יהושע י:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ובית אלהים

הקודם ביארו הרב המורה פרק ל"ב חלק ב' זה לשונו וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וכו'. יאמר שכבר יהיה באנשים מי שיהיה חכם גבור ועשיר כפי הראוי ושישתמש במעלות ההנה כפי הנאות שהם ענינים הכרחיים שקדימתן מחויבת אל השגת הנבוא' כמו שבארנו יפה שער ל"ה ועם כל זה לא ינבאו וזה ברצון אלהי. והכוונה שימנעו זה סבות חצונות נמשכות אל ההשגח' האישיית ומזה המין אמר שהיה מתרעם ברוך בן נריה מצד מה שהלך אחרי ירמיהו ולמדו והכינו והיה מקוה להנבא ונמנע שעל זה אמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה) ושנאמר לו על ידי ירמיה בתשובת זה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמי ראוי אליה כי הוא המכוון באומרו תבקש לך אמנם שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה והוא טרף הזמן ההוא ודוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגליות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מיי' כל שכן שינבאו מתחלה. ועל זה הענין נמצאו בכל הדורות הראשונים אלינו תחכמונים ורבי פעלים בכל אלה הענינים ולא נבאו עם נביאים כמ"ש חז"ל על הלל שהיו לו עשרים תלמידים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה אלא שאין הדור ראוי לכן וכו' (ב"ב קל"ד.) וזה שהסבות העצמיות אניהם נמצאו בהם אמנה הסבות החצונות הראויית שיצרפו אליהם להגעת הנבואה וצרכה לא תמצאנה. ואם כן משפט הנמשך הוא מחוייב תכלית החיוב לפי שהחסרונות אשר בעצמות האדם ופחיתיותיו הם המונעים העצמיים בעצם וראשונה ולכן אשר נדבק בהם החסרון בטבעם אם בהשגת הג' מעלות הנזכרות ואם באופן השתמשן בהם הנה אפשרותם בהשגת הנבואה הוא שוה להנבא חמור או צפרדע כמ"ש הרב שם. וזהו שרש אמתי אשר עליו סמכו חז"ל באומרם (ברכות ז'.) שבקש משה רבינו מהאל יתע' שתבדל זאת האומה הנבחרת מכל זולתה במעלת הנבואה כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות נ"ג) שהודה לו האל ית' בו באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (שם) והשאל' הזאת בלתי הגונה גם ההודאה עליה הוא עול בחקו ית' כי למה ימנע הטוב מהראוי אליו חלילה לו אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך שאין נחת רוח בטוב מהם להכין עצמו למעלה גדולה כזאת כמו שאי אפשר שהטוב מהסוסים יהי' פלוסוף אמנם יעלו קצתם למדרגת קוסמים וחוזים בככבים כי על העניין ההוא באת השאלה והתשוב' כמו שביארנו היטב פרשת פקודי שער נ"ו. והנה אם כן יש תימא נפלא איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות עכו"ם עד שיאמר שהעמיד נביאים לאומות עכו"ם ואמרו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם. והיותר קשה מה שאמרו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות עכו"ם וזר ומגונה מזה ומזה מה שאמרו במקום אחר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל נא קם אבל בהאומות קם ומנו בלעם (ספרי פ' וזאת הברכה) כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים. והמקובלים לאמתיים. וזה שהם אמרו ופרסמו בגנותו של זה האיש במקומות רבים ובפרט בעניינים המיוחדים לנביא תארוהו בתכלית הפחיתות והחסרונות במה שתארו אותו ואת תלמידיו בעין רעה ונפש קצרה ורוח גבוה (אבות פ"ה) ^*ומהמבואר כי עין רעה וכו', ר"ל כי תואר זה איננו פה בבחינ' מוסרית לבד, כי אם יורה גם על חולשה גופנית, המסובבת מרוע עין, כי הקנא' והחמדה, אשר לא תמלא תכהינה ותכלינה עיני בעליהן (תחת כי ההסתפקות בשלו, והשמח' גם במה שיש לאחרים תאיר עין האדם, ותחזק אותו,) וזה הפך מעלת הגבורה הגופנית והמוסרית לכבוש את יצרו, המחויבת לנביא אם תחול עליו רוח ה', ותואר נפש קצרה, יורה שהיה תמיד נבהל להון, אם בעבור שהיה עני וחסר כל, או בעבור שהיה אוהב כסף אשר לא ישבע כסף, וחסרה א"כ לו גם המעלה השניה המצטרכת אל הנביא להיות עשיר שמח בחלקו, ובהיות לו גם רוח גבוהה גאה וגאון, נדע כי חסרה לו גם מעלת החכמה שהיא המעלה השלישית המצטרכת לנביא, כי החכם האמיתי אשר ידע, כי גם אם כחול ירביון מעלות האדם הוא בכל זאת חסר השלמות וכאין וכאפס נחשב הוא נגד ברוחי מעלה השכלים הנבדלים, הלא תקטן מעלתו בעיניו, ויהיה עני ושפל רוח ורק איש בער וסכל, יתגאה על