יואל ג:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, האמונות והדעות ונפש החיים

טוב להודות לה' (תהלים צ"ב). כי מי יאמר לו שאין טוב להודות לה'. אבל יראה באמת כי הוא מאמר פוסק וגוזר בענין שהיה לו ראשונה שום ספק ופקפוק בו ויאמר שאחרי ראותו היטב הטעמים המחייבים ההודאה והשבח לו יתעלה ביחס אליו בכמו אלה העניינים עם הטענות שידומה בעדם המניעה מזה הנה הוא יגזור בשכלו ורוח קדשו העולה על כל עיון שהוא טוב להודות לה' ולזמר לשמו מבלי שיוחס אליו שום חסרון מהחמשה טענות שטענו עליו כלל. והנה בזכרו שני מיני השבח האלו רצוני הודאה וזמרה יראה שנמשך אל כונת מה שכתבו החכם בפרק י' מהמאמר הא' מס' המדות אמר נראה שכל דבר משובח ישובח בעבור דבר אשר לו אצל דבר אחר כי הצדק ואנשי החיל ובכלל הטוב והמעלה נשבחם בעבור הפעולות והמעשים והאמיץ והרב וכל אחד מהאחרים יש לו בטבעו דבר אצל דבר אחר טוב ומעולה מפורסם זה אצל התושבחות אשר הם אצל האלהות כי היו דברי צחוק או נעריכם אלינו וכו'. עד אומרו כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים. אמר כי ענין השבח בלשונו הוא מה שיתואר בו הדבר כשהוא טוב לענין מעולה ממנו כמו שנשבח המעלות בעבור הפעולות המסודרות מהם וכיוצא בזה ושלזה יהיה לעג שישובחו האלוהות אלא אם יהיה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם אבל שיהוללו כי ההלול בלשונם הוא שבח המכוון לכבודו ומעלתו מצד עצמו לבד. וכבר תראה במקומות מה סגולת זאת המלה על זה האופן כמ"ש הכתוב, כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳) ובשומו ראש המזמורים וסופם מלת הללו יה שאומרו רבותינו ז"ל (פסחים קי"ז.) שהוא הלשון היותר משובח שבשירים ואמרו שכולל שם ושבח כאחת שהכוונה שהוא שבח המתיחס והנאות לשם ויצדקו יחד והוא מה שיכוון מהחכם באומרו (משלי ל״א:כ״ח) בעלה ויהללה כמו שיעיד הכתוב הסמוך רבות בנות וגו'. ואיך שיהיה בזה יראה שכיון המשורר היטב בחילוף הלשונות אמר טוב להודות לה' שהוא ענין הנאות אליו מבלי צירוף אל דבר אחר אמנם ולזמר לשמך עליון כי הוא שבח שיאמר בצירוף אל ענין מעולה ממנו ואמר זה לפי שהשם הוא מה שיורה על הפעולים אשר עמדנו עליהם ומהמפורסם כי מצד מעשיו המיוחסים אל שמו הגדול נבוא לדעת אותו יתעלה ולזה היא ידיעה משובח' במה שענינה הוא להגיע בה אל טוב מעולה ממנו והידוע כי לשון זמרה הוא תרגום של שבח ושבח תרגום של זמרה: להגיד בבקר חסדך וגו'. כי טוב להגיד מעשה חסדיו אשר הם מצד הפעולים האלו שבהם יוכל להגיד המגיד הגדה ברורה מפורסמת כאור בקר כדי שתושג לנו בה אמונת אומן לידיעה אשר מצד הפעולות שהיא אצלנו במדרגת הלילות אם מצד קיצורנו בהם ואם מצד שהם עניינים שחויב לכסותם כלילה. והנה אחר שגזר על זה המשפט הנכון וביאר תועלתו בקצרה עשה משל נמרץ מאד למה שאמרו מתועלת אלו הפעולים אשר בו תגדיל תושיה להתיר בו רוב הספקות שטענו על זה הדרוש שבעבורם אמרו שאין טוב להודות לה' כמו שאמרנו והוא אומרו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור הנה הוא מבואר שכלי הנגון כל עוד שיתרבו טורי מיתריו וכל שיהיה בטנו יותר חלולה יהיה מה שינגנו בו יותר נראה לנגון אדם ויהיה קרוב להשמיע אל האזן כוונת מה שישורר בו וכ"ש כשיהיה הנגון עלי הגיון קודם, רצוני שישורר המנגן תחלה בפיו כמנהג לוקחי כנור סובבי עיר בלילות כי אז יראה כאלו הכנור אומר הדברים ממש בנגון מיתריו ואמר שכבר ישיג המשבח והמזמר בזה המין מהפעולים השגה מה במין המעולה ממנו מן הפעולות כמו שתושג כוונת המשורר המנגן עלי עשור ועלי נבל שהוא מיטב הכלים גם כשיוקדם ההגיון אל מלאכת הכנור והוא מה שפירש היטב באומרו. כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידך ארנן. כי השמחה המגעת מהפעולות הוא ע"י שירנן וישבח במעשה ידיו והם הפעולים והנה בזה התיר הספק היותר עצום שבענין וזה שאם יהיו אלו הפעולים תכלית לעצמם כמו שהיה הנבל או הכנור מצד מה שהם פעולים תכלית אצל האומן מצד מה שהוא אומן הנה יצדק עליהם מאמרם שישתלם השלם בפחות כמו שיושלם האומן בהוצאת הכלי למעשהו לפי שכבר יהיה אצלו הפעול יותר טוב מהפועל. אמנם אין הענין כן רק הם כמו כלי הזמר אצל המנגן המצוה לעשות אותם שלא ידרשם לעצמם רק מחמת הנגון שהוא פועל נשאר בעצמו או אל התעוררות הנפש אל פועל עליון ממנו כי אז אין הפעול ההוא אצלו נכבד מהפעולות אדרבה הם נכבדות הימנו למה שהוא מסודר אליהן. וכן הוא באמת אצל כל העניינים הפעולים האלו אשר אמרנו שאינם מכוונים לעצמ' כי אם להגיע בהם אל אמתת מציאותו יתעלה יכולתו וחכמתו העצומה כמו שנאמר בנמצאים הכוללים (ישעיהו מ״ב:ה׳) בורא השמים ונוטיהם וגו'. (ירמיהו י׳:י״א) עושה ארץ בכחו וגו'. (שם) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא וגו'. ובאלו העניינים החלקיים בכל מה שיסופר מהם נזהר מאד בזה הענין ולא סר מתת הסבה התכליתית לכלם הדעת אותו יתברך שאין דבר יקר למעלה ממט בשום ענין. כמו שאמר (שמות ו׳:ו׳) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' והצלתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם וגו' וכוונת הכל ותכליתו וידעתם כי אני ה', גם אמר (שם י') למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו' וסוף וידעתם כי אני ה' וכן בכלם הודיע כי תכלית כל הפעולים האלו אינם לעצמם אבל עקר כוונתם ותכליתם הוא הדעת את ה' שהיא פעולה מעולה נשארת בעצמה בלתי יוצאת ממנו יתעלה אשר הוא הדעת אותו כמו שאמרנו. וכבר עמד החוקר על זה הספק עצמו רצוני מהיות הפעולים טובים מהפעולות והתירו על זה האופן בעצמו כשאמר תכליות רבים לרבות מהפעולות וכו'. עד אומרו הנה אם יש שם תכלית לנפעלים וכו'. והוא פירוש נכון ודרך ישר בחלקי מאמריו שם כמו שביארנו במקומו ת"ל. ומזה ימשך התר השנית והשלישית מהטענות ועליהם אמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. ירצה כי אחר שנתבאר שאין להשקיף הפעולים האלו ואם גדולים ונוראים הם מצד עצמם כי אם בבחינת התכלית העליון ההוא להם הנה הוא ראוי להפליג שבחם מאד ולומר כמה גדולים מעשיך ה' ממה שיחושב מהם בתחלה כי באמת בבחינה ההיא אינם פעולים מורגשים רק דרושים מושכלים נמצאים בשכל ועומדים בו עמידה קיימת כמו שאמר המשורר בפירוש (תהילים קי״א:ב׳) גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וסוף שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ולזה כשנניח שנתעצם היודע יתעלה במה שידעהו מהם מענין תכליתם לא יתעצם רק בו יתעלה מצד מה שיסודרו להודיע ולפרסם רוממותו בעולם. ומזה הטעם עצמו יתבאר כי מאד עמקו מחשבותיך מהיותם מחשבות היולאניות כמו שיטענו המטעים וזה שהפעולים האלו מצד צורתם ותכליתם אי אפשר שיסתרו מעיני בחינתו בשום צד כי זאת הכתיבה דרך משל מצד היותה על הספר בדיו היא ודאי חומרית ונתפשה בכל אותן הטענות שאמרו. אמנם מצד צורתה ותכליתה אם היה המובן ממנה דבר מושכל או הישרה אל הידיעה האלהית וקיום מאמרו המביא אל ההצלחה כמו שהוא ענין התורה האלהיות הנה צדדים אלו לא יפרדו ממנה לעולם. ובבחינה זו לא ראתה התורה למנוע ממנו הרגשת אלו העניינים החלקיים בשום פנים אמר דוד (שמואל א י״ז:מ״ו) היום הזה יסגרך ה' בידי והסירותי את ראשך מעליך וסיים וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל וכן וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' וגו'. כי הנה אלו הפעולים החלקיים הנפעלים על ידי איש מעבדיו בכל המון הנזכרים כבר כלם הם נודעים אליו ומשיג אותם מצד מה שהם מסודרים אל הודעת אמתתו. ולפי שאלו העניינים לא יבינם רק האיש הנלבב נקי הדעת משולל מהדעות המשובשות ומהאמונות הנפסדות לזה אמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ירצה הפתי לא ידע אלו העניינים הדקים וגם לא יבינו כל כסילים החושבים לדעת בינה והיא רחוקה מהם. ואיפשר שיהיה זה הכתוב דבק אל מה שאחריו או חציו האחרון, יאמר איש בער לא ידע מה שאמרנו וכסיל לא יבין את זאת והיא הטענה הה' שאמרו מרוע הסדור. ואמר עליה בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. יאמר שאחר שהוא מבואר לכל בעל דת שסדור העולם ומנהגו הוא על פי שתי ההנהגות הידועות הטבעית וההשגחיית הנה הוא מחויב שיפלו בה לפעמים דברים מסודרים ממנהג הטבע לטוב או לרע בלתי מסכימים אל פעולות האיש ההוא כאשר לא יספיקו מעשיו להדיחם מעליו בצד מצדדי ההשגחה כמו שכתבנו בשערים כ"ב וכ"ו. אמנם שהענינים שיהיו על זה האופן אי אפשר להתקיים לפי שלא יחודש ולא יעשה בעבור האיש ההוא. ולזה יתחייב שצמיחת הרשעים ופריחת' לא יהיה רק כעשב השדה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכמ"ש החכם (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל וגו' כמו שנתבאר בשער שלישי. ולא עוד אלא שאפי' מעט מההצלחה ההיא תהיה להשמדם עדי עד והנה היא זאת תשובה נכונה מאד לא יפקפק בה כי אם איש בער וכסיל כמו שאמר. והנה על הטענה הרביעית אמר ואתה מרום לעולם ה' ירצה ומה שטענו שאם תתבונן באלו הנמצאים המשתנים כבר תשוה להם גם אתה בשתשיג אותך התנועה ויגבילך הזמן זה באמת מבואר הביטול בעצמו שכבר נתפרסם שאתה מרומם ומעולה משתכנס עם אלו הנמצאות תחת הזמן שהוא ידוע שהזמן הוא מחודש ומוגבל ממך ואתה מרום מעולם ועד עולם בלי ראשית ותכלית וממך ימשך הקיום והנצחיות לכל אשר ימצא אתו אמנם אין שום הפסד וכליון נמשך ממך כי הנה אויבך ה' הנשמדים והאובדים מפניך הנה אויביך מעצמם יאבדו לעולם הבא ומאליהם יתפרדו כל פועלי און בעולם הזה ויתקלקל חבורם