יונה ד:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות ולנבוכי התקופה

^*כוונתו, כי שנות האדם שהם על פי רוב שבעים, יחלקו לשבעה מחלקות של עשר עשר שנה, ויצר האדם הרע בתולדתו יתוקן תמיד יותר ויותר בהתחזקות כח השכל והבחינה בו, ועל זה רמזו חז"ל באמרם כי שבעה שמות נקראו לו ליצה"ר, כי בכל עשר ועשר שנים מחיי האדם יוחלש כחו יותר ויותר וישתנה תמיד שמו לטובה, וכן הוא לפי דחז"ל בבחינת העולם בכללו שגם לו נתנו שבעה זמנים מאלף שנים. , כאמרם שיתא אלפא הוו עלמא וחד חרוב, ר"ל שבכל אלף ואלף משנות תבל יתוקן העולם יותר ויותר עד שבאלף השביעי ישתנה לגמרי מצורתו הקדומ', ויצר לב האדם הרע בימים האלה קראו יואל "צפוני" להורות שאז בעת הגאולה יוחלש כח היצר לגמרי, עד שיהא נטמן ונצפן, וכל זה בעצמו מופת חדש על חדוש העולם, כי לולא זאת לא יובן אפשרות רוע מעשי בני אדם באלף הראשון ורוב השני כמעט עד לאין מרפא עד שחויב להם האבדון ע"י מי המבול, ותיקונם לאט לאט אח"כ, כי לפי אמונת הקדמות אין מקום להבין שנוי והבדל זמן אחד משאר הזמנים בתהלוכות בני אדם המוסרית, : - וע"י אמונת החדוש נבין ג"כ מדוע נתן הש"י בחקי הטבע כי יתעצמו תמיד להשאיר ברואים כלם ובני אדם בכללם, נגד כל המונעים ולשמרם מהפסד ואבדון, אף כי לפעמים נחשוב כי מעשיהם הרעים יחייבו הפסדם והשמדם מעל פני האדמ', כי בהיותם כלם מעשי ידיו יחוס וירחם עליהם כרחם אב על בנים כמאה"כ בשמו "את חסת על הקיקיון, ואני לא אחוס על נינוה וכו'.- והנה אחר שנתבאר זה המין מהתועלת הלקוח מעצמיות המבול ומהותו. רצוני מצד היותו מעקר מעשה בראשית לפי טבע זה ההפכיות שאמרנו. עוד נשוב ונאמר כי יש במעשה הזה וספורו הוראה נפלאה על חדוש העולם בבחינת זמן הוייתו הויה נכונה מאד. וזה כי הנה הוא ידוע שהעולם בכלל הוא כאיש אחד כמו שכתב זה הרב המורה (פרק ע"ב חלק א') והנה עם שהוא לא כוון שם אלא לענין כללותו והתקשרו בחלקיו וכח הנעתו וסדורו. הנה חכמינו ז"ל דברו ג"כ בזה הדמיון בבחינת זמנו בכללו וחלקיו. והוא כן כמו שעל שנות האדם על דרך הכללות נאמר ימי שנותנו בהם שבעים כו' (תהילים צ׳:י׳). כן נאמר במעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' (שמות כ׳:י״א). והוא ע"ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו' (תהלים שם). אמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב (סנהדרין צ"ז.) כלומר חרב מעסקי העולם ודמיונותיו והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויכלו חלק כל מעשה ימי בראשית על אלפי העולם אחד לא' עד האלף השביעי שכלו שבת כנזכר בפירושיו. והנה הוא מבואר כי עשיריות שנות חיי האדם שהוא העולם הקטן אינם שוים אליו לפי שכלו ומעלליו. כי הנה העשור הראשון וחצי השני או רובו כולו הולך בהבל ובבהלה בגידול ושעשוע הילדות ותעתוע הנערות אשר אי אפשר בענין אחר מהכרח התולדה. וכמ"ש החכם גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ׳:י״א). ירצה שאם זך וישר פעלו הנה הוא מתנכר ומשתנה מטבעו. אמנם משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והוא משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש ממעשה ילדותו ותעתועיו. וכן באמת היה ענין העולם הכללי בלי ספק. כי הנה האלף הראשון ורוב השני היה העולם נעור ורק ממוסר השכל ולא היה להם כח לעמוד על טוב החיות לא עם עצמם ולא עם זולתם כי קשר הדבר לעמוד על כך בתחלתם. ולזה היה מה שהיה מהשחתתם הנזכרת בשער הקודם וכמו שאמרו ז"ל עליהם שני אלפים תוהו (סנהדרין שם:). ומזה חויב אל המגדל בנים והמישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית. ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשתתות כמו שכתבנו בסוף שער י"א. כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם כו'. ירצה על האדם בכלל כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו. אמנם אחרי כן בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק. באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל. וזה עקר הברית שכרת אתם שלא להביא עוד מי המבול כמו שיבא בשער הסמוך המדבר בתועלת הנפלא המגיע מזה המאורע גם כן מצד ההכנעה וההרתעה הכללית כמו שיבא. וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו (סוכה נ"ב.) כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב. שנויים שמספר כלם שבעה כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל ודוד טמא ושלמה שונא ישעיהו מכשול יחזקאל אבן יואל צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי. כמו שנאמר עליו ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב וכו' (דברים ל׳:ו׳). ונאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם יי' יבוקש