זולתו, גם אם יש לו רק מעלה אחת קטנה גופנית או מוסרית, וזשאחז"ל "סימן לגסות הרוח עניות הדעת", ומהמבואר כי עין רעה מחסרון הגבורה היא באה ופחיתות הבנין הגופיי וחסרונו ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ק"ה.) שהיה סומא מאחד מעיניו שנאמר שתום העין (במד' כ"ד) הנה שהי' בעל מום וחסר וכ"ש למה שאמרו (סנהדרין שם) שהיה חגר מרגלו אחת שנאמר וילך שפי ויוכיח עליו הכתוב במה שאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר (במד' כ"ב) שהיה לו לומר ותלחץ את בלעם אלא שדקדק לומר שנלחץ במקום מיחושו וכל זה הפך מה שנרצה בתאר הגבור וכמ"ש ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א׳:ד׳). ונפש קצרה יורה על שחסרה ממנו מעלת העושר כמו שנתבאר להם מהיותו טרוף אחר הממון באומרו אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' (במדבר כ״ב:י״ח). וגם הכתוב העיד על זה ואשר שכר עליך את בלעם וגו' (דברים כ״ג:ה׳) הרי שמצד עניותו הוצרך ליטול שכר על זה ועל כיוצא ואם היה עשיר ובלתי מסתפק הרי הוא עוני שאין לו רפואה כי מה יועיל העושר שלא יוציא בעליו מפחיתות הנבלה. ובתארם אותו ברוח גבוהה העידו עליו שאינו חכה וכמ"ש סימן לגסות הרוח עניות (קידושין מ"ט.) ופירשו מאי עניות עניות תורה וכבר אמרו שסלקה אותו אתונו בתוכחתה (סנהדרין ק"ה:) כמו שנבאר שם שלעגה עליו שלא ידע להשתמש מהקדמות אמתיות מפורסמות והרי הוא חרפה וכדי בזיון. והנה אחר שהם אמרו עליו כל אלה הענינים המונעים כל שלמות מהאדם ומתארים אותו בתכלית הפחיתיות וכ"ש אם נצרף אליהם מה שאמרו שהיה נוהג עם אתונו מנהג אישות (שם) שהוא בתכלית הגנאי והטומאה איך יאמרו עליו שהיה נביא ושהי' כמשה חלילה חלילה מהם. ואולם הספק הראשון אשר מצד שלחם שם נבואה על אומות עכו"ם כבר הותר לנו בשער נ"ו הנזכר במה שביארנו שהרואים מהם בככבים והמעוננים והמנחשים והקוסמים היו להם כנביאים במה שהיה מענינם להגיד קצת עתידות וכמ"ש הכתוב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך (ישעי' מ"ז) ושאותה נבואה נסתלקה מהם כשהוקם המשכן מה שברא השם חדשה בהנהגת העולם בהפך כל מה שהורגלו עליו עד שלא מצאו עוד ידיהם ורגליהם וכו' כמוזכר שם עיין עליו. והנה לזה נזהרו החכמים בדבריהם שמעולם לא נמצא בפיהם שם נביא סתם על נביא מהאומות אבל אמרו נביאי אומות עכו"ם שהוא שם לווי וע"ד שאמרו מלך בבהמות שור ומלך בחיות אריה ומלך העופות נשר (חגיגה י"ג:) וכמ"ש הכתוב מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו') מכלל שמטבע הב"ח להיות להם ראשים ומלכים כמין האדם. אמנם הראש באנשים יקרא מלך סתם והראש בב"ח יקרא מלך בבהמות וכן הענין בנביאיהם. וראו מה יקרו רעי האל ומה עצמו מאמריהם בענין הבדלם במאמר ההוא שזכרנו. כי הנה אחר ששמו הבדל המלכים והחכמים מהם בהשתמשם במעלותיהם ממלכי ישראל וחכמיהם ^*אשר הפעולות וכו' ר"ל אחרי שכל פעולות אדם נמשכות רק מכוחותיו אשר הוא משתמש בהן לפי איכות ומהות מדותיו, הטובות הן אם רעות, הלוא נמשך, כי מלכי וחכמי ישראל אשר פעלו אך טוב וחסד היו בעלי מדות ותכונות טובות, תחת כי מלכי וחכמי העמים אשר הרעו מעלליהם היו בעלי מדות רעות ופחיתיות רבות. אשר הפעולות ההם יורו הכתות אשר מהם ימשכו ויודיעו שמעלות ישראל הם מתנות אלהיות בידם בהנה יתיישרו לעבודתו. ומעלות האומות עכו"ם הם מתנות שמאליות למרות פני עליון. ראוי לתת סימנים והבדלים נפלאים במה יוכרו ויודעו הנביאים האמתים מהמתדמים כי היא ידיעה הכרחית כאשר לא יוכר זה מפאת הדברים שיניחום עצמם והנה הרב המורה פרק מ' חלק ב' שם בחינה זו במה שאמר זה לשונו: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבוא' או הוא איש התפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו ואופני בחינתו הוא בחינת שלימות האיש ההוא ולחקור ולבדוק פעולותיו ולהסתכל במדותיו והגדול שבמיפתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים וכל שכן חוש המשוש אשר חרפה הוא לנו כמו שזכר ארסטו וכל שכן מיאוס המשגל ולזה גלה ופרסם השם ית' בו כל המתפאר בנבוא' כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו וכו'. והנה חכמינו אלה קדמוהו בזה ושמו בחינתם ג"כ במדותיהם ופעולותיהם אמנם ביארו מהם שני ענינים מיוחדים. האחד הוא אשר שמהו הרב הגדול שבמופתים. והשני בטוב מזגם ותמימותם באהבתם ורחמנותם אצל הבריות ודרישתם הטוב להם. כי באמת בשתים אלה יורה השליח על שלחו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו כלם טהורים וקדושים וגם מצד שהוא אבי אבות העולם כלו בכללו וחלקיו תחוייב לו האהב' והרצון הטוב למעש' ידיו ולא יחפוץ בהשחתת קצתם אף כי ירעו וישחיתו וכמו שאמרו ז"ל על המורדים והפושטים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגיל' י':). ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם והוא אומרו כלומר הביטו וראו ודעו והתבוננו היטב במה יבחנו הנביאים כדי שלא יוחזקו לכם המזוייפים לאמתיים כי הנה נביאי ישראל היה מדרכם תמיד להזהיר את ישראל מן העבירות לאסור להם העריות והרחיקם מכל הענינים המגונים בין שיהיו מכח המישוש או זולתו מהכחות ונביא שעמד מן העכו"ם והוא הטוב והמשובח שבהם העמיד פרצ' של זמה וזנות מפורסם אשר הוא תכלית הפחיתיות וחרפתן ועתה ראה גם ראה אם יצדק עליו שם נביא אם לא. ועוד שנית כי הנה סתם הנביאים כלם תמצא בהם נפש טהור' נקיית המחשבות וזכת התשוקות אצל הבריות כלן ודורשים שלומם וטובתם בכל מאמצי כחם כמו שהוא ית' יתואר בזה באומרו טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳) וכן תמצא הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות אף על פי שחטאו וכמו שנאמר בו ית' החפוץ אחפוץ במות הרשע נאם ה' כי אם בשוב רשע וגו' (יחזקאל י״ח:כ״ז). אבל בלעם היה אכזרי לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר אמרו חנם שלא צווה על כך אלא מרצון עצמו הפך הנביאים שאף על פי שצוו על הרעות היה צר להם. ואמרו על לא דבר שלא חטאו לו כלל ואין לו טעם אחר אלא כי נפש רשע אותה רע ובקש להשחית עיר ואם בישראל ולבלעם חנם ותאותו בזה תתבאר עוד בביאור ב"ה: ועתה בעלי השכל שפטו נא אם איש כזה אע"פ שירא' עצמו נביא מצד ענינים אם ראוי שישולח עליו זה השם על דרך האמת אם לא. והנה להסכים עם מאמר הרב ז"ל שאמר שהשם ית' ראה לגלות ולפרסם חטאות האנשים המזוייפים להסיר מכשול מדרך העם כמו שהביא ראי' מצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה אשר קלם מלך בבל באש יען אשר וגו' וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג). אמרו חכמינו לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות העכו"ם והכוונה מה שאמרנו ראשונה שיתפרסם לכל שחסרונותם ופחיתיותם הדבקות בהם גרמו להם לא קוצר יד הנותן והמשפיע ב"ה ולא כילותו חלילה כי על כן התחילו מאמרם זה זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לומר אתה רחקתנו מה עשה הב"ה כו' והכוונ' כי מצדו יתברך לא ימשכו רק פעולות שלמות והחסרון היה מצד המקבלים כי בהשפיע תמיד שפע הטוב והשלמות על העולם יקבלו ממנו הראויים שפע שבע רצון שלם והבלתי ראויים קבלו מה שקבלו. והיותר שלמים מהאומות לא היה כחן יפה שיוכלו לקבל יותר מהשיעור ההוא שסופר עליהם ואם כן מה ידברו ומה יצדיקו לומר אתה רחקתנו כי הם המרוחקים מעצמם הנה אלה הם דברים חיים ונאמנים דברו בהם חכמים מה שהוא כדאי להתיר בו הספק הראשון ולקיים מה שאמרנו בו תכלית הקיום. אמנם הספק השני והוא אומרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) הנה העמידה עליו היא קשה וכבר נאמרו בו דברים הרבה. אמנם אשר יראה לי בו הישר והטוב והאמת אשר אין בו ספק לעמוד עליו כשנתבונן תחלה בהבדל אשר בין מעלת משה רבינו לשאר הנביאים כלם במעשיהם הנוראים המיוחסים להם על פי התור' והנביאים וכוונת הכתוב במה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. אשר עליו דקדוק זה המאמר המבהיל שעמדנו עליו. וזה כי היא מבואר שענין כלל הנביאים אצל האותות והמופתים הנעשים על ידם הוא על שני פנים. האחד כשיעש' הנביא הדבר ההוא במלאכות ה' עם קדימת הודעתו אליו את כל אשר יעש' והוא הדבר היותר מיוחד אל הנביא מצד מה שהוא נביא כמו שהיו עקר מעשיו של משה רבינו וקצת מעשה שאר הנביאים. והשני הוא מה שלא יהי' לנביא מצד שהוא נביא בייחוד אך גם מצד מה שהוא חסיד וקרוב לאלהיו כמו שהיו עקר ורוב האותות והמופתים אשר נעשו על ידי שאר הנביאים ושנתפרסמה מעלתם עליהם אשר עשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי התפלה והתחנה לאל יתברך כאשר היו בעניני אליהו ואלישע ויהושע ושמואל וזולתם וגם קצת ממה שעשאו משה כמו שיבא אשר כלם לא נעשו אלא על הדרך הזה מן הבקשה והתחנה מאלהיהם שעל זה נאמר כמו שאחשוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם (תלים צ"ט). כי משה ואהרן הם לבדם היו הכהנים הנגשים אל ה' במדרגה הראשונה מהקורבה אשר לא יצטרכו לעקר מעשיהם תפלה ותחנה. אמנם שמואל הוא המיוחד שבמדרגת כלל שאר הנביאים אשר היה עקר ענינם באופן השני והוא לקרוא בשמו ולהתחנן לפניו כשיבא הצורך כמו שנודע מאד מעניניו המיוחדים במצפה נאמר קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ושם נאמר אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים (שמואל א' ז'). ובגלגל הנה קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות וגו'. ושם נאמר ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו'. והשיב חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל וגו' (שם א' י"ב) הנה שכל עניניו היו על ידי התפלה והקריאה לאלהיו ועל זה נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא ראש הנביאים אשר ענינם על הרוב להיותם קוראים אל ה' והוא יענם. והנה אין ספק כי כאשר היה ענינם על זה האופן כבר לא יפול כאשר בתחילה שום ספק אצלם במציאות הדבר ההוא אשר עליו יתפללו אם יהיה אם לאו. וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם בהפלגה נמרצת כדי שתצא כוונתם אל המציאות ולא ישובו ריקם מלפניו ראה כמה הוצרך אליהו להתחזק בתפלתו אל האלהים אשר יענה באש אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים לישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי אתה האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). ובבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשוב נא נפש הילד הזה אל קרבו (שם י"ז) ובאלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו' (שם ב' ד'). ואפילו ישעיהו שנשתלח מאת השם ית' אל חזקיה כמו שנאמר זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (שם ב' כ') כשנתחדשה אצלו שאלתו על אחת מב' הדרכים שקדמו בענינה בפרשת נח הוצרך להמלך בגבורה וגאמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' (שם). וסוף דבר אופן תפלותיהם מוכיח עליהם את אשר היה בלבבם מהצער והשערת שום ספק בקיום הדברים ההם עם שהשם יתע' לא העלים עיניו מהם וגמר על ידיהם שנאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ד:ט״ז) ועל דרך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). אמנם כל האותות והמופתים הנפלאים אשר נתיחדו למשה ע"ה מצד מה שהיו מהמין הראשון כלם נתאמת לו ענין מציאותם קודם שיעשה ולא נפל בהם אצלו שום ספק כלל לא בתחלה ולא בסוף כי בכלם קדמה לו האמירה מאת השם יתעלה בבטחון גדול ראה מה נאמר לו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה (שמות ד׳:כ״א) ואומר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' (שם ז'). וגם בענין העם נאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד'). וכן בכל המכות ובקריעת ים סוף ובצור ובשליו ובמעמד הר סיני שהיא גדולה על כלם בכלם קדמה לו ההודעה בהשגת נבואתו העולה למעלה בהתאמתות נפלא על כל שאר הנביאים כי בכל ביתו נאמן הוא ומפתחות כל האוצרות חצונות ופנימיות נמסרובידו ופותח ואין סוגר מבלי שיצטרך בענין האותות והמופתים האלה המיוחדים אליו אל דברי התפלה והתחנה כלל כמו שהוצרכו שאר הנביאים בעקר מופתיהם כמו שנתבאר כמו שהוצרך גם הוא בקצת דברים אשר לא היו מעקר האותות והמופתים ההמה נאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' (שם ח'). ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו וגו' (שם ט'). ובמרה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם ט"ו) וברפידים ויצעק משה אל ה' (שם י"ז) וגם בדבר קרח כפי מה שהורגלנו לשמוע מפי המדרשים שמעצמו עשה הוצרך להתעצם לפני מלכי לאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקידת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני (במדבר ט"ז). אמנם לפי מה שפירשתי שם הפסוק יש לבאר כפי הענין הזה בעצמו מההבדל אשר בינו לשאר הנביאים על הדרך שאמרנו לפי שבא אל הענין ההוא גם כן בקדימת הידיעה כי לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (שם) בירר