ויאבדו מהר כמו שאמר (איוב ט״ו:ל״ד) כי עדת חנף גלמוד, ומפי עליון לא תצא הרעות. אמנם הטובות באמת יתיחסו אליך מבלי שום טענה מאלו. הוא מה שאמר ותרם כראם קרני וגו'. שוה למה שאמר (שמואל א ב׳:ל׳) ועתה נאום ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ואמר שיגיע לו ולכל צדיק וצדיק שני מיני הצלחות הפך מה שזכר ברשעים. הא' שירים קרנם במעלה ורוממות בעולם הבא מכל זולתם ועל הצלחת העולם הזה אמר בלותי בשמן רענן כי עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו על נעימות ותענוג החיים. ויתכן גם זה שרצה בשני אלו הפסוקים כי הנה אויביך ה' הדוברים אליך סרה בטענות הנזכרות ודוגמתן הנה המה יאבדו ולא יספיקו להאביד זולתם בפחזותם ושקריהם. שאפילו כל פועלי האון יתפרדו מהם ולא ישמעו לקול דבריהם ולי אני עבדך הסותר טענותיהם ומבטלן נתת שכר טוב ותרם כראם קרני וגו'. אמר שהגיע מאמות זה הדעת שיעור מהאמות שאפילו אויביו העויינים אליו והקמים עליו מרעים תשמענה אזניו שהם אומרים עליו צדיק כתמר יפרח וגו'. הפך בפרוח רשעים כמו עשב. ויכוין אל שלשה הבדלים גדולים. האחד החוזק והיופי שזה כתמר וכארז בלבנון ואלו אינם רק כעשב ייבש. והשני כי הרשעים הם נפרדים ובלתי מסכימים אפילו לעצמם כמו העשב שכל נימא ונימא היא בפני עצמה אמנם הצדיקים הם מוסכמים במעשיהם ואם רבים הם לבם פונה בהם אל תכלית אחד כמו התמר והארז שעם היות שענפיו מרובים הכל מתיחדים בגזע אחד. והג' כי העשב הוא גדל בכל מקום הדיוט ואלו שתולין בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו וזהו כנוי אל העמידה הנצחות לפניו כי מצד שהיו בחייהם שתולים בחצרות ה' לעבוד עבודתו ראוי ומחוייב כי אף אחרי כן לא יעקר גזעם משם אבל יפריחו בחצרות אלהים לאכל פרי מעלליהם. ולזה אין ראוי לכל אוהבי האמת לשמוע טענות אלו ודומיהם ולמנוע עצמם מספר תהלות י"י כי עוד ינובון בשיבה מרוב ימים ועם כל זה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר י"י בכל מעשיו אלה ואין דבר מהם נעלם ממנו וכי הוא צורי וישועתי לא ניחס אליו דבר שיהיה עולתה ליחסו בו יתעלה כלל. הנה שנתבאר מה שרצינו אליו ראשונה מהיות השלמות המגיע אלינו מהעיון בעניינים האלהיי' יותר מצד אלו הפעולים ושההלול בהם לא לבד הוא מותר אבל מחוייב כי על כן מלא לב הנביאים והמדברים ברוח הקדש כמה הודות שירות ותושבחות עליהם כמו שנתפרסם מכל ספורי העניינים האלו החותמים בשירה הנפלאה שמפלגת בזה הענין כמו שיתבאר ושירות דוד המלך אשר לא יחשה מזכרונן בכמה מזמורים אין צורך לזוכרם והחכמים צוו עלינו תמיד על זה באמרם (בהגדה) ואפי' כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כי העניינים הנפלאים האלה הנה הם אשר השיגום אבותינו למראות העין והשאירום בידינו כאלו ראינום בעינינו והורגלו בהם לקחת מה שחוייב לנו שיתאמת אצלינו מאמתת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה אשר אי איפשר לשום ההצלחה זולת זה מאי שאי אפשר להגיע לזה מצד העיון מהפעולות וכבר תהיה זאת ההשגה במה שהיא מגעת באמצעית אלו הפעולים בענין הלמוד העיוני המגיע באמצעות המופתים ההקשיים אשר יובדל עניינם מהמושכל הראשון כמו שנתבאר זה בשער כ"ח אבל מ"מ הוא הלמוד הנאות והמועיל אל קצרי ההשגה אשר בדרכו יוכלו להשיג מה שנעלם מהם בזולתו. וכל זה הוא מה שכיוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ש"ר פ' כ"ג) בא וראה כמה גדולים יורדי הים משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה (שם) לא תוכל לראות פני. וזה כי מר"עה למה שהיתה כוונתו לפי עוצם תשוקתו לבקש ולהשיג בלי אמצעות שנאמר הראני נא את כבודך כי הוא בקשת המהות כמ"ש הרב המורה ולזה היו לו העניינים נמנעי ההשגה כי נאמר לו לא תוכל לראות פני ולבסוף מה שהשיג הראה לו בסימן והוא ענין השגת השלילות שהיא ראיית אחורים כמו שיתבאר שם ב"ה. ואמר שגם החיות שהם נושאות הכסא אינם מכירות הדמות לפי שאין השכלתם ממין השכלתו ולזה אומרים (יחזקאל ג׳:י״ב) ברוך כבוד ה' ממקומו כלומר ישתבח ויתרומם כפי השבח הראוי לו. אמנם יורדי הים מצד מה שהיו השגותיהם באמצעות אלו הפעולים המורגשים בעיניהם אשר יאמר כי הוא זה הנה עם זה היה נקל להגיע להכרת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה שהוא הדבר הנאות להם והמחוייב לשלמות'. אמנם לעתיד לבוא זה יאמר שני פעמים וזה כי כשתתרבה להם ההכרה וההשגה אשר מזה המין ובמראה עיניהם המה יביטו יראו בה כפלי כפלים כיוצאי מצרים כבר יגיעו למעלתם זו עצמה מהשגת השלמות והנה כאשר תושפע עליהם שפע השכל והחכמה בימים ההם כאשר נועד (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ונאמר (ישעיהו י״א:ט׳-י׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ונאמר (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וגו'. הנה בלי ספק שישיגו מצד מהותו מה שלא הושג עד הזמן ההוא לכללם והוא מה שאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה וגו'. שני פעמים כי אומרו הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הענין האחד זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו זהו הענין השני. והנה אחר שנשלם מה שרצינו אליו לשומו כמו שער לבוא אל ביאור אלו הספורים הנפלאים אזכור הספקות הנופלות בהם קודם שנבא אל ביאורן:

יאמר כי מקץ שנתים ימים שהיה ענין הסריסים וכבר היה נשכח יוסף מלב שר המשקים היה סבת מאת יי' שחלם פרעה את החלום אשר יספר שנפעמה רוחו עליו לדעת הוראותיו לפי שכבר נראה לו שבא חלומו ברוב ענין עד שקרא לכל חרטומי מצרים וכו'. (התר ספק ב') והנה למה שנבדל החלום הזה משאר החלומות בשני ענינים. האחד מה שאמרנו מהיות עניינו כענין חלומו של נבוכדנצר שהיו הוראותיו ומשפטיו כוללות לארצות וממלכות רבות שלא כמנהג החלומות שאין משפטם יוצא מהחולם והעניינים הקרובים אליו אוהביו וקרוביו ומרעהו מצד מה שתשוטט מחשבתו ורעיוני דמיונו עליהם כמו שאמר רעיוניך על משכבך סליקו וכו' (דניאל ב׳:כ״ט) וחלומות יוסף והסריסים לעדים והב' במה שנשנה החלום ביקיצה בנתים כמו שיגיד הכתוב מעת החלום ובאומרו בשעת סיפורו ואיקץ. היה מה שהיה שנתבלבלו בהם חכמי חרשי פרעה שפותרים להם בדברי עצמו ובחלוק עניינים כמו שאמרו ז"ל ז' בנות אתה מוליד וכו' וז' אפרכיית אתה כובש. כי בענינים הכוללים לא נתנו את לבם כי אינו ממלאכתם ולא התודע להם. אמנם לב פרעה אשר ביד יי' לא שלו ולא שקט בהם. ואולי שראה בחכמתו שהדברים ההם היו רחוקים או נמנעו שיגיע עדיו: ולזה אמר ואין פותר אותם לפרעה וכמו שאז"ל (ב"ר פ' פ"ט). פותרין היו אבל לא לפרעה. והיותר נכון שנתדמה לו כאלו לא אמרו לו דבר. והדבר הבטל אינו כלום. ולזה אמר אח"כ ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי: וידבר שר המשקים וכו'. כבר אמרנו ראשונה שבכאן התודה על חטאו שגרם השכחה בענייני יוסף. אבל עכשיו מלא ידו עמו במה שספר עליו מחכמתו ובקיאותו במלאכה ההיא והוא אומרו ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלומו חלמנו. (ד) ירצה שכבר חלמו שניהם בלילה ההוא איש כפתרון חלומו של חבירו. כלומר שכבר יסבלו שני החלומות פתרון אחד לפי קורבתם בענין כמו שכתבנו ועם כל זה הגיע מחכמתו להבדיל ביניהם ולפותרם כאלו הם חלומות נבדלים ונפרדים תכלית ההבדל איש כחלומו עד שלזה השיב על כנו ולזה תלה. ומה שאמר ושם אתנו נער עברי עבד וכו'. הנה הית' חכמה מאתו כדי שלא יחשוב המלך שהוא מליץ בעדו מפני קירוב דעתו אליו. וזה הענין שאמר מהגדת שר המשקים הוא שרמזו פרעה בפתח דבריו שאמר ליוסף ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. כלומר שאתה תבין חלום אע"פ שנרא' ממנו שהוא ענין אחד לבד. לפתר אותו בכל הצדדים שבו: ויען יוסף אל פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. לפי שראה שפרעה החזיקו בפותר המוצא הפתרון ממציאות החלום והוייתו לבד לזה אמר אליו כי בלעדיו מצד מה שיחזיקהו בפותר. האלהים יענה את שלומו במדרגה היותר עליונ' ממנה כמו שאמרנו וכמו שיבאר בדבריו: וידבר פרעה אל יוסף בחלומי וכו'. הגיד הכתוב שהגיד לו את חלומו כאשר הוא ואשר הקיץ בסוף הראשון ונשנה לו חלום אחר כי הוא הדבר שנתבלבלו בו הפותרים המצריים לסבה שאמרנו. והוא טעם ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. (ה) הור' הכתוב כי זהו א' מטעמי מבוכתם מצד היותם פותרים הוא מה שהתחיל דבורו של יוסף חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד וכו'. בדבריו אלה הפליא עצה להודיע למלך שתי סבות אשר בעבורם לא נמצא בפותרים מי שיגיד ענין חלומו מה שיהי' התנצלות להם והגדלה אצלו כמו שהיה הענין בדניאל כמו שאמרנו אשר מזה יודע אליו שכל מה שיאמר בפתרון ההוא יהי' במעלה יותר נפלאה מפותר עד כי במעלה ההיא יוצא הוראות חלומו ממנהגיהם ויתבארו כפי מה שיחוייב להסכים עם הידיעה העליונ' ההיא. (ה) אמנם הסבה הראשונה ביאר באומרו חלום פרעה אחד הוא כמו שכבר אמרנו שהפרדת משפטו העלימה מהם פשר דבר. ועל השנית אמר אשר האלהים עושה הגיד לפרעה יאמר שאין הוראת זה החלום מהעניינים החלקיים הפרטיים המתיחסים אל חולם החלום ההוא ואל ענייניו וקרוביו על הרוב כי הוראתו היא מהעניינים הכוללים אשר האלהים עושה בעולמו ואין מדרכם להתגלות בחלומות מכח הדמיון רק ע"י הנבואה ורוח הקדש לאנשים השלמים הדבקים בשכל הכולל אלא שכבר יקרת בעיניו ונכבדת להיות בסודו להתפרסם על ידך את אשר הוא עושה בעולם ויש בכלל דבריו שאם לא בעבור שהיה הוא בהוד ה' יושב ראשונ' לא היה מכיר מעלת זה החלום והוא ממש מה שאמר דניאל (שם) לנבוכדנצר אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא ואחרי שאמר זה דרך כלל ביאר היטב שני העניינים האלה. ואמר שבע הפרות הטובות וכו'. עם היות כי לפי משפט המלאכ' הזאת שבע פרות הטובות אשר בחלום הראשון הוראת שבע שנים הנה. ושבע השבלים הטובות אשר בחלום השני שבע שנים אחרות הנה תדע שחלום אחד הוא כמו שאמרתי ושניהם אינם אלא שבוע א' וזה הדבר הראשון אשר בו נבוכו כל חכמיך. ושבע פרות הרקות והרעות העולות אחריהן כמו כן ז' שנים הנה ושבע השבלים שדופות הקדים עמהם יהיו ז' שני רעב. ואינו דבר מיוחד לך כמנהג חולמי חלומות כי לא יוורש המלך ברעב אבל הוא ענין כללי לכל העולם והוא הדבר השני אשר בו נשתבשו ולזה אמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה מתחלה אשר האלהים עושה הראה את פרעה. (ו) כי מה שהוא עושה להביא רעב בעולם הראה את פרעה כדרכו לגלות אזן עבדיו הנביאים או הקרובים אליו. ואחר שבאר עניינו אצלו ספר לו ענין החלום ושברו כדרך נביא המגיד עתידות ולא חשש להתיך חלקיי על הוראותיו ואמר הנה שבע שנים באות שבע גדול וכו'. וקמו שבע שני רעב וגו'. ולא יודע השבע וכו'. אמנם השתדל בסוף לתת סבה אל השנות החלום בהכפל המספרים ולהיותו בשני חלומות. (ו) ואמר שלא היה זה ההכפל להרבות עניינים נבדלים כמנהג פתרונות החלומות אבל לכוין המספר ולהורות דדוקא קאמר שבע שאם לא כן לא יוקח משפט מהמספר לפי שא"א שיהיו רק על מספר מה. וגם להורות שהדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו. והיה זה לפי שהדבר העתיד כל מה שיקרב אל המציאות יתרבו הוראותיו ומופתיו במוכנים להם. כמ"ש הכתוב (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ינבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי. והנה כשהיו העניינים האלו רחוקי המציאות היה נעלם מכלם ואין חזון נפרץ וזה הענין גדול בזה מהסודות הנבואיות אשר לא יוכל לדעתו מי שלא יוצץ עניו זוהר הנבואה. ולזה אמרתי לך אלהים יענה את שלום פרעה. ועתה ירא פרעה וכו'. (ח) אחרי הודיעו שדבר קטון בעיניו היותו פותר ושכחו במדרגה אחרת גדולה ממנה לא סר מהודיע אשר היתה רוח אחרת עמו והוא עניין שלישי יקר מאד עם מלכים ויועצי ארץ והיא מעלת התבונה ויושר העצה הנהוגה ביניהם. כוון בזה שאם אולי למיעוט השקפתם לא ירגישו לשתי האותות הראשונות שזו למעלה מזו א"א שלא ישגיחו בזאת מצד שהיא יותר משותפת במה שיבא בה מסדור דבריו לפי הנחות החכמה ההיא. ^*ר"ל שכל יועץ מכוין תחלה בדבריו אל התכלית המושג באחרונה, ורק למען השיגו יועץ גם כן מה שיצטרך הנועץ, לעשות תחלה, והאמצעים אשר יבחר למען הביא התכלית הזה אל הפועל, וזש"א החכם "כי הלקוח בעצה בראשונה הוא אשר יוציאהו אל הפועל באחרונה" ר"ל כי הפעול' המוציא' את התכלית אל הפועל באחרונ' ומוקדמות במעשיה, כמו שהוא פה אצל יוסף, שהשתדלותו לשמור יושבי מצרים ושאר ארצות מרעב ומחסור בשבע שני הרעב שעלת' במחשבתו תחלה הושגה רק באחרונה אחרי עשות פרעה הפעולות האמצעיות להפקיד פקידים אשר יכריחו יושבי הארץ ע"פ פקודת איש חכם ונבון אשר יושת עליהם, לתת חומש תבואתם בשבע שני השבע לאוצר המלך, למען אסוף בר ואוכל למכביר אשר יהי' לפקדון לארץ, ואותן פעולות אמצעיות הקדים גם בדברו אל פרעה תחילה להשגתו התכלית שהוא נכלל במאמר "ולא תכרת הארץ ברעב." כי הנה החכם בפרק ז' מהמאמר הג' מספר המדות אמר אמנם כל עצה היא שאלה וכל שהוא אחרון בחלוק הוא ראשון בפעולה עד כאן. והכוונה לפי שנתבאר היטב שם שהמצאת העצה והוצאתה אל הפועל הם מקבילים בסדר לגמרי והוא כי הלקוח בעצה ראשונה הוא אשר יוציאוהו אל הפועל באחרונה והלקוח באחרונה הוא אשר יעשוהו ראשונה ויועיל זה הענין למשל ולפי' כי הנה המלך יש לתת אל לבו להמלט ממכת הרעב ולהחיות עם רב שהוא התכלית המכוון ותהיה העצה הראשונה בזה שיהיה אוכל לפקדון לארץ וזה לא יתכן אם לא בשיתיעץ שיהיה האוכל תחת יד המלך וזה לא יגיע כי אם במה שיראו עוד שיקובץ האוכל אשר יותר משני השבע. וזה לא יאות רק במה שיתיעצו עוד לחמש את הארץ. וזה לא יעלה בידם כי אם בהפקיד פקידים להכריח את העם ביד המלך. ולא יושלם כל זה כי אם במה שיסכים להפקיד על כל איש חכם ונבון להיות על כל אלו הפקידים על פיו יצאו ועל פיו יבואו בכל המעשים ההם וזהו סוף העצה על סדר לקיחתה. אמנם לענין מעשה צריך להתחיל מזה הענין האחרון ולהמשך לפי הסדר עד שיגיע אל האחרון הקרוב אל התכלית כמו שביארנו. ולזה אחר שכבר זכר הרעה המזומנת לבא עליהם ברעב ההיא אשר יהיה בארץ, סדר דבריו בסדר המעשה כמו שאמר בפירוש יעשה פרעה ויפקד וכו'. והתחיל מההתחלה הראשונה עד הגיעו אל התכלית להורות כי אשר יעץ יי' הוא מגיד. והוא מנהג המלכים ואנשי השם כמו שכתב החכם בפ' ההוא מפורסם הוא גם מהקדמונים אנשי המדינות הקודמות והם אשר יגיד אמרם אשר המלכים היו בוחרים היו מגידים לעם. ירצה שהמלכים אינם מגידים לעם הענין על הסדר אשר בו יתיעצו שהוא ההלוך מהסבה התכליתית אל המסובבים ממנה עד היותה רחוק אבל לפי סדר המעשה שיצוו להם לעשות ראשון ראשון מה שנלקח בעצה אחרון אחרון. וכמ"ש את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. וזה מה שנתבאר מכיוון דבריו. אמר תחלה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו'. ואחר יעשה פרעה ויפקד כו'. ואחר וחמש את ארץ מצרים כו'. ואח"כ ויקבצו את כל אוכל כו'. ואחר ויצברו בר תחת יד פרעה כו'. ואחר והיה האוכל לפקדון לארץ כו'. ואחר כל זה יגיע אל התכלית ההוא ולא תכרת הארץ ברעב. (ח) אמנם באומרו ירא פרעה כו'. יעשה פרעה כו'. כיון לומר שהדבר הגדול הזה היה ראוי שיעשה ע"י פרעה עצמו לפי חכמתו ותבונתו אלמלא חשש כבודו וטרחו. ולזה חוייב שיבחר איש נבון וחכם ממלא מקומו וישיתהו תחתיו להיות ידו כיד המלך אם לכח ואם לחכמה. ומעתה יעשה פרעה ויפקד וכו'. כי כשיפקיד זה האיש פקידים וחמש את הארץ ויעשה כל הדברים הנמשכים הנה המלך הוא העושה, שהרי ידו כידו ופיו כפיו והכל ישמעו לחמש את הארץ שלא כמנהג, והתחילו עכשיו בהכרח, מה שקבלו אח"כ ברצון, דכתיב (בראשית מ״ז:כ״ד) ונתתם חמישית לפרעה וכו'. עד הנה הגיע להם מטוב טעמו ושכלו ולא חשש למה שאמרו הליועץ למלך נתנוהו כי מעט היה לפניו היותו יועץ. אבל כוונתו להגדיל תושיה בפניהם. והגיד הכתוב שהגיע כוונתו עד שנא' וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. (ט) כי פרעה בחכמתו הכיר בעניינים הראשונים. אמנם כל עבדיו הכירו מעלתו ורוב בינתו בעניין העצה וסברא כי לפני מלכים יתייצבו ויבחנו דבריו. והנה פרעה לשתפם עמו במה שהכיר ממנו. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (ט) אמר שכבר הכיר בו ענין מעולה יותר מהם והוא היות בו רוח אלהים לדעת את אשר יעשה בארץ בו הכריח דברי החלום לסבול את אשר ידעהו מהאמת ושלא נמשך אחר דברי החלום כאשר אמרנו. ויש בכלל דבריו דרך מוסר מההמלכה עמהם כמו שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור שנאמר ראה קראתי בשם וכו'. וזה מה שיחויב להם לקבל בסבר פנים. כמ"ש שם. א"ל הק"בה למשה הגון עליך בצלאל א"ל רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כ"ש. ואחר שדבר אל עבדיו על זה האופן חזר הדבור אליו וא"ל אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. (ט) כיון אל שלשת המעלות אשר הכיר ממנו אין נבון וחכם כמוהו לשית אותו על ארץ מצרים. ובאומרו נבון כיון אל מעלות המדות וחכם על מעלות השכליות. ואמר אתה תהיה על ביתי. כי הכירו שהוא יודע בטוב הנהגת הבית. ועל פיך ישק כל עמי. כי ראהו פלא יועץ בענינים הכוללים אל כל המדינות והיא מעלת מלכות. ולזה אמר רק הכסא אגדל ממך: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך וכו'. לפי שהרגיש בו הוד מלכות ברוח הקדש שעליו. גם כי לפי הוראות החלום כל מלכותו ושאר הארצות היו צריכים לו צורך הכרחי חשש שמא יתנו עיניו בו וימליכוהו עליהם לזה אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים ומידי תהיה לך זאת הגדולה והשררה ויסר את טבעתו מעל ידו וכו'. וילבש אותו וכו'. וישם רביד וכו'. כי כל זה הוא טכסיסי משנה המלך כמו שאמר וירכב אותו במרכבת המשנה וכו'. ולזה חתם בסוף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש וכו'. כי זה הוא ענין המשנה ממש והנה פרעה ראה כל זה לעצה נכונה מאד כדי לבטוח בו ולהשען בנאמנותו: ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. למה שהיה להם לעינים להאיר עיני חכמיו בפתרונות ההמה לשום מחשך לפניהם לאור קרא אותו זה השם המורה על גלוי העינים וזריחת אורם כמו שאמרנו ראשונה. גם יוכלל בו אור העצה היעוצה להורותם דרך ישכון אור לשום אותם שארית בארץ ולהחיותם: וכבר יחד לי לזה בראשונה מאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו כי העצה הנכונה היא אשר תטיב עיני הבחירה לצריכים אליה בשיעור נמרץ. וזאת היתה נסבה למה שנמשך אח"כ מהתנכרותו לאחיו כי לא נתפרסם שמה רק מזה השם: ויוסף בן שלשים שנה וכו'. (י) אחר שספר איך יצא יוסף מבית האסורים ואשר היה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני כל מצרים אמר תחלה מה ששם מגמת פני הספור להציל אותו מן האשם על בלי הגיד לאביו את כל הנמצאות אותו עד שנמשכו הדברים מאיליהן והוא אומרו כי בן שלשים שנה הית בעמדו לפני פרעה ומהידוע שכל השלשה עשר שנים שעברו לא לכבוד היה לו להודיע שהוא עבד ביד אדונים קשה שלא יתנהו לפדיון בכל ממון שבעולם מוסף על מה שיהיה הגלוי למסה ומריבה בין אביו ואחיו וגם עתה עדיין לא נתכשר הזמן כי כל כבודו היה תלוי ועומד בעיניהם עד עת בא דברו בענין הרעב כי הוא היה החדוש להם כמו שיבא. ולזה לא ראה לערער על עצמו שום דבר עד שיתחזק בממשלתו וגם כי היה לו עצה נכונה להמתין למה שיעשה מפאת עצמו כי ראה כי קרוב יומם לבא לפניו מפני זלעפות רעב ושם לבו להתעסק במלאכתו ולשמור משמרתו הוא כמו שאמר ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים ויקבץ וכו'. ויצבור יוסף וכו'. כלומר ועדין בכל זה לא היה לו פנאי ולא שעת הכשר להזכיר ולהפקיד בבית אביו עד שיתאמת דברו בבוא הרעב והוא ג"כ מה שאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא וכו'. (יא) ירצה כי לפי שילדה אותם עד עת בוא דבר הרעב קרא שם הבכור מנשה שיורו על שהשכיחו השם מכל עמלו וגם כי עדין לא הגיע שעה שיזכור ויפקד בבית אביו והוא אומרו כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי ולהיות זה הענין צד עון אצלו אמר בבן השני כי הפרני אלהים בארץ עניי. ותכלינה שבע וכו'. ירצה וכן נמשך הזמן עד שכלו שבע שני השבע (יב) ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף כי הוא היה הענין המקווה להם לאמת דבריו ומעתה יזכיר איך נמשכו הדברים על צד היותר נאות שאיפשר. וזה כי לא יתכן בא אחיו אצלו עכ"פ כי אם בהיותו הוא לבדו המשביר אל כל עם הארץ. וזה לא יהיה רק כשתכלנה כל אוצרות ארץ מצרים ולא יהיה מוצא הלחם רק מתחת ידו ואמר שהיה זה בזמן קצר מאד על זה האופן: ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. (יב) אמר כי בתחלת הרעב היה רעב בכל הארצות הקרובות למצרים ובכל ארץ מצרים היה לחם מאשר אצרו עם הארץ בשני השבע. אמנם כשהוציאוהו מכל הארצות אשר סביבותיהם (יג) מיד ותרעב כל ארץ מצרים וכו'. כלומר שהרגישו עקת רעבון ממשמשת ובא עליהם מרוב השיירות שהיו מוציאות הלחם מכל עיר ועיר עד שצעק העם אל פרעה ללחם כלומר לתקון הלחם כי יצעקו אליו שיצוה להוציא כרוז בכל המלכות שלא יוציאו הלחם מארצם כמו שהוא מנהג המדינות תקראן אותם כאלה. (יג) ופרעה היה דוחה אותם באומרו לכו אל יוסף אשר יאמר לכם בזה הענין אותו תעשו כי הוא אפוטרופא שלי ועל פיו ישק כל עמי ויוסף לא עשה בזה כלום שהיה מכוין לתת מקום למהר זמן בו יבואו הכל אל תחת ידו ולזה נאמר והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. ונתחכם בזה מאד כי היה סבה שהם מעצמם הפקיעו השערים ומכרו ביוקר גדול עד שמכאן ואילך כאשר ישבור להם לשער ההוא ועוד לא יהיה להם עליו פתחון פה אבל יקבלו בסבר פנים. ומעתה כל הארצות באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בארץ: וירא יעקב כי יש שבר במצרים אחר שנתפרסם בארץ כנען כי אין לחם בכל ארץ מצרים באה השמועה כי פתח המלך אוצרו והוא משביר לכל עם הארץ וכבר הביאו ממנו קצת (יג) לזה נאמר שראה יעקב כי יש שבר במצרים במקום מיוחד ויאמר לבניו למה תתראו עשירים מופלאים במה שתקוו לקנות תבואה מן השיירות ביוקר מופלא כמו שחוייב מהיות מוצא הלחם ממקום אחר, ונוסף עליו משא הוצאות הדרך הרב ההוא. שמעו שמוע אלי ורדו שמה ושברו לנו משם כמו שהם שוברים. ונחיה בהם ולא נמות על ידם, אם יחזיקו אותנו לעשירים ביותר כי כשתכלה פרוטה מכיסם יאספו עלינו והכונו. ומלת תתראו לפי שמוש ההתפעל תורה על שכבר יהיו מראין עצמן יותר עשירים ממה שהיו. כי המתהוה זולת המראה כאומרו (משלי י״ג:ז׳-ח׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. (יג) ואיפשר שכבר היו נמנעים הבנים היקרים לבוא שם מיוקר נפש וכדי שלא להתבזות ללכת לבקש אוכל להשיב נפש אל ארץ אחרת כאנשים קלים ופוחזים לזה אמר להם אביהם למה תתראו. (יג) כלומר שאין מההכרח שיראו עצמם בדרך אשר הם הולכים להודיע מי הם ומי אביהם. והוא מה שאמר להלן ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים וכו'. וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם שיראה כי מצד בואם על זה האופן שהוכרחו עליו כי כבד הרעב היה כן שבראות אותם יוסף התחיל להכירם. אמנם התנכר אליהם כי נסתפקו אצלו עד שדבר עמהם קשות וגמר הכרתו כמו שנאמר אחר כן ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בתוך וכו' לפי שעקר הסיפור להגיע עד סוף מה שאמרו אחי יוסף ונראה מה יהיו חלומותיו לזה אמר וירדו אחי יוסף עשרה ולהודיע כי כל מה שיבא מספורם אירע לכל אחיו ולא לקצתם כמו שכלם נזדמנו בענינו תחלה זולתי בנימין כי כמו שלא היה עמהם כן לא שלחו אביו עמהם פן יקראנו אסון. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו במספר החלום הזה ופתרו על נכון אשר בו נתבאר איך האור האלהי הזריח שמש צדקה רוח והצלה לכל הארצות האל ע"י זה הצדיק להחיות את נפשם. וכמו שאמר בסוף הענין (בראשית מ״ז:כ״ה) החייתנו נמצא חן וכו' ויותר מהמה לבני ישראל עם קרובו אשר על ידו נתגלגלו וירדו למצרים למצוא להם שה אובד הנבחר אשר נדח מהם זה כמה ולכלכל עצמם שם בניהם ונשיהם וטפם במעלה וכבוד גדול כמו שנאמר על זה (שם מ"ה) ועתה אל תעצבו וכו'. כי זה שנתים הרעב וכו'. מהרו ועלו אל אבי וכו': וכלכלתי אותך וכו'. וסוף והנה עיניכם רואות אשר מזה עם כל מה שנאמר ראשונה משמוש זה השם בכל ארבעת שפטיו הטובים והמעולים אשר ישמש לכל מיני תשמישיו נהלל ונשבח לעושה אורים גדולים ברוח פיו כי לעולם חסדו:

וברוב חסדי השם ב"ה עשה מופת³כאן פירוש "מופת" הוא נסים זה לעיני כל ישראל גדוליהם וקטניהם. כי הביאם להר סיני ושם נגלה האלהים לעיני כל, ודיבר מן השמים ושמעו באזניהם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. וראו מופתים רבים ונפלאות גדולות במדבר ובארץ ישראל. וידעו כל הרואים בדעת ברורה שדברי התורה הם דברי אלהים חיים. ולכן אמר ב"משנה תורה" (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים" וגו'. כלומר הראת בחוש לדעת בברור אמתת הדברים. כי אין ברור יותר להמון בני אדם ממה שישיגו בחושים. ומה שדומה לזה הוא ענין שאפשר מציאתו בכל דור ודור. והוא אם נראה אנשים הנוהגים בדרכי התורה הזאת שהן אנשי מופת ובמעלת העליונים הנבדלים בעצם מבעלי החומר, בהכרח נודה שמנהגי האנשים האלו אלהיים ודרכם דרך ה'. ואולם המופתים האלו היו נראים בכל דור ודור באנשי התורה החכמים והנבונים. והיו המופתים מפורסמים לעיני כל רואה אי אפשר להכחישם ולכזבם. הן במופתים הנתלים בדעת ובתבונה, הן במופתים הנתלים במדות, הן במופתים הנתלים בפעולת הַגְוִיָה. כי בהיות תורת ה' החכמה הגמורה, וההולך בדרכיה תדבק בו השגחת השם ב"ה וישיג קרבת אלהים, אז יוכל לפעול בעליונים ובתחתונים כדרך (תהלים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה". וכדרך (איוב כב, כה) "ותגזר אומר ויקם לך". כי השם ב"ה ימלא חפצם ומשאלותם, יעשה ככל אשר יקראו אליו באמת. ומזה המין העמיד יהושע חמה ולבנה ברקיע, מזה המין הוריד אליהו ז"ל אש מן השמים. מזה המין רפא אלישע צרעת נעמן והחיה את המת. וכמו שהעיד נעמן (עיין מל"ב ה, טו) כי יש אלהים בישראל. ומזה המין היו כל הניסים שעשו הנביאים והחכמים דור אחר דור. הכל באמצעות קדושת מנהגם ודרכיהם שהיו כפי התורה. ולא נמצאו כמותם בכל העמים, לפי שכל ענינם⁴של הגוים כפי הטבע הנהוג, לא יותר. וכן הבינה והשכל ורוח אלהים שנחה על אנשי התורה ונגלה עניניהם לכל רואה. כמו שתמצא ביוסף שפתר חלום פרעה ברוח הקדש, ונגלה ליועצי פרעה הסכלים כי רוח אלהים בקרב יוסף. ושמנהגיו אלהיים. וכן שלמה המלך ע"ה שלא היה דבר נעלם ממנו. ראה הודאת מלכת שבא (מל"א י, ט). וכל העמים שהיו באים לשמוע חכמתו ומוסריו (מל"א י, ו). כי פתר חידות והתיר קשרים ומצפונים שאין בכח השכל האנושי ובינתו להתבונן בהם. וכן דניאל (ד, ו) שכל רז לא אנס ליה. והודה נבוכדנצר הרשע ובלטשאצר הרשע (דניאל ה, יא) "די רוח אלהין קדישין ביה וגו' נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה". כי לא היה אפשר להם לכחש הדברים המושגים לחושיהם. וכן היו רבים בישראל לרבבות שהיה נגלה מהם הענין האלהי אלא שלא נכתבו עניניהם בספרי הקדש. ואם היה אפשר שכל ישראל יחד ישמרו התורה והמצוה כמו ששמרום אנשי הסגולה, יהיה נגלה הענין האלהי בכולם. כדרך (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם", כמבואר במקומו בשרש "נוח" בעז"ה. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו. כדרך (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ט'). כי יסוד הכל היא חכמת התורה. ולא יתהוו פעולות אלהיות הנשגבות מדרכי הטבע הנהוג רק ע"י אנשים שומרי תורה. ומזה המין כל הגבורות והמלחמות הקשות שנצחו מעטים את הרבים בדרך פלא, כמבואר בספרי הקדש. ומזה המין כל הנפלאות וההצלחות התלויות בזרע הארץ ובתבואות, בעדרים ובבקרים ובפרי בטן. וכיוצא באלה שהן למראה עיני כל אדם, והן נשגבות מדרכי הטבע. וכל הרואה אותם יודה שהן ענינים אלהיים. ובהיותם מוכרחים להודות שמעשה העם השומר התורה הזאת נשגב ונבדל ממעשה כל העמים שחקקו להם חקים מדעתם ובעצת חכמיהם, בהכרח יודו כי תורת העם הזה היא אלהית, וחוקותיה ומשפטיה הן החכמה והבינה. ושמשפטי וחקי שאר העמים הבל הם ואין בם מועיל. כי לולי כן מאין הגיע להם הענין האלהי. והם בצלמם ובדמותם בתכונתם ובגויותם שוים לצלם ודמות ותכונת וגוית שאר העמים. ואין הבדל רק בין המנהגים. כי עַם זה שומרים התורה הזאת. ועמים אחרים תורת כל אחד בידו. ואין מופת יותר גדול על התורה שהיא מן השם ב"ה. ושהיא "החכמה והבינה" ושעל כן הנוהגים בדרכים אלו, הם אנשי אלהים ושרי קודש: