקרבנו נגד אחינו מקניהם וקניינם עד שכבר תהיה בעבור זה טעינת השונא קודמת לפריקת האוהב כמו שבא בפרשת משפטים כי כל זה בכלל לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' (ויקרא י"ט). וכן הלואת כספים נאמר בו נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים ט"ו) מלמד שהמצו' ההיא להרחיק צרות העין וכילות הלב מהאנשים. והקש על זה בלא תלך רכיל ולא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט) והדומים שכלם להשיב האנשים במדותיה' הנפרדות כל אחת לפי ענינה כי על כן אמרה התור' על כללן לטוב לך (דברים י') לטוב לנו (שם ו') למען ייטב לך (שם כ"ב) כלומר שהכוונ' בהם היא להיטיב האנשים כדי שימצאו אצל כל מעשה ומעש' על צד הישר והטוב: אמנם הנמשך מה שיתחייב מזה בגזירה שכלית הכרחיית מצאנו ראינו ביאור אמתתו מקצת מצות ממנה כמו שהוא הענין בדבר המשפט כי לפי שאין הכוונ' בו להרחיק מדה אחת רעה לבד כי אם למנוע ולהרחיק חמס וריב מעיר על כל דבר פשע אשר יולד ביניהם עושק רש וגזל משפט וצדק מעניני הממונות או קלונות וחבלות הגופים והרציחות אשר המה רעים וחטאים גדולים ורבים כי כרובם וגדולתם כן החמיר' התור' מאד על זה והרחיק' הטיית הדין והמביא אליו אמר בפרשת משפטים לא תטה משפט וגו'. מדבר שקר תרחק וגו'. ושחד לא תקח וגו'. במקום אחר לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל וגו' (ויקרא י"ט). ובאחר שמוע בין אחיכם ושפטת צדק וגו' (דברים א'). לא תכירו פנים במשפט וגו' (שם ט"ז). ולסוף לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד וגו' (שם ט"ז) הנה שבאו האזהרות רבות וחמורות כפי רוב הנזקים המתרגשים לבא מהעדר המשפט וכמו שאז"ל צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כדאי הוא מנוי הדיינים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם (ספרי פ' שופטים) והוא מבואר. ומזה המין עצמו הוא למוד התורה שאין הכוונ' להישיר האדם ולהטיבו במדה אחת או קצת מדות כי אם להסיר מסביביו כמה מכשלות ונזקים העוטרים אליו מפה ומפה ולזה רבו כמו רבו עליו המצות התמידיות וגם הטיל' המצו' על כל האדם וכל זמן עד שלא ישאר לו זמן פנוי ממנה כמ"ש הנביא לא ימוש ספר התור' הזה מפיך והגית בו יומה ולילה למען תשמור ככל הכתוב בו וגו' (יהושע א'). ובמלך והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת וגו' (דברים י"ז) כי להיות המלך איש שהכל תלוי בו והטוב והרע הנמצאת בו אינו טוב או רע חלקי ופרטי אבל כללי הנה הרבה עליו תורה ומצות בצוותו לכתוב את ספר משנה התור' ולקבוע למודו בה תמיד להקריב הטוב הכללי הבא לרגלו ולהרחיק ולמנוע הרעות הרבות הגדולות והנזקים הנפלאים המתחייבים מהפכו. וכבר קרה בשמירתו בזה יותר משאר האנשים מה שיקרה בשמירתו בסבות המלחמות כי הנה לכל איש מאנשי הצבא יספיק שיבאו שמה איש וכליו בידו להדיח מעליו סכנת המנגד אמנם המלך ישתדלו שלא יצא עמהם אבל שיהיה במקום המשומר מכל פגע כמו שאמרו עבדי דוד אליו זה פעמים וכאשר כתבנו בשער ע"ח ואם א"א לו שלא לצאת תהיה ביאתו לשם היותר בטוח' שאפשר בהיות כל גבוריו סביבו שומרים לראשו וכל שרי חייליו מימינו ומשמאלו ולפניו אין מספר לנדודיו וכל זה למה לפי שנפילת המלך לא תהיה נפילה חלקית מאיש אחד אבל נפילת העם כלו וכן הוא הענין בשמירת המלך המצוה והתור' או עוברו עליה וזה מה שנתאמת מאד בספורי המלכים אשר מלכו על ישראל ויהודה כל הימים כי בכלם נתקיים מה שאז"ל דור לפי פרנס (ערכין י"ז.):