את עון ישראל ואיננו כו' (ירמיהו נ׳:כ׳). כמו שיבא ביאור כל זה התקון בפרשת כי תצא למלחמה שער צ"ז ב"ה. והנה הוא מבואר שזה הענין בכלל יורה הוראה עצומה על חדוש העולם ונערותו. שאם לקבל דעת הקדמות תעמוד לנו שאלה עצומה שאין עליה תשובה כלל והיא כי איך יתכן שהעולם בכלל נפל על זה השיעור מהרוע בהסכמה אחת מה שלא היה כן לפניהם ולאחריהם. כי הנה עניני העולם הטבעיים לפי סבת הקדמות יתחייבו לחזור בסבוב על דרך שאמר מה שהיה הוא שיהיה כו' (קהלת א׳:ט׳). ואם תאמר כבר היה אמרי כן אלא שעמדה להם ברית הקשת. הנה יעמוד על זה ספק עצום מאד נזכור אותו בתחלת השער הסמוך הנזכר. ומ"מ השאלה אצל הראשונים אשר לא היה להם ברית לא זורה ולא חובשה. אמנם האמת יורה דרכו כי הנה היה זה להם להכרת היעודים המעידים עדות ברורה על חדוש העולם כמו שאמרנו. עד שיהיו אלו השני ענינים מתאחדים וצודקים יחדיו להעמיד ולקיים אמונת זה החדוש על צד החפץ והרצון בבחינות מתחלפות כמו שהונח. ועתה אחרי הדברים האלה והאמת אשר הגיענו אליו טבעו וקנאתו בתלונתנו על חכמינו ואלופינו אשר לרוב חשקם בפלוסופיא היונית והתפארם בדרכי מופתיה וגזרותיה לא נסו בתפארת הנסים הנתלים בפנת החדוש ובשפלות ידים ירימו רגליהם לעיני כל ישראל כמו שהיה אצל שני הפלאים שזכרנו ראשונה. עוד נוסיף ונאמר כי יש עוד תועלת רביעי גדול מאד בספור הזה נמשך ומצורף אל הודעת החדוש בכל הדרכים שזכרנו והוא לקוח מענין הכבדות והקושי אשר נמצא, בו בא האלהים להביא פורענותם של אלו כי זה מה שיודיענו קצת דרכיו ומדת טובו בהנהגתו העולם ומה שישקיט המיית האנשים המתאוננים רע באזני השם ומתלוננים עליו לאמר למה לא תשחת הארץ בעון פלוני הרשע ולמה לא תשומם ביתו עליו או תבלענו ארץ וכדומה מאלו התעתועים היוצאים מפי האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה כו'. והיה לבבם זה להם לצור מכשול בשרש ההשגחה ויבחרו ההפקר לעצמם. ואולם אחר שנקבע בלבנו שהעולם ומלואו כלם מעשה ידיו הנה חוייב רחמנותו עלינו כרחם אב על בנים או האשה על פרי בטנה כמו שהיה זה מופת חותך על האשה אשר נכמרו רחמיה על בנה לאמר תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו, כי היא אמו (מלכים א ג׳:כ״ו). ולזה היה שם ההויה יתברך שמו הוראה על הרחמים. והנה אם להאריך לרשעים אולי ישובו ואם למטע הרע מהזכאין הנלוים אליהם כאשר א"א שלא ימשך להם רע מרעתם יחוייב לבא אצל אלו הפורענות בקושי גדול כמו שבטענה זו בא אברהם אבינו באומרו האף תספה צדיק עם רשע (בראשית י״ח:כ״ג). והיא אשר הודה בה יתברך באומרו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם כו' (יונה ד׳:י״א). כמו שבא ביאורו שם שער י"ט ב"ה ולא עוד אלא שזכר. ובהמה רבה על דרך אם אדם חטא בהמה מה חטאה (יומא כ"ב:) הן כל אלה סבות ריוח והצלה לפניו יתברך להגין על מעשה ידיו עליהם:

אמרו במדרש (ב"ר פ' ל"ג) אדם ובהמה תושיע יי' (תהילים ל״ו:ז׳) אדם בזכות בהמה תושיע יי'. אדם עם בהמה תושיע יי'. אדם מפני בהמה תושיע יי'. זכרו שלש סבות. אם בטעם זכות כמו שיגינו הצדיקים על הדור. או כדי שלא יענשו עמהם זולתם. או שינצל החוטא להגין על זולתו. וכל אלו דרכי חסד ורחמים בעבורה היה רצונו יתברך שלא להתמיד ענינים אלו כפי אשר יעלה על דמיון האנשים הסכלים האלה. וזאת היתה התשובה הראשונה אשר השיב השם יתברך לאיוב על מה שהפליג תלונתו בענין רשע וטוב לי אמר מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ כו'. מי שם ממדיה כו'. על מה אדניה הטבעו כו'. ברן יחד ככבי בקר כו'. ויסך בדלתים כו'. ואשבר עליו חקי כו'. ואומר עד פה תבא כו', המימיך צוית בקר כו'. לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה תתהפך כחומר חותם כו'. וימנע מרשעים אורם כו' (איוב ל״ח:י״ג-י״ד). והפירוש מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו להחשיך ולהאפיל עצתי זאת אשר יעצתי אני להאריך לרשעים ושלא לשנות בכל יום תמיד מעשה בראשית על כל דבר פשע אשר יפשעו בי כי האומר כן באמת לא בדעת ידבר ולכן אזר נא כגבר חכם בעוז הויכוח אשאלך והודיעני ערך מלאכת העולם אשר דברת עליה ועומק המחשבה והחכמה הנפלאה אשר בהמצאתה. כי אינך מקפיד על קיומו יותר מביטולו בכל עת שיעלה על לבך אמור נא איפה היית ביסדי ארץ כי באמת אז היית רחוק מהמציאות יותר מכל שאר הנמצאים למה שאתה היותר מאוחר אל הטבע. ולזה א"א לך להשיב אם לא בשתדע בינה ותשכיל דבר מתוך דבר. או שתאמר מי שם ממדיה כי תדע ארכה ורחבה על נכון או מי נטה עליה קו המדה שבה ישערו כל מדותיה או איזו חכמה תספיק להטביע אדניה על בלי מה או מי ירה בדעתו ותבונתו אבן פנתה אשר עליה הושתת העולם והוא נקודת המרכז אשר סביבותיה יתנועעו גלגלי הכוכבים המתהלכים בעגולה כדרך המרננים מזמרים ומפזזים