להם שכל המעשים המיוחדים אליו הוא עושה אותם על ידי שליחות האל ית' הנודע אליו מתחלה בידיעה אמתיות וברור לא שרצם מלבו ובקש עליהם בתפלה ותחנה כשאר כל הנביאים. וזה יתברר במה שאמר לפניהם על דרך ההגדה או הצווי אם כמות כל האדם ימותון וגו'. ואם בריאה יברא ה' וגו'. ויהי ככלותו לדבר את הדברים האלה ותבקע וגו' ולפי שכבר תקשה הגעת הענינים על דרך התפלה והתחנה המיוחד לשאר הנביאים מהגעתם על הדרך המיוחד אל משה רבינו כנזכר ואמר במלחמת יהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) אמר כי לא נעשה ולא יעשה כגם הזה אשר ישדד השם מערכות השמים לתפלת נביא אשר יתפלל אליו מעצמו מפני שהאופן הזה מההשגה לא יספיק שיעשה שינויי גדול אשר כזה על ידו או שלא ימלא לבם אותם לבקש דבר נפלא אשר כזה או שלא בא לידם צורך גדול כמוהו ולא יבא. אמנם על הדרך הראשון והוא שישלח הנביא מאת השם יתעלה לעשות דבר כבר קדמו שנוי סדרי בראשית כאשר היה בימי נח בענין המבול וגם מעמד הר סיני הנכבד והנורא ע"י משה רבינו וגם אחריו בא ישעיהו להשיב תנועת השמש בגלגלו עשר מעלות כאשר ביארנו אמותו שם בפרשת נח שער י"ג. וגם כל האותות והמופתים המיוחדים שעתיד ליעשות בשמים ובארץ ע"י משיח צדקנו או על ידי השליח העתיד להשתלח מלפניו יתעלה עליהם:

ואני ערב בדבר לדעת כל הנביאים והחסידים שזכר שאלו היה להם דבר השם ית' מזומן על זה השיעור שלא היו עושין מעצמן כי אפילו בדבר קטן נאמר וצוך אלהים ויכלת עמד (שמות י״ח:כ״ג) עם היות כי לפי דעתנו דבר גדול דבר. וגם במה שאמר מיהושע אצל שמש בגבעון דום הא איהו ודאי תלי תניא בדלא תניא כי שם נאמר אז ידבר יהושע ליי' ביום תת יי' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב) והוא מבואר כי הדבור ההוא שדבר יהושע ליי' ביום ההוא אינו רק ענין התפלה והצעקה לפניו על המעשה וכשנתרצה אליו אמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ולא זכר הכתוב תפלתו כי השעה הית' דחוקה והתפלה קצרה וכמו שאמר בכיוצא מה תצעק אלי (שם י"ד) לפי מדרש חז"ל (ש"ר פ' כ"א) ולשון דבור כבר נתבאר היותו לשון תפלה דכתיב וידבר משה אל יי' יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' (במדבר כ״ז:ט״ז). וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת וגו' (שמואל ב כ״ב:א׳). ויאמר ארחמך יי' חזקי (תהילים י״ח:א׳) וכל המזמור ההוא תפלה ותחנה. ומה לנו לכל זה כי הכתוב מעיד על זה באומרו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע יי' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) ואם לא התפלל לפניו לבקש ממנו על זאת מה שמועה שמע ואין לנו לשמוע ממנו משמעות פירוש הכתוב לסיוע דבריו אמנם טעם הכתוב הזה והבדלו המיוחד באומרו לשמוע יי' בקול איש יתבאר יפה בפרשת בלעם הבא בקרוב שער שמונים ושתים ב"ה. סוף דבר מזה הכתוב אין לי רק ראיה לסתור שאם כדבריו היה לו לומר לשמוע השמש בקול איש או לעשות יי' בדבר והוא מבואר מאד. הנה הנם כל הדעות אשר נאמרו בזה הענין על סדר הכתובים עצמן ונתבאר איך היו סותרין זה לזה עד שבטוב ההשתדלות לא נשאר בידנו דבר שיתיישב בו הדעת:

(ז) והנכון בעיני ע"ד הפשט כי ונקה לא ינקה מדה אחת נמשכת לקודמת לה. יאמר כי הוא נושא עון ופשט וחטאה מזמן לזמן לא מוחל לגמרי כי היושר והמחילה לא יצדקו יחדו מבלי תשובה נכונה ועל ידו אמר הכתוב (תהלים כ"ה) טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי לפי שיצדקו מדות הטוב והיושר יחדו על כן יורה חטאים בדרך התשובה. כי כבר יוכל להטיב להם ביושר הצדק והמשפט. וכבר אמרו (בבא קמא נ'.) האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו. לכן הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה אמנם נקה לא ינקה לגמרי כי לא יתכן מהיושר האלהי כמו שאמרנו וביאר איך יחוברו יחד שני העניינים האלה עם הראותם הפכיים ואמר פוקד עון אבות וגו'. יאמר שענין זה הנשיאות הוא שינשא עונש העוונות והחטאים מהאבות לבנים עד דור רביעי באופן שהם ישאו את עונם ולא יכלה השרש והוא טוב להם שאם כלה השרש לא ישאר לו שום ענף. ולזה הוא מדת רחמנות לפי מקומה. וזה הטעם שזכרה משה במרגלים להעביר קצף הכליה הגמורה כמו שאמר (במדבר י"ד) והמתה את העם הזה כאיש אחד עד וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח י"י וגו' נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. והוא מה שהודה לו באומרו סלחתי בדבריך. ולזה נשאו בניהם את עונם בהיותם רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגרי האבות כמו שאמר (שם) ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו' והוא מבואר מאד. והנה הראב"ע ז"ל כתב שהיא מדה טובה שתליץ להם עד ארבעה דורות. והרמב"ן ז"ל כתב (שמות כ׳:ו׳) שהיא מדה של פורענות שנפרע מהם עד ארבע דורות. ואני אומר שהיא מדה טובה שנפרע מהם עד ארבע דורות ואינו מכלה השרש אלא שמ"מ מדה של פורענות קראו אותה חכמים (תוספתא סוטה פ"ד) בערך (שמות כ') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו' והוא יותר נכון בהסכמת הכתובים כלם כמו שאמרנו. ואם נאמר שהשם הראשון אינו מן המנין אלא שהוא שם העצם המתואר בתוארים הללו. כמ"ש המשורר (תהלים פ"ו) ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים וגו' כי זכר מלת ואתה מעמד השם הראשון. הנה תהיה מדת פוקד עון אבות מדה י"ג כי לבחינות שנזכרו תחשב כל אחד בפני עצמה והוא ג"כ נאות לפי הפשט. והנה בזה השלים המדות הכוללות ההנהגה הצריכה לו לפי בקשתו באומרו הודיעני נא וגו' והודיעו עוד איך נהג עמהם בם מדור לדור ובעת ובשנה ההיא הוא נוהג במדת נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. ולזה נאמר וימהר משה ויקד ארצה וגו' ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני אפי' עיון הגס מחוייב לתת לב למה בא בכאן שם חדש שלא נזכר בזאת הפרשה ובאמת כי בו יודע טעם השאלה זאת האחרונה. וזה כי חכמי הקבלה יאמרו כי זה השם אדני הוא השער לה' שבו נכנס כל מבקש כל דבר משער לשער לדבקה בו לפי שהוא סוף כל המעלות ממעלה למטה והוא ההיכל ששם ה' שוכן בו והוא בית מקדשו על סוד (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ולזה נקרא תמיד בשמו כלומר כל מבקש ה' ימצאהו בכנוי אדני. ולזה קבעוהו בתחלת התפלת אדני שפתי תפתח הכל כמו שכתוב בתחלת ספר שערי אורה. ועוד כתוב שם בלשון הזה ולפעמים נקרא שם אדני בכנוי לשון כל. והטעם לפי שלא יחסר כל בו וכל מיני השפע: והאצילות וכל מיני ברכה וקיום כלם נכנסים בתוכו ונקרא כל שהכל בתוכו וכל שיצטרך דבר בעולם אין לו לבקש מאלדים אחרים ולא ממקום אחר וממקום זה יפיק כל שואל רצונו וכל אחד ואחד כפי חפצו בהיותו קורא אותו באמת עד כאן. ועוד האריך הרבה בדברו בענין הנפלא הזה אבל יספיק מה שזכרנו ללמוד שני דברים. האחד כי זה ה' הוא שנתברר להם שעליו נאמר (שם כ"ג) כי שמי בקרבו. והשני כי הוא היותר קרוב והיותר נמצא למלאת צרכי האדם והיותר נאות אליו להקריבו בשעת הכעס ולהעביר על המדה. והנה מזולת מה שכתבו זה החכם מספר הנזכר מצאנוהו מבואר מהכתובים כי כשבקש משה אדונינו על עצמו אחר גזר דין אמר (דברים ג') אדני אלהים אתה החילות וגו'. הנה שנכנס בשער התפלות וכבר קבל ממנו במקצת. והנה דניאל כשעמד לפניו על הגלות אמר (דניאל ט׳:ט״ז) ועתה ה' אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותיך ישוב נא אפך והאר פניך וגו' למען אדני. אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה. יראה כי הוא הקרוב לכל קוראיו בעת צרתם. גם נראה שהוא המוחל והסולח העונות לא הנושא לבד כמו שאמרנו בשלש עשרה מדות כמ"ש אדני סלחה. ואמר המשורר (תהלים פ"ו) כי אתה אדני טוב וסלח. (שם ק"ל). אדני מי יעמוד וגו' (דניאל שם) אדוני אלהינו הרחמים וגו'. והיות זה ההבדל בין לשון נשיאות חטא ובין לשון סליחה הוא מבואר מהוראת המאמרים. כי נשיאות החטא הוא סבול אותו מזמן לזמן כמו שאמר וכמו שנתבאר מענין הספור שאנו בביארו. אמנם הסליחה היא מחילה לגמרי כמו שנתבאר מאומרו (ירמיהו נ׳:כ׳) יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה וגו'. (ח) והנה אחר שבאנו לכלל דעת זה נאמר כי אחר שהודה לו יתעלה שאלתו בהודעת דרכיו כנזכר בקש ממנו בכח הידיעה ההיא על ההליכה עמהם כמ"ש ראשונה ובמה יודע איפה וגו' הנא בלכתך עמנו כמו שאמרנו ראשונה. אך אמנם לפי שראה משה אדונינו שסוף כל מה שהודיעו ה' מכח השם הנכבד והנורא שהעביר על פניו ותכלית כל המדות שהודיעו ממנו בענין שהם עליו הוא שהיה נושא עון ופשע וחטאה ינקה לא ינקה לא שיסלח להם כמו שאמר לזה מיהר להשתחוות אל מול הכבוד והנורא הנראה אליו ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני וגו' וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו והוא שבקש מלפניו שיהיה ענינו עמו בשם ה' הקרוב והנאות למדרגת האדם כי עם קשה עורף הוא ואינם צריכין התלייה בנשאות החטא לבד כי אם המחילה והסליחה והשם הזה הוא הסולח והמוחל לא הנושא לבד כמ"ש ונחלתנו כי על זה האופן לא לבד יכניסם לארץ אבל תתקיים לעד בידם כמו שאמר תחלה ונחלו לעולם. ואין שאלה זו בעיני זולת הודעת מה שאמר לו בתחלה פני ילכו והניחותי לך כי הוא המלאך שנאמר לו ראשונה הנה אנכי שולח מלאך לפניך כי המלאך ההוא אינו רק הוא יתעלה בהוראת זה האלהים כמ"ש וה' הולך לפניהם ואומר ויסע מלאך האלהים. ואמר ומלאך פניו הושיעם בסוד ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים. והוא עצמו מה שאמר לו השמר מפניי ושמע בקולו אל תמר בו וגו'. ירצה השמר לך פן תגרום לי להמיר המדה ולהחליפה באחת כי זה לא ישא לפשעכם על דרך נושא עוון ופשע אלא הוא מוחל וסולח לגמרי. כי שמי בקרבו ירצה כי גבורת שמי הגדול ועוצם כחו ותקפו הלא הוא כמוס עמו ועצור בתוכו והוא שיאות לכם כפי תכונתכם והוא עצמו מה שביארו משה כשאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח אדני וסמיך ליה סלח נא לעון העם הזה וגו'. אמנם אמר לשם וכאשר נשאת וגו' לפי שבענין ההוא היה אריכות אף לאבות וסליחה לבנים והוא מה שאמר (שם) ויאמר יהוה סלחתי כדברך כי הסליחה בדברו הי' על זה האופן והוא ענין זולת הסליחה סתם ולזה יחס אותה אל שם יהוה לקיים מה שנאמר ועתה יגדל נא וגו' כאשר יתבא' שם במקומו יפה ב"ה. סוף דבר כשראה כי במה שהוסיף לשאול שילך עמם באותה מדה המכונה לכבודו ועצמו כמו שפירש בלכתך עמנו ימשך להם זה הענין מתוקף ההנהגה חזר למה שהודה לו מתחלה פני ילכו וידע כי הטוב והנאות להם הוא שנתחדש לו זה מענין הראות כבודו שעליו נאמר ויעבור ה' על פניו מ"מ לזה נעתק מדבר בשם יהוה הגדול והנורא ודבר בשם אדני הטוב והישר להם. ואברהם אבינו עליו השלום מצאנו כיוצא בו כשבקש על סדום ובנותיה כי בראשונה היה ענינו בשם הגדול שנאמר (בראשית י״ח:כ״ב-כ״ג) ויאמר יהוה זעקת סדום ועמורה. ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם ויאמר וגו' ושם נאמר ויאמר ידוד אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם וגו'. והנה שבהיות שם חמשים צדיקים עדיין לא אמר וסלחתי לכל המקום בעבורם רק ונשאתי כמו שאמר בכאן נושא עוון ופשע. ולזה נעתק מדבר בשם הזה אל שם אדני כמו שעשה משה. הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי יחסרון וגו' התשחית בחמשה (שם) ושם נאמר לא אשחית אם אמצא שם ואם לא ישחית הרי הם מחולים. אכן משם ואילך לא בקש אלא משם אדני אל נא יחר לאדני הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם וכשנסתלק הסניגור (ש"ר ס"פ ל"ב) ונשארו פני הזעם עליהם מה נאמר (שם) וילך ה' כאשר כלה לדבר הרי שהדברים מסכימים והיו לאחדים: ובמדרש פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' אמר ליה הקב"ה למשה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר (בראשית כ"ד) ה' אלהי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך וגו' ויעקב אבינו מה אמר לבניו (שם מ"ח) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. אמר להם. הוא גאלני מיד עשו. הוא הצילני מיד לבן. הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. לכך אמר ליה הקב"ה עכשיו מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכל מקום שהמלאך נראה שכינה נראת שנאמר (שמות ג') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ומיד ויקרא אליו ה' ולא עוד אלא בשעת הישועה לישראל כך. בסנה (שם) ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. וכן בגדעון (שופטים ו׳:י״ב) וירא אליו מלאך ה' ויאמר לך בכחך וגו' והושעתי את ישראל. וכן לעתיד לבא בעת הגאולה שנאמר (מלאכי ג׳:א׳) הנני שולח מלאכי. הנה שהסכימו חכמי המדרש בזה בכל מקום שאמרנו. ועם שכבר הוזכרו שם דעות אחרות כמו שיעלו בתחלת המחשבה בזה הנה זה סיום ענינם והעולה כהוגן. וכבר זכרו הרמב"ן ז"ל שם והסכים אל כללות זה הדעת עם שלא ביאר טעם כי לא ישא לפשעכם ולא העניני' הנלוים אליו על זה האופן הנאות שכתבנו: ויאמר הנה אנכי כורת ברית וגו' הבטיחו על מה שבקש ממנו וכרת ברית על הדבר כמו שאמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית ועוד כי נגד כל עמך אעש' נפלאות וגו' כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וכשיושקף בטוב הוא עצמו סלוק הנבואה מהאומות שאמרו ז"ל (ברכות ז'.) שבקש ממנו עם שנראית שאלה בלתי הגונה כמו שאפרש בשער נ"ו הבא קרוב ב"ה. (ט) ולדעתי כי בכתוב הזה נרמזו הגדולות והנוראו' שנעשו על ידי יהושע בשמש בגבעון שלא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) וכל הנפלאות מהירדן וזולתם. ואמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו' כי כלם יכירו וידעו כי המעשי' ההם הגדולים והנוראים כלם יעשו בזכותך ובכחך כמו שאמר על הכל (שם י"א) כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע. וכבר כתבנו זה וביארנו ענינו יפה בפרשת נח שער י"ג עיין עליו כי הוא דבר שיקרר דעתך בזה הכתוב ובדרוש ההוא שבא עליו. (י) והנה לחזק בידו ההבטחה הנזכרת בלי שום ספק אמר שמור לך את אשר אני מצוך היום הנני גורש מפניך וגו' לא כמו שאמרתי בשביל מעשה העגל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את האמורי כי אני רצוני במלאך פני כי שמי בקרבו אלך עמך לגרש גוים מפניך כמו שסיימתי בדברי אשר אני עושה עמך. וכבר כתבו חכמי האמת כי מלת אני הוא כנוי אל שם אדני שבקש עליו ועליו אמר הנני גורש והוא חזרת ענין המלאך הנאמר לו ראשונה לישוב הראשון כמו שאמרנו: וראה נפלאות מאמתות זה הענין הנפלא במה שלא נאמר לו בכ"ז שנמשך הנה רק אותם הדברים עצמם שהמשיך אל מאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו' כי שם נאמר (שמות כ״ג:כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו' לא תשתחוה להם וגו' ועבדתם את ה' אלהיכם עד סוף הענין ההוא שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי כל זה עדות ברורה שאינו אלא חזרת הענין הראשון בעינו כלומר כיון שהלכו פני הזעם נחזור לענינו הראשון. ולזה חתם אלו האזהרות באומרו אלהי מסכה לא תעשה לך כנגד מה שאמר עשו להם עגל מסכה כלומר מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא. ולא עוד אלא שסמך גם כן מה שנמשך שם לצוות ולזרז על השבת והמועדים וראית שלשה רגלים הכל בשוה כמו שנזכר שם עד שסיים בשני הכתובים עצמן לא תזבח על חמץ וגו' ראשית בכורי אדמתך וגו' שהכל עדות ברורה להצבת המצבת האחד בעינו וכבר ביארנו שם אלו הכתובים. ואולם הוסיף בכאן מצות פטר רחם לוי כל בכור בניך תפדה. ולא יראו פני ריקם לרמוז להם כי מעתה בעבור חטא העגל יצטרכו כל הבכורות ליפדות בלוים כי עד הנה היתה עבוד' כשרה בבכורות ולא הוצרכו הפדיון ההוא (זבחים קט"ו:). והנה עם זה לא יראו פני ריקם כי הפדיון הוא מקום העבודה. וזה הענין מהפדיון הוא מה שיבא בחומש הפקודים (במדבר ח'). וכמו שאחר הענין ההוא נאמר למשה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ויהי משה ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. כן בכאן נאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו': אמנם נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני וגו' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו עד וייראו מגשת אליו. (יא) להגיד שאף על פי שלא מנאן בעביר' כראשונ' מכל מקום לא חזרו לאיתנן שהרי בתחל' אחרי שזבחו שלמים נאמר (שם) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ועכשיו לא היה כח להסתכל בקרני הודו של משה. וכן אמרת במדרש (במדבר רבו' פ' י"א) בוא וראה כמה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר (שמות שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ואינם מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יראין ונרתעי'. וענין קירון הפנים הוא זיו עליון וזוהר אלהי המושפע על האיש אשר מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ודעת כמ"ש החכם (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו וכ"ש מי שזכה לראות פני עליון לדבר בו פנים אל פנים שיהיה הזוהר נפלא מאד כמו שאמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה. ובתנחומא (כי תשא) בשעה שהקב"ה מלמדו תורה מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. יאמרו כי אורו פניו מאור רבו וקרנים מידו לו: