יהושע כד:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והנה אחר הדברים האלה אף אנחנו נניח ונאמר הפעם ה' הצדיק אמת ויציב ביום אמת ואמונה בלילה כי צדיק ה' צדקת אהב צדיק וישר הוא אך משפטים נדבר אותו בתורת שאלה ולמוד לדעת ולהודיע מה גדלו דרכיו ומחשבותיו ביושר משפטיו בעניינים המסופרים בזה החלק שאנו בביאורו. וזה כי יש לשאול ולומר על מה ועל מה גזרה צדקתו על אבותינו הגלות המר והאכזר של מצרים כי לא נמצא שקדם להם עון אשר חטא יחייבם בו כשאר הגליות. ואין טעם למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית י"ב) שבעון אברהם אביהם עם אשתו הצדקת נגזר עליהם זה הגלות כי א"כ היה עונש כבד ועצום על חטא קל כזה וכ"ש למה שכתבנו אנחנו שם וביררנו שנהג כהוגן ואף כי אין מהצדק האלדי להמית בנים על אבות. וקרוב לשמוע דברי האומר (שבת י':) שהיה בעון השבטים במכירתו של יוסף כי הוא מה שיראה מתייחס לפי חומר הנושא. אלא שיכחישהו הדעת מצדדים האחד שהיה מהראוי ששבט יוסף בכללו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה יוכר להם שם יתרון חרות וחפשיות על כל שאר השבטים כי הם לא חטאו בעון ההוא אבל חטאו לאביהם. ולא עוד אלא שלשבט בנימן חוייב כן ולא נמצא, אדרבא נמצא ששבט לוי האיש אשר כלהו ואשר דמהו כפי קבלת חז"ל (ש"ר פ"ה) מהוראת הכתובים היה נקי וחפשי מהעבוד' ההיא וזה לא יתכן מהצדק האלהי בשום פנים. והשני שכבר חוייב שיזכר ויפקד עון זה בתורה או במקרא. והנה לא נמצא שנחשב להם לשום עון כמו שכתבנו שם כ"ש שנגזר עליהם על זה הגלות הזה. וקשה עוד מזה אומרם חז"ל (שבת פ"ט:) ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף כי אם בניו חטאו וישלחם שם ביד פשעם הוא מה חטא שירד וקולרין בצוארו: ועוד שכבר ביארו בדבריהם (שבת י':) שהמכירה סובבה בצורך הירידה ולא הית' הירידה בחטא המכירה והנה א"כ נמצא גלות כבד בלא חטא ועונשים קשים ורעים בלי עון וזה פלא בחק המשפט האלהי: והנה זה הספק ממה שלא יקשה היתרו כשנעמוד על מה שכתבנו בשער כ"ו מענין ההנהגה בכתות האנשים ובשער כ"ח בספור מכירתו של יוסף כי שם נתבאר היטב שהם בבחירתם עשו מבלי הכרח כלל וכי המכירה שהיא הית' סבה ראשונ' מהסבות הפועלות ירידתם לשם כמו שאמרו ז"ל (שם) שע"י כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לא כי בחטאם ירדו כמו שלא נאמר כי בעון ששמו אש בנעורת נשרף וזה טעם ארמי אובד אבו וירד מצרימה (דברום כ"ו) כמו שיבא שם. ולזה נאמר (במדבר כ׳:ט״ו) וירדו אבותינו מצרימה. (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ולא אחד שיאמר שהוא הורידם לשם אדרבה נזהר מזה ע"י יהושע שנא' (יהוש' כ"ד) כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו', ויעקב ובניו ירדו מצרימה ראה כי כל המעשים ההם ייחס לעצמו זולת זה. ומאמר אל תירא מרדה מצרימה (ברא' מ"ו) הנה הוא רשות לבד ובטחון כענין וישלח אותם משה וכו' (במדבר י״ג:ג׳). כי הנה הוא ית' לא מיחה בדבר לפי שהירידה תהי' להם לסוף לשם תפארת כמו שכתבנו בתחלת הספר. ולפ"ז יתחייב כי מאמר גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו' (בראשית ט"ו). יהי' הודעה לא גזרה בלי ספק וקרא דיקא שאמר יהי' זרעך ולא אמר אתן או אשים: אמנם הספק היותר קשה והיותר מבהיל בחוקו ית' הוא מה שנתפרסמה תמיהתו באומרו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר (שמות י׳:א׳) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו וכל שאר הכתובים המעידים על זה שהוא מבואר מדרכיו הצדיקים והישרים שאע"פ שירשיע ויתריס נגדו גם כי ירבה לפשוע פעמים שלש עוד יוסיף שש ושבע על חטאותיו אם ישוב ונחם כדי רשעתו במספר ובערך חטאתיו ירבה הכנעותיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו למה לא תקובל תשובתו ותשמע קול צעקתו ובכיתו ואיה פה ימין ה' רוממה ופשוטה לקבל פושטים וחטאים ואי זה בית תפלה תבנו לשמו ואי זה מקום שבעלי תשובה עומדים כ"ש שיתהלל ויתפאר מי שכלו מלא חסד ורחמים ויאמר שיקשה ויחזיק לב החוטא מתחלה לבלתי שמוע אל דבריו כדי להענישו על זה כי הוא מבואר כי אם הוא הקשה לבו עול גמור הוא שיקבל עונש עליו. והיסוד אשר יסדו בזה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל בהקדמת אבות (ח"פ פ"ח) ובספר המדע (ה' תשובה פ"ו) אשר נמשכו רבים אחריו הנה הוא רעוע בעיני וזהו שאמר ואיפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שינתן את הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה עד ושב ורפא לו וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'. עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא מרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרג לישראל הגרים בארצו שנאמר (שם א') הבה נתחכמה לו וגומר נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעים ממנו ולפיכך חזק הקב"ה את לבו. והקשה לו ז"ל. אם כן לריק היו כל השליחות ההנה אשר היה אומר אליו כפעם בפעם שלח את עמי וגו'. ואם אינך משלח וגומר. והתיר כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה מהחוטא אף על פי שאם ישוב וכזב מאמר השם אין לו שום יכולת להכזיבו ולשוב אלא יעמוד במרדו עד שימות ברשעו אשר עשה מתחלה מרצונו ודבר ה' לא ישוב אחור והמשיך זה הדעת בסיחון ועוג ובכל מה שנזכר שהקשה השם רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו: והנה באמת קשה מאד בעיני להולמו מפני כמה דברים. האחד שבביאור נאמר בתחלת השליחות (שם ד') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הרי שביאר שידע הוא שהוא מעצמו לא יתן אותם להלוך מבלי שיחזק הוא את לבו ועל כרחנו יש לנו להודות במה שאמר אחר כך ואני אחזק ואני אקשה שיאמר על העתיד או שיובן בענין אחר לא שמתחלה הקשה את לבו:

הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי' העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו'. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגומר. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים והיו ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳-ח׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים. ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגומר והנה חז"ל (ספרי פ' האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ"ד דרוש משם. ^*וכבר חז"ל וכו' עיין ביאורי למעלה שער י"ח בראשית דף קכ"ט ע"א. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר פ' כ"ט) שלש מציאות מצא הקב"ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגומר. (נחמי' ט') כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י"ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ' כענבי' במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר (בראשית י״ח:י״ט.) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' (שם ט"ו) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו' (תלי' ק"ה) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו' יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב"ה מלך וכו'. יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו'. והנה עכ"פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה ואם לפעמים "יסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי' רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגומר. והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות. ה' בדד ינחנו וגומר כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם וגומר (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ"ש על פי ה' ינחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט׳:כ׳) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע"ב. ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב' ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגומר ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' אשר אתה פה עומד היום לפני ה' כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגומר כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ' נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ' במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגומר. ועוד תועבות גדולות וגו'. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ' כ"ט חלק ג' שהיה כומר ונביא לע"א וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית' משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו' והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (שם) והנה באמת נשלם בזה מ"ש וינבל צור ישועתו. ^*והענין אשר בעבורו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז' וביאורי שם. והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג"כ שעזב ג"כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד' כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה' ויאמרו לא הוא שא"א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו. והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו' ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו' הם קנאוני וגו' כי אש קדחה וגו' מזי רעב וגו' מחוץ תשכל וגו' ^*כלל בזה וכו' ר"ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי"ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז"ל מהפסד אחד הד' היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ' "מזי רעב" [כי כפי הנרא' שם "רשף" כינו' לאויר כמו "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה׳:ז׳) ר"ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהילים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע"כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג"כ על הדבר (עיין ביאור לכהה"ש פה.] כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד' יסודות אשר כל ההווים חיי' בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו' (יחזקאל ל״ח:י״ט). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור ונו' ירא' לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגומר לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגומר אם לא כי צורם וגו' והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס ^*ליראת מלת אגור וכו' ר"ל כי לא רצה לפרש מלת "אגור" כמשמעה כי אז תיותס אל הי"ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא' והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע"כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ' "אלופון רגזא דסנאה כניש" כי שרש "אגר" יורה על הקיבוץ כמו "אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳). ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ"ש למה יאמרו מצרים כו' (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת יי' וגו' (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגומר כמו שכתבנו שם בשער ע':