חֹֽבְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹא־יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃
מורה נבוכים
זכר שראה ארבע ׳חיות׳ כל ׳חיה׳ מהן בעלת ארבעה פנים ובעלת ארבעה כנפים ובעלת שתי ידים, וכלל צורת כל ׳חיה׳ – צורת אדם, כמו שאמר ״דמות אדם להנה״. וכן זכר שהידים גם כן ידי אדם, אשר הוא ידוע שידי האדם אמנם הם על הצורה שהם – לעשות בהם כל מלאכת מחשבת בלא ספק. ואחר כך זכר שרגליהם ישרים – רצונו לומר: שאין בהם פרקים – והוא ענין אמרו: ״רגל ישרה״ כפשוטו של דבר; וכן אמרו: ״׳ורגליהם רגל ישרה׳ – מלמד שאין ישיבה למעלה״ – והבן זה גם כן. ואחר כך זכר שכפות רגליהם אשר הם כלי ההליכה אינם כרגלי אדם, אבל הידים הם כידי אדם, ואמנם הרגלים עגולות ״ככף רגל עגל״. ואחר כך זכר שאלה הארבע ׳חיות׳ אין ביניהם הפרש ולא מקום פנוי. אלא כל אחת מחוברת בחברתה – אמר ״חוברות אשה אל אחותה״ ואחר כך זכר שעם היותם מחוברות פניהם וכנפיהם נפרדות מלמעלה – אמר ״ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה״ – והסתכל אמרו: ׳מלמעלה׳ – כי הגופות מחוברות, אמנם פניהם וכנפיהם פרודות אבל למעלה – לכן אמר: ׳ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה׳. ואחר כך זכר הם זכות ״כעין נחושת קלל״. ואחר כך זכר שהם גם כן מאירות – אמר ״מראיהם כגחלי אש״. זה כלל מה שזכר מצורת ה׳חיות׳ – כלומר: תארם ועצמם ופניהם וכנפיהם וידיהם ורגליהם.
גן נעול
ותשכיל עתה שבהיות הנחת שם "חכמה" על יושר המנהגים בקצב נכון וכפי המקבלים, והנחת תאר "חכם" על הנוהג בארחותיו כפי החכמה, שעצם התואר הזה הושאל ליוצר הכל ית' כי הוא המנהיג האמתי, השופט העליון הנוהג עולמו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט וכמו שבארנו בחדר שני. ואולם רק בדרך שתוף השם, כי הבורא ית' נשגב ומרומם על כל ברכה ותהלה. וְדִבְּרַת האדם אינו רק על הנראה לעין ממפעלותיו בעולמו, לא על הכבוד העליון הנעלה מכל מחשבה ומכל הרהור ורעיון. וכן הונח תואר זה על האדם בעבור היותו בחיריי במעשהו, וצריך להתנהג בארחותיו כפי משפט החכמה. ואין הדבר כן במלאכי השם משרתי פני עליון, המחנות העליונות, הגדודים הנכבדים. כי אין יצר שולט במלאכים, ואין בהם ימין ושמאל. כי הכל ימין בארח ישרה "לא יסבו בלכתן".1יחזקאל א, ט כל אחד ואחד מהם חָלַק לו השם ב"ה כבוד ושמהו על תפקידו ועל ממשלתו. קצתם מלאכי חסד, וקצתם מלאכי רחמים, וקצתם מלאכי דין, וכן בכל דבר ודבר. ופעולת כל אחד נאמנת וקבועה. אין לו חפץ אחר רק לעשות דבר ה' ומצותיו אשר הפקידו עליו. ואע"פי שהם מלאים דעת וארחות החכמה' ויודעים הדרך הנכונה בכל דבר, דעת התורה וסוד השם הנכבד, בכל זאת כל מנהגם בחפץ אחד לעשות הטוב בעיני השם, כל אחד כפי דרכו. וכמו שאמר המשורר האלהי (תהלים קג, כ) "ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ולפי שאין ענינם בבחירה ורצון, אלא בדעת אלהים קבועה לעד, לכן אע"פי שיצדק לומר עליהם שהם מלאים חכמה, הנה לא יתכן לסמוך אצלם תאר "חכם" ו"חכמים" המורה על ההנהגה כפי החכמה, פעם כה ופעם כה כפי משפט החכמה. ועל סוד זה רמזו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה נ, ב) "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות". ובעבור כן לא תמצא בכל כתבי הקדש תאר זה סמוך למלאכי ה'. אבל סמכו להם תוארים אחרים יקרים מאד כמו "קדושים. אראלים. שרפים" וכיוצא. והבן כלל זה, כי אין פסוק יוצא ממנו. ואם תמצא שני כתובים שבתחלת המחשבה סותרים דברינו אל תמהר להשיב. כי נכבדות ידובר בם בבית השני בעז"ה:
גן נעול
וכבר בארנו בבית השני (חדר ט חלון ט) פסוק "בא זדון ויבוא קלון ואת צנועים חכמה" (משלי יא, ב) קחנו משם. והתבונן בעניניו ותמצא כי המליצות הקדושות מתאימות ולא יסבו בלכתן.4יחזקאל א, ט והנה בארנו פסוק זה כמו שיעדנו על ביאורו שם. וראב"ע ז"ל פירש "בעבור זדון שיזיד איש על רעהו יתן המזיד מַצָּה ומריבה, כלומר הזדון גורר המַצָּה" ע"כ. ודבריו תמוהים מי לא ידע זאת שהזדון גורר מַצָּה? כי מקבל הזדון יריב. ומה לִמְדָנוּ שלמה בחכמתו? ופירש עוד "'ואת נועצים', שיעצו שלא יעשו בזדון עמהם חכמים, ו"את" כמו עם" ע"כ. וזה יותר מתמיה כי אין רמז במלת נועצים שייעצו שלא יעשה בזדון. והילדים היו נועצים ויעצו לרחבעם לעשות בזדון, ולמה הזכיר "נועצים"?. אמר "ואת צנועים חכמה", כי הצנוע ההיפך מאיש הזדון, לא הנועץ. וראיה, "בא זדון ויבא קלון". ורש"י ז"ל פירש "יתן מַצָּה', מחלוקת. 'ואת נועצים', ועם המתייעצים תלין חכמה" ע"כ. ורלב"ג ז"ל פירש שני הפירושים, ימצאם הקורא בפירושו. ולשניהם חסר מלת "באנשים". גם לכל דברי המפרשים ז"ל [תיקשה]. רק הנכתב בראש הכתוב אין לו ענין. ועם מה שבארנו התבארו דברי הכתוב על נכון, והבן.