בעגול. ועוד אשאלך מי הוא זה אשר הפליא עוד לעשות ויסך ים בדלתים ובריח ממה שהיתה לו יציאה טבעית והכרחית כוולד זה היוצא בכח מרחם אמו כי ימלאו ימיה ללדת אשר לזה עשיתי לו כדרך שעושין המילדות אל הוולד בשעת הלידה שמעטפים אותו בבגדים ומחתלין אותו בחגורות וחובשים אותו היטב כדי לישב איבריו עליו. ומהידוע כי הענן והערפל הם מצרנים סמוכים אל ים אוקינוס וכאלו מי הים מחותלים בהם והם לבושם. ועם שהחק אשר נתתי בטבע המים הוא שיעלו על הארץ עם כל זה אשבור עליו חוקי זה ואשים בריח ודלתים שלא יעברוהו. ועוד אוסיף לשאל לך המימיך צוית בקר. לדעת ולכוין חלוף הגלגלים אשר יעבר בם השמש יום יום לסבת נטיותיו. ואם אתה ידעת כל שחר ושחר מקומו הנכון. אשר ראוי לזרוח ממנו כפי מה שיאות לתועלת החיים אשר בכל ענין וענין יש מנפלאות החכמה ועומק המחשבה מה שלא ישוער. ועל דעתך שיסבול טבע זה המציאות אשר על זה האופן מהיוקר מצד עצמו והסדור המופלא והמכוון בכל אלו ההויות ועוצם תבונתם והתאחזם והתקשרם קצתם בקצתם לאחוז בכנפות הארץ כמי שיאחוז בכנפות השמלה המלאת לה עמיר לנערו מתוכה שכן ינערו רשעים ממנה על זה השיעור מהקלות כאשר ידמה לך ואל חסרי הדעת אשר כמותך. או שיהיה זה נקל בעיניך כמי שמהפך החותמות באיזה חמר שתיעשנה שהוא מעביר צורה וחותם צורה אחרת בנקל. או כמי שמחליף לבוש בלבוש אחר או כמי שמעביר אבוקה המאירה מפניהם שישארו בחשך או כמי שמשבר זרוע רמה מבלי שיפסד הגוף שכל זה ממה שיעשה מבלי קושי גדול. הנה לך זה באמת שבוש הדעת ובלבול השכל ולא מחכמה באת עד הנה. כי מהראוי והמחוייב לכל בעל דעת להודות שאין לבטל כל אלו הנמצאות ולא קצתם לעונש רשעים בעוד יש בהם שום תקוה אבל לעשות כל מה שאפשר להדיח מעליהן את הרעה. ואפשר שלזה נתלו עיינין של רשעים הנזכרים בפסוקים אלו להורות כי זה מה שאמר בכאן הוא על הרשעים שאינם גמורים אלא שהם רשים ממעשים טובים ועדין לא נחתמו לאבדון אבל הם תלויין ועומדין לראות אם ייטיבו מעשיהם אם לאו. אמנם לרשעים הגמורים אין דבר עומד בפניהם, כמו שהיה הענין בזה ובזה בדור הרע הזה שנשטפו במי המבול. כי אחר שארך להם קצם מאה ועשרים שנה ואחר שצוה במעשה התבה שהיתה מלאכתה והזמנת כל הדברים הבאים והמובאים אליה מכל החי מכל בשר ומכל צרכי חיותם לשנה תמימה. אשר כל זה ראוי שיעשה רושם נפלא וחרדה עצומה בלב כל באי עולם זולת מה שיזהירם ויזרזם נח איש צדיק תמים כל הימים הרבים מפי הקב"ה. ובכל זאת לא שבו מדרכם הרעה ומהחמס אשר בכפיהם די ויותר מדאי התנצלות בזה לאב במה שאבד את בניו. וכמו שאמר יתברך, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס כו'. ומלבד מה שפירשתי בו בשער שעבר עוד תשוב תראה כוונה נכונה לפי כוונתנו יראה במה שיורה על חסידותו ית'. ועל ויתורו על עוברי רצונו כאשר לא תקטרג מדת הדין הקשה בטענה חזקה שאין עליה תשובה. וזה כי מאומרו ותשחת הארץ לפני האלהים יורה כי היו רעים וחטאים לה' להתנהג בכל הטומאות והטנופים אשר בהם השחיתו את דרכם אשר שנא ה' והמה תועבת נפשו. ומאומרו ותמלא הארץ חמס יורה שהמה גם כן רעים לבריות כי אינם שומרים משמרת הנהגת הקבוץ המדיני והיו מתקוממים זה על זה כל דאלים גבר בכלי חמס ומטה רשע לעשוק אהב. ואמר הכתוב כי השם ית' היה עדין מוותר להם ומאריך עונשם עוד על אשר לו ושלא נתמלא סאתם כי אם על מה שחטאו אלו לאלו. ושיעור הכתובים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר. ועם כל זה אמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ולא מפני מה שנשחתה הארץ לפני האלהים להודיע כמה ארך אפים לפניו כדי שלא להשחית מעשה ידיו. ועדין המציא להם ריוח והצלה במצות מעשה התבה אם ישמעו ואם יחדלו. ויתכן כי זהו מה שכוון באומרו קץ כל בשר בא לפני כי ירצה אחר שהקץ אשר נתתי להם רצוני הק"כ שנה כבר בא ולא שבו וראוי להשחיתם. עשה לך תבת עצי גופר כו' וזה המעשה כלו יהיה להם זמן שני ואם לא ישובו ימותו ברעתם כי טוב מותם מחייהם. וכל זה הוא ענין נכבד מאוד לקוח מטבע המציאות ומעצם אמתתו ומשקיט ההרהורים הקשים הנופלים בלבות בני האדם המביאים אותם אל ההפקר כמו שאמרנו. ולהיות ענין המבול כולל אלו השלש תועלות אשר באמונת ענינם וקבלתם יקובל עול מלכות שמים משלם. אמר המשורר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם (תהילים כ״ט:י׳). כי להיות ענין נאות וצודק מאד במה שהמלך כובש וקונה לעצמו ממה שימליכוהו על עם רב ועצום אשר לא עמל בו ולא גדלו כמו שהוא מבואר מעצמו. לזה היה המבול במה שהורה על אמתת חדוש בפנים שונים מורה מאד על אמתת מלכותו וכמו שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו'. ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:א׳) והרבה דומים לו. והנה מצד שהיה המבול פורענות לרשעים הורה על עוצם יכולתו כי מעתה כל העולם כלו חל מלפניו והוא ודאי הוד מלכותו ותפארתו לענין השכר והעונש המוכרח לקיום העולם. אמנם באופן הגעת הפורענות על צד הקושי והכבדות שנזכר הורה ההמצא בו תנאי המלכות השלם אשר אין מענינו להשקיף מונהגיו על דרך העריצות כי אם בהשגחת רחמנות כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר ח' מספר המדות. אמר כי חבת האב על הבנים הוא בצורת המלכות כו'. ולזה נמשכי המלכים השלמים. אמר דוד לכו בנים שמעו לי כו' (תהילים ל״ד:י״ב). שמעוני אחי ועמי (ד"ה א' כ"ח) (ואמר) חזקיהו בני אל תשלו (שם ב' כ"ט). אמנם שלמה הורגל בזה מאוד בספרו אמר שמעו בנים מוסר אב (משלי ד׳:א׳). ועתה בנים שמעו לי (שם ה') והוא ביאר הענין באומרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות כו' (שם כ"ט) והוא מבואר. הנה כי בשלשה ענינים אלה יכון כסא להקרא מלך לעולם:

וירא אליו יי'. הלב גומר כי כאשר צווה אברהם מהש"י לימול הוא וכל ילידי ביתו ומקנת כספו ולא נשאר בביתו איש שולף חרב חשש אולי תמשך לו ולביתו סכנה כי ירגישו המלאכים אשר נלחם בם או קצתם ובהיותם כואבים יבאו עליהם בטח ויכום ולא עוד אלא שלא ישאר לו שום איש שיהא זריז ומהיר לשרת אותם בעודם חולים ושעל דבר זה נמלך עם ממרא בן בריתו והסכימה דעתם שיטה אהלו אצלו וילוו שם וישרתוהו וגם איש לא ירים את ידו כנגדו כי ידוע כי ענר אשכל וממרא בעלי ברית אברהם וראיה קצת לזה כי לא נזכר בכל המעשה בית לאברהם רק אהלים כאשר המה ואין ספק שהיה לו לאברהם בית קבע בנוי לתלפיות וכמ"ש ז"ל פתחו של אברהם היה שכל העינים צופות אליו (סוטה י'.). (התר ספק א') ולזה אמר כי כשנמול והיה ראוי שתשרה שכינה עליו במדרגה שלמה מהנבואה מבראשונה שנגלה עליו (א) במקום אשר נטה שם אהלו באלוני ממרא עם היותו בלתי מיושב בבית תלמודו הקבוע לו והוא יושב פתח האהל ולא זע ולא נרתע כפעם בפעם מב' פעמים שנזכר ראשונה שנפל על פניו כמו שאמרנו ובדברי חז"ל יום ג' למילתו היה ובא לבקר את החולה (ב"מ פ"ו:) וישא עיניו וירא. (ו) ראה אלהים שתתבשר שרה במשלח מלאכים אלו להורו' ולהודיע צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכמ"ש הכתוב גדול העצה ורב העלילה וגו' (ירמיהו ל״ב:י״ט) והכוונה שבדרך עצמה שהאדם הולך בה אם טובה אם רעה בה ישלם לאיש כדרכיו כלומר שבדרך עצמה נשלם לו שכרו או תפרע ממנו וכן היה אצל אלו הצדיקים כי דרך נדיבותם במעשה הצדקה וענין האכסניא לכל עובר ושב שלמו אלהים שכר טוב בשתתבשר הצדקת על ידי אלו האורחים האלהיים. (ג) ולזה רצה שתכתב צדקתו זאת בספר תורת האלהים כלל ופרט ולא יפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ומכל המעשה הגדול והקטן אשר עשה בקבלתם. ולהורות על כללות הרגלו ועוצם התמדתו בזה ושלא היה במקרה או לעתים רחוקות באו אליו במספר ההוא המורה על הכללות כמו שהוא מבואר בתחלת השמים והעולם. ומה נאמנו דברי חכמים ז"ל שאמרו אחד לרפאת את אברהם ואחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום (ב"מ פ"ו:) ושהצלה ורפואה אחת הן לומר שאם היה מעשהו בזה הנדיבות העצום פעם או פעמים היה בא האחד לבדו כי יספיק לו הזכות ההוא לרפאתו ממחלתו לא זולת גם אם היה עושה כן לפעמים ולא על צד ההרגל התמידיי היו באים שנים כי יספיק זכותו להצליח גם אשתו עמו ויבשר את שרה אבל עכשיו שהיה הרגלו כלול ומעשהו שלם כבר יספיק זכותו גם להציל קרובו שאר בשרו ע"י גלוי אזנו על סדום כמו שיבא. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל (ב) ירצה עם שכבר יוכל להמלט מהם להיותם רחוקים ממנו והוא גם הוא טרוד במילתו ועכ"ז רץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה כמי שמבקש מהם חסד ולא כמי שעושהו עמהם. אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור. (ג) יחס ענין ההעכבה לשם אל היחיד כדי שלא יהא חצוף בבקשתו שיתעכבו שם בעבורו שלשתן שנראה אצלו דבר גדול וקשה לשאול ויובן מאמרו לכל אחד או שיעמדו השנים בשבילו והוא מוסר ויתרון לבעל הלשון והנקודה עשתה זה השם קדש להורות על מה שאמרו ז"ל שהיתה שכינה עמהם (ב"ר פ' נ'). אמנם דבר האכסניא דבר בה לשון רבים כי הוא דרך כבוד: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם למעט הסעודה בדבריו אמנם אמר וסעדו לבכם להורות שהלחם ההוא הוא מהמסעדים הלביים וכמ"ש חכמינו ז"ל מן התורה מן הנביאים מן הכתובים פתא סעדתא דלבא (שם פ' מ"ח) והוא מזון מועיל לחזק הכחות הרוחניות כולן שכיון שהוא מחזיק את הלב ממנו תוצאות חיים ללמד ששיחתו צריכה תלמוד: כי על כן עברתם וכו'. ירצה הסעודה תהיה קטנה נקלה ולא תתעכבו בה כי ידעתי זה חפצכם כי על כן עברתם על עבדכם היושב פה במדבר ולא אביתם לבא בעיר או לבית מושב כי זה משפט ההולכים בחפזון. וכבר אמרו ז"ל (סוטה י'.) שהיה לו לאברהם אבינו בית אכסניא בפרשת דרכים במדבר דהוה אמר להון פתא במדברא מאן יהיב לך כופרא במדברא מאן יהיב לך בשרא במדברא וכו'. וכ"ש שיצדק זה לשעה שהיה שם אהלו באלוני ממרא. וע"פ דבריו השיבו לו כן תעשה כאשר דברת שיהיה דבר מועט לסבה שזכר. אמנם ראש הנדיבים דבר מעט ועשה הרבה (ג) ונזדרז למעט העכבה במהירות. וימהר אברהם, מהרי ג' סאים. ואל הבקר רץ וימהר לעשות. והיה מנדבת לבו לשחוט בן בקר אחד לצורך ג' אנשים אשר יספיק להם טלה חלב או כבש א' וכ"ש לדברי חז"ל שאמרו ששחט ג' להאכילם ג' לשונות בחרדל (ב"מ פ"ו:) וכוונו בזה להורות גודל לבו שעשה כן להשוותם במנות שלא להטיל קנאה ביניהם כי לא הכירם נוסף על היותם מזומנות מיד אחר שחיטה מבלי הפשט ונתוח והוא הטעם שצוה למהר ג' סאים קמח סולת שהוא ג"כ המדה היותר גדולה שבמדות היבש שהיא האיפה (ג) כי אומרו מהרי ג' סאים הוא שוה לאומר מהרי ג' איפה אלא שמדה הזאת בלשונם קרויה כן ותרגום אנקלוס יוכיח שמתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין ומעתה לא תצטרך טעם לרבוי הקמח במדות: ויקח חמאה וחלב לכבוד ותענוג. והוא עמד עליהם וגו' זאת האכילה דחקה המפרשים עד שקצתם הוצרכו לומר שהיה במראה הנבואה וקצתם בעבורה ובעבור ומצות אפה ויאכלו אמרו שהיו נביאים שולחו מאת השם לבשר את שרה עם היות אברהם גדול הנביאים בימים ההם כמו שכתב הראב"ע ז"ל בפירושיו. והרלב"ג ז"ל כתב כי יען לא היה חזון נפרץ הוצרכו שלשה כל א' לשליחותו ואנן אהא סלקינן ונחתינן אם ימצאון שם נביאים אם לא במה שקדם מהדברים אשר בשער והנה באמת הרבה עדים יש בספור שמראה עליהם היותם מלאכים מדבריהם ומעשיהם כמו שהוא מבואר מעצמו (ד) וגדול שבכולן בעיני הוא אומרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ומצות אפה ויאכלו כי למה יזכיר שאכלו והלא ממילא משמע אלא שאע"פ שהיו מלאכים שאין דרכם לאכול אכלו אצלם. וכמ"ש בשמו של רבי מאיר עילת בקרתא הליך בנמוסא (ב"ר פ' מ"ח) למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנאמר ויהי שם עם יי'. לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל״ד:כ״ח). אבל למטה שיש שם אכילה ושתייה נאמר ויאכלו. אמנם באכילתם זו כוונו לדעתי אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלמה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו. וזה כי כמו שהגוף נזון מהמזון ההוא המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה כמו ההזהר על איסור המאכלות והכשירן מכל צדדיהם וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכוונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו כמו שיתבאר זה יפה בפרשת ויחי שער ל"ב ב"ה. וזו היא סעודת המזבח אשר בה תתקיים השכינה עם ישראל שנאמר בה את קרבני לחמי לאישי (במדבר כ״ח:ח׳) ואז"ל אשה ריח ניחוח ליי' נתת רוח לפני שציותי ונעשה רצוני (ספרי פרשת פנחס). וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר היה לרצון להם כי כוונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש היו לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה היה דומה ממש אכילה של משה לאכילתה כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל עד"ה כיון שהוא נזון משם מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנאמר באליהו ז"ל (מ"א י"ט) הרי הוא נזון ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד"ה וכן המלאכים עם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו למה שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה: ויאמרו אליו איה שרה אשתך. (ו) אחר שחרדו אליהם את כל החרדה ההיא שאלו אליו לאמר איה שרה אשתך. (ה) וחז"ל דרשו מהנקודה ששאלו גם עליו (ב"ר פ' מ"ח). והוא מה שיורה הוראה גדולה למ"ש מענין התוכחה שהיו צריכים שיהיה שם אברהם לדבור ההוא כדי שימצא לענין התוכחה (ה) אמנם מה שלא ננקדה הלמ"ד הוא שא"כ הית' הלמ"ד כאלו אינה ונדרוש איו לבד כי כך המדה כשהכתב רבה מהנקודה כאלו אינה (שם) ונאמר ויאמרו איו איה שרה אשתך וכו' וכאשר הנקודה רבה נדרוש שניהם הכתב לפשוטו והנקודה למדרשו והית' שאלתם עליה לבקש פתח על ענין הבשורה כי למה לא יצאה לעמוד על הסעודה שמא יש לה צער או עצב או כל דבר המונע אשר יוכלו הם לתקנו. וע"פ דרכן השיבן הנה באהל, כי אין לה בן יצא לפניה כמנהג הנשים ומדרכם להסתר: ויאמר שוב אשוב וכו' ולשרה בן. ומכאן למד אלישע כשראה אשר חידשה אותה אשה גדולה לעשות עליית קיר קטנה וכו' לצוות לומר לה הנה חרדת אלינו ומה לעשות לך (מלכים ב ד׳:י״ג) וכאשר השיבה בתוך עמי אנכי יושבת חזר ושאל לגחזי ומה לעשות לה שא"א שלא תכוין אל דבר עד שא"ל בן אין לה ואישה זקן ואמר למועד הזה וכו'. אלא שיש להפלא ממנה איך לא שאלה היא מהנביא על דבר גדול כזה ולא עוד אלא לסוף אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך שיראה שהיא חשבה שדבר כזה היה מוטל עליו לדעתו ולהתעורר מעצמו כי נביא הוא ומלאך כמו אלו ואחר שלא ידע חשבה שלא היה בידו לעשות. ולזה כשאמר לה גחזי משמו היש לדבר לך אל המלך השיבה בשאט נפש בתוך עמי אנכי יושבת כלומר שהדבר ההוא אינו כדאי לה וגם כשאמר לה גחזי אבל בן אין לה ובשרה עליו השיבה כן כי היא מסתפקת בו לכן לסוף אמרה השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי סוף דבר אירע לה כן מתוך יושר מעשיה כמו שהיה הענין לשרה וכאשר נתבאר: ושרה שומעת וכו' כי בשמעה ששאלו עליה נתנה לבה והטתה אזנה אל פתח האהל אשר היה אחר המלאך לראות מה ידבר בה: ותצחק שרה בקרבה וכו' (ו' ז' ח') כבר פירשו זה הענין על ג' פנים אם בשהיא לבד חטאה או שחטאו שניהם או שחטא הוא לבדו וזה הג' מה שיתיר כל הספקות משלם והב' אחריו כי אם עדין לא הספיק אברהם להגיד לה את דבר ה' מהטעמים אשר בקש הרמב"ן ז"ל או שירצה שתשמע גם היא מפי עליון או לסבב פני הדבר שתשמע שרה ותצחק בקרבה ויוכיח על ידו הנה ה' שמר את הדבר לעת הזאת ואחת ידבר אל ושתים זו ישמעו ויתישבו ג"כ כל הכתובים: (ח) אמנם אומרו ותכחש שרה וכו' לפי שני הפירושים הראשונים היה ללמד מוסר נאה והוא כי הנוכח מהגדול ממנו על כל דבר פשע מן המוסר הוא להתבייש ולומר לא עשיתי זה לא כאומר לא חטאתי רק כמודה שעשות דבר כזה הוא חטא גדול לאפוקי ממה שכתוב עליהם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו (ישעיהו ג׳:ט׳). ולזה אמר הכתוב שזאת הצדקת לכאור' כחשה ואמרה לא צחקתי כי יראה מדין שמים. אמנם כשהשיבה לא כי צחקת שתקה ללמוד כי כאשר יקרה זה אין להעיז ולשנות בהכחשה. אמנם אל הפי' השלישי אין אנו צריכין לכל זה כמו שראית במה שקדם מהשער. ויקומו משם האנשים. (ט) כבר פירשנו כי הם נפרדו ממנו והיו רוצים לדבר על עשקי סדום והיא היה הולך לתומו עמם להלוותם כסבור שאינו מטריח עליהם והרי הם מתעכבים לדבר בעבורו עד שאמר המכסה וגו' נדבר אנחנו ואם ישמע ישמע: (י) ואברהם היו יהי' לגוי כי ידעתיו ורצה בשני תנאים יוכשר הנצב בקרב אלהים בדין אשר כזה אם שיהי' כבעל הדבר הנשפט כאב בבנים או כמלך בעבדים. והב' שיהי' ישר ואוהב משפט כי מצד הראשון יעביר להם מה שראוי להעביר. ומצד הב' ייסר מה שראוי ליסר. ואמר דתרויהו איתנהו ביה אם הא' כי הוא אב המון גוים ורוצה בקיומן והוא אומר ואברהם היו יהי' ועל השני אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה לעשות צדקה ומשפט. וספר הכתוב כי בא הש"י אל ההתבוננות הזה ממנו למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו כלומר שאם לא ידע הוא ית' ממנו זה הזכות העצים לא היה מבטיחו כל ההבטחות הגדולות שהבטיחו שמא לא יזכה ונמצא מבטיח ואינו עושה. וזה סותר מה שכתב הרלב"ג ז"ל בידיעה. (ט) ובמאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' הגדיל תושיה כי האל יתב' אינו מכיר אבל יודע כי ההכר פועל החוש והידיעה פועל השכל. ומה נכבד טעם למען אשר יצוה כו' כלומר שיודעו מצד תוארו וגדרו המקיף את כל זרעו והיא ידיעה מיניית וזאת הידיעה עצמה נאמר אצלו ית' אפילו אצל האישים והוא ענין נפלא כמ"ש ראה קראתי בשם בצלאל וכו' (שמות ל״א:ב׳). ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם ל"ג), כמו שיתבאר הענין יפה במקומם ב"ה: ויאמר ה' זעקת סדום וכו' ירצה שהיו העשוקים מהם צועקים צעקה גדולה ומרה ואין מושיע ותעל שועתם אל האלהים ולא יכול לשאת. אמנם על ענין זה יש שאלות איחד אותם לשער סדום אשר אחרי זה ושם יודע ענין עוצם וכובד חטאתם: ארדה נא ואראה. כבר דברנו בגנות סברת האומר שצריך הש"י לחקור ולדרוש את אשר עשו כפי בחירתם כי הוא דבר שאסור להעלותו על לב. אמנם רש"י ז"ל כתב למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה כמו שפי' בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם הכצעקת' של מדינה הבאה אלי עשו והם עומדין במרדן כלה אני עושה בהן ואם לאו שלא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להם ליפרע מהם ביסורין וכו'. והוא עצמו פי' אנקלוס אם לא תיבין וכו' שיחסו תליית הראיה הזאת בתשובתם כלומר הכצעקתה הבאה אלי יתמידו לעשות אעשה עמם כלה וכו' והענין שעדין הם תלוים ועומדים בתשובתן והוא נכון. והרמב"ן ז"ל כתב והראב"ע ז"ל אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת וכו' ואלו ואלו הם דברי סתר לבד זה ידעתי שהרלב"ג ז"ל כתב בסוף המאמר שזכרנו בדברים אשר בשער אצל אופן ידיעת הש"י אלו הדברים הפרטיים זה לשונו. וידמה שהראב"ע ז"ל מזה הדעת כי הוא בפירושו לתורה אמר והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך כל לא על דרך חלק. וכבר כתבתי שא"א להיות זה פירוש הכתוב כי איך יאמר אדעה על דבר שאם לא ידעו עד הנה א"א לו לדעתו כלל. ולכן לבבי לא כן ידמה בכ?? רק מה שיראה שרמז אליו הרמב"ן ז"ל בשהוא סוד לקוח מילדי הפילוסופים האומרים שהוא יתעלה יודע הנמצאות בכללותם לא באישיהם אלא שהראב"ע לא כן יחשוב אלא שהוא יודע גם החלקים רק שידיעתו אותם הוא בהפך ידיעת האדם וזה שהאדם מצד השיגו והכירו בחלקיים תחלה יגיע אל ידיעת הכללות השכלית. אמנם הוא יתב' יודע החלקיים המורגשים מצד יודעו הכוללים המושכלים כמו שכתבנו זה הענין בשער עשירי אצל הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו' והוא מה שאמר הראב"ע כי הכל יודע כל חלק דרך כל ^*באר דברי הראב"ע שהביא כבר למעל' בשער י' שכונתו שבעבור היות ידיעת ה' בחלקים ובאישים הפרטים רק ע"י ידיעתו הכללים. ורק מהם תרד ידיעתו ד"מ אל החלקים למטה, כי הכללים בבחינת החלקים הם כעליון בבחינת התחתון, ע"כ כנה הכ' ידיעת הי"ת וחקירתו ד"מ לדעת אם חטאו כל אנשי סדום או רק מקצתם במאמר "ארדה נא ואראה, וע"ז אמר הרב, כי אם לזאת כוון הראב"ע מסכמת דעתו לאמונתנו האמיתית, והכוונה שידיעתו הכל הוא כדרך לו לדעת החלק ולא ההפך ואמר שזה הסוד נרמז בכאן באומרו הכצעקת' הבאה אלי עשו וגו' לומר שאם היו הכל ברעה הזאת או קצתם ארדה לדעת אותו כי הכל גלוי וידוע אצלי וענין הירידה לדעת הוא מה שיודע החלקיות מידיעת הכללות לא זולת והוא מ"ש במאמר האף תספה צדיק לומר שלא היה מקום העיון אם עשו אם לא אלא על כללם או חלקיותם ואם לכך כיון הוא דעת נכון וישאר הרלב"ג לבדו. ואולם הנראה בישוב הכתוב וכוונתו כבר כתבנוהו למעלה בתועלות המראה הכוללת ואף גם זאת שתהיה מראה בפני עצמה כבר יהיה ענין פשוט איננו צריך לעמוקות גדולות כאלה והוא סוד הנסיון הבא בכתובים. אלא שהרמב"ן כתב ודע כי הש"י צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו ויצוה עליו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה ע"כ. ואני הנה ראיתי אומר הנני ממטיר לכם וגו' למען אנסנו ונו' (שם ט"ז). וכבר חטאו אנשים אשר הניחו ממנו עד בקר ונתרעם מהם גם שיצאו ללקוט בשבת, וכן למען נסותך התשמור מצותיו (דברים ח׳:ב׳) ולבסוף לא שמרו, וכן כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו' (שם י"ג) ולבסוף טעו בשמוע את נביאי השקר. ולזה אני רואה כי ענין הנסיון נוהג עם כל ובפרט כשהגיע שעה ליגמר דינם והיה כצדיק כרשע עד האלהים יבא דבר שניהם להביאו במצרף הנסיון בו תתמלא סאת הטוב לטובים ואיפת הרע לרעים כמו שעשה לפרעה ולמצרים וזולתם מהמורדים והנסיון אשר בכאן הוא מה שהסכימה חכמתו שירדו שם המלאכים האלה וע"י מעשיהם אשר יעשו עמהם יגמר רע רשעים להמטיר עליהם פחים אש וגפרית כי הכל גלוי וידוע לפניו וזה שאמר ארדה נא ואראה כי ירידתם לשם יהיא ירידתו ית' ושם אראה הכצעקת' הבאה עלי עשו האנשים האלה יגמר דינם לעשות עמם כלה ואם לא אדעה מה לעשות: ואמר עשו לשון עבר על שעת גמר הנסיון כמו ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך (שמות ד׳:כ״א) אשר הראת בהר (שם כ"ו) על דעת רש"י ז"ל. והיה אומר כן כי יודע כי המליץ בינותם ולמשמע אזניו יתעורר להליץ בעדם רנה ותפלה כמו שעשה אז מה שלא נסה תחלה כמ"ש לאשר מזה ימשך לו זכות גדולה ותבא ג"כ ריוח והצלה ללוט כמו שיבא: ויפנו משם האנשים וגו' כבר ראית מה שיעיד הכתוב באמתת הפי' שנזכר בשער הספור. אמנם לפי זה הדרך ירצה. (יא) כי הלכו משם האנשים ואברהם לבדו עומד לפני ה' וכשומעו את דבריהם על דבר סדום ויגש אברהם כי מאחר שהסכימה דעת עליונה לדבר בפניו מצא עצמו מחוייב להליץ בעדם (יב) ואמר האף תספה צדיק עם רשע שפתי צדיק ידעון רצון וראה ללמוד סניגוריא על כל הערים ההם בעלילה חזקה ואמר מארי דאברהם האף וחימה תגרום להמית צדיק עם רשע וזה לא יתכן כי הוא עול מפורסם. ואם כן מזה יחוייב שלפעמים תשא עון הרשעים כאשר במותם חוייבה מיתת הצדיקים עמהם וזה כי האדם הצדיק היושב במדינה הרעה ומסתפק בכל צרכיו בעיר ההיא וחי בהם חיים הכרחיים ודאי אם ימותו כלם וישאר הוא לבדו ימות גם הוא ליומו ואם יום או יומים יעמוד הנה לא יעלה לו שבתו או חדשו וכמ"ש הקב"ה בעצמו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגו' (יונה ד׳:י״א) כי שם נשא את האבות החטאים בעבור הקטנים ויונקי שדים שלא חטאו שלא ימותו במות אביהם ויהי האבות כצל הקקיון והבנים ראשונה כמו שכתבנו אצל המבול שער י"ג. ולזה אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ודאי לא יעשה כן שאם הצדיקים האלו אינם חייבים מיתה הנה כשתמיתם כמות זולתם כבר יקבלו עול גמור דמה להם שתמיתם בעצמם או שתגרום המיתה בידים סוף סוף נדונו כרשעים ובמשפט אחד. (יב) והוא מה שהפליג הגזירה באומרו חלילה לך מעשות כדבר הזה הראשון והוא להמית צדיק עם רשע כי הוא היותר מפורסם בעול ואחר כן שיהיה כצדיק כרשע נדונים אלו עם אלו חלילה לך ג"כ השופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר בשלא יסבלו עונש מי שאינן ראוים לסבלו והיא טענה חזקה וסניגיריא גדולה (יג) אמנם נתחכם לשאול על זה המספר רצוני חמשים לכל מקום לפי שהיה צריך לבקש ממצוע שימצאו בו שני ענינים יחד. האחד שיהיו קשי הנסיעה וההעתק משם כדי שלא יושב שילכו להם על אשר ימצאו. והשני שלא יוכל לסבול הישיבה יחד להעזר קצתם מקצתם. והנה מספר החמשים יש בו שני הענינים כי הם קשי הנסיעה וקשי העמידה כי לא תתישב העיר או המדינה בזה המספר להיות שמה המלאכות הכבדות הצריכות לחיים או להעמידם אם היו שמה ואפס עצור ועזוב מהערים אשר סביבותיהם כי כלם היו בהפרדה וימותו ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל. והנה כל עוד שתרבה המספר עם היות שיהיו יותר קשי הנסיעה כבר תהיה העמידה יותר נקלה להעזר אלו מאלו כמו שבמעוטו יהיה הדבר בהפך. (יד) אמנם כשראה שהודה לו הש"י על השאלה הראשונה חשש שלא ימצאו שם על המספר ההוא המחייב ההצלה מצד הדין כמ"ש הנה נא הואלתי לדבר. ואנכי עפר ואפר כי מעתה אבקש לפנים מן השורה וזה כי אולי יחסרון מן חמשים הצדיקים חמשה התשחית באותן חמשה שחסרו ותאמר שכבר יוכלו להסיע ישיבתן משם ואע"פ שיהיו יותר קשי העמידה תהיה זו טענה להשחתתם ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה והריני מודה בהם אף על פי שהם יותר קלי הנסיעה. ואח"כ בקש על האופן הזה על מספר הארבעים לומר שלא יהיה חסרון הה' דוקא והודה לו. אמנם להיות מספר השלשים יותר מבואר בשהוא נקל ההעתק חזר ליטול רשות ואמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי וגו' וכן עשה לעשרים עד מספר העשרה שאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם שכבר היו קלי הנסיעה משם מאד עם היות שהם היו יותר נמנעים הישיבה ועל פחות מעשרה לא בקש שהוא מפורסם שאין ראוי לשמוע בקולו מאחר שיוכלו ללכת להרחיק נדוד בלי עמל וטורח גדול. תדע שכאשר לא נמצא בסדום רק לוט ואשתו ושתי בנותיו לא נצלו בעבורם אבל אמרו לו המלאכים עוד מי לך פה וגו' כי משחיתים אנחנו וגו' וכן אמר להלן קומו צאו מן המקום, הורו שאין ראוי לישא את הרשעים אשר במקום כל עוד שהצדיקים אשר בו יהיו במספר שיוכל לצאת משם בנקל וללכת על אשר ימצא בדרך קרובה או רחוקה. (טו) ואח"כ לא בקש על הצלת צוער אלא מטעם הלא מצער היא ותחי נפשי כלומר כי לפי הערך העיר ההיא הקטנה היתה קרובה להנצל או על ידי צרופו עם הצדיקים אשר בקרבה כמו שיבא (יד) ואולם טעם ההפך ממדה אל מדה רצוני משם אשר היה הספור אל מלת אדני אשר הזכיר הוא עד כאן הנה הוא ענין נכבד מאד יתבאר אצל אם נח מצאתי חן בעינך אדני ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) שער נ"ד ב"ה. ומאמר ואנכי עפר ואפר קיים מאד מ"ש היותו ע"ה על המדרגה עליונה מן הנבואה ממה שהיה בה ראשונה כי לזה היה ממעט עצמו בערך ההשגות העליונות האלהיות היוצאות עליו הפך האנשים החסרים אשר במעוט השגתם המה רואים עצמם נביאים ומדעתם היותם בעבי שחקים כמו שביארנו בשער הספור הזה על מאמר דור מה רמו עיניו כו' (משלי ל׳:י״ג): וילך יי' כאשר כלה כו' גם זה יורה על מה שאמרנו כמו שנאמר כן בפרשת מילה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י״ז:כ״ב) כי נסתלקה ממנו אז לשעה הענין האלהי ההיא אשר הופיע אז עליו. אמנם נביאי השקר לא יהיה להם כדבר הזה כי כל השעות שוות אצלם זו היא דרך ישרה וסלולה נכונה מאד בכל זה הענין והתר כל ספקותיו. והנה המפרשים ז"ל פנו איש לדרכו בסדר שאלותיו אלי כמו שהוא בספריהם. האמנם כי מה שכתב הרמב"ן ז"ל על פי' רש"י ז"ל ודרך פשט הכתובים סלולה שאמר בתחלה חמשים לתת חשבון של עשרה לכל אחד וחזר ופחת כמו שיכול להציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב בענין שאמר ע"כ. ולי נראה שהכרח הרב גדול הוא לפי דרכם וזה שאם כשהתחיל לחסור ה' ה' שתי פעמים הראשונות להצלת כלם היה מכוין להמצא בכל אחד ט' או ח' למה שנה את טעמו לבלתי לכת הלוך וחסור אחד לאחד למצא חשבון ז' או ה' לכל כרך כי דלג מח' אל ו' ומו' אל ד' ומד' אל ב'. ועוד למה לא שאל על פחות מי' עד שיהא צדיק א' לכל עיר כי מה טעם שיצילו השנים מן האחד כמו שזכרנו בספקות. ומזה הוכרח הרב ז"ל לומר כי בפעם הראשונה שאל חמשים בהמצא י' לכל כרך ואח"כ בקש על ט' ע"י צרוף וכיון שהודה לו על זה שאל בחסרון בכל פעם ובמיעוט המקומות בפחות מי' ע"י צרוף לא בקש כי לא שער כי בפחות מהמנין ההוא יספיקו להציל זולתם. והרמב"ן ז"ל אומר כי אינם דומים רבים העוסקין במצוה למועטים. והנה במה שכתבתי יסולק כל זה הבלבול ויותר כל שאר הספקות העומדות על אלו הפירושים: