וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹֽא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל׃ (ס)
עקידת יצחק
אמנם הנמשך הוא מה שנתבאר עם זה הגמול שגמלנו האל יתעלה כל טוב באשר הראנו את כל אלה וכעת אשר השמיענו כזאת להעיר את לבבנו לגלות את אזנינו כדי שנשמור לנפשותינו שלא נלכד במכמורות ההמה הפרושות לידי מעגלינו אשר דרכי שאול דרכם ונתיבות מות נתיבותם ויסבול שעל זה אמר המשורר לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם נפשנו כצפור נמלטה וגו' (תלים קכ"ד). ירצה שיאמר ישראל וישמיע קול תודה לפניו לאמר לולי ה' שהיה לנו בכל עניינינו אלה לא נוכל להתיצב בשום פנים וחזר ואמר בקום עלינו אדם לכוין אל הדברים המתקוממי' עלינו מצד שאנחנו אדם ממה שיתקומם האדם על נפשו או אנשים זולתו ואמר אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו על היות אלו הענינים על האופן רע ובלתי נאותים אלינו כי אזי עבר על נפשינו המים הזדונים אשר לא נוכל מלט אמנם ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם במה שהזמין והכין לנו רפואה ותקון אל כל מכותם על הדרך שאמרנו אם מענין הראשון שכבר שם טבענו היותר שוה שבנמצאים המורכבים עד שנמצא במיננו רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו הנמשלים לבני אלהים. ואם אל הענין השני הזמין ההורים הטובים והמלמדים הישרים כמו שהיה ענין אומרם רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. ואל הענין השלישי מוסרי התורה ותוכחותיה ועונשיה כמו שעל זה נאמר רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ואל הרביעי הכין לפניהם הדרכת החשובים וקבוץ המדיניות הטוב והמאושר מהאנשים החסידים כמו שעל זה נאמר רבי יוסי הכהן חסיד ועל החמישי מה שהזריח עלינו אור השכל המכריע את כלם כמו שהיה ענין ר' אלעזר בן ערך וחביריו והנם מועטים. כי כל אלו הם עניינים עשאם האלהים זה לעמת זה להציל הטרף ולהוציאו משיני האריות האלו המזיקים ועם זה נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים המוכן לפנינו כי בעזרתו וחסדו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ומעתה עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים שם) ונבא אל ביאורם אחד לאחד למצוא חשבון ודעת. ואולם הסוג האחד שהוא טומאת הנדות והזיבות באשה שממינו הוא הקרי והזבות באדם אין ספק שרוב עקר הדברים האלו מתחייבים להכרח תולדותם עד שכבר יחשב למום האשה שאין לה אורח כנשים וכמו שאמרו (כתובות י'.) כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים: והקרי לאדם הוא גם כן מהכרח תולדתו גם הבא מאליו כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בהרהור הלב המביא לידי טומאה רק השרידים אשר הגיעו למעלה עצומה מהחסידות כמ"ש ז"ל (חולין מ"ד:) על מאמר (יחזקאל ד׳:י״ד) הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה וכבר נחשב לאלישע לקדושה שלא נמצא קרי בסדין שלו (ברכות י':) והרי שהסוג הזה מהטומאה חוייב למין האדם מהכרח חמרו ואפילו שיהי' על תכלית השווי וטוב המזג שבאפשרותו. אמנם לפי מה שאמרנו שאפילו ביותר שוה שבהם יש יציאה מה יעתק בה האדם מתכלית הטוהר והנקיות אל חטא מה. ושהיציאה ההיא יש לה רוחב והתפשטות בו יתחלפו מדרגות האנשים הצדיקים אשר תאות שתוגבל בין שני גבולים כמשפט כל מרחק המתפשט באורך או ברוחב לזה נחלקה הטומאה היוצאת מזה הסוג לשני מינים. המין האחד הנדות שהוא כנגד הגבול הראשון היותר נאות והזבות כנגד הגבול השני אשר בקצהו כי טומאת הנידות הוא טומאה קלה מצד שנמשכה מתכונה מחוייבת בנפש בעליה מתולדותה ולהכרח תכלית מציאותה עד שכבר יהי' טבע דם הנדות באשה קרוב לטבע הקרי שבאדם כי משני העניינים יתהוה הולד וגם נמצא אומרם (נדה ס"ו.) דם חמוד ולזה הקלו (שם ס"ח.) בענין טהרתה במה שאינה צריכה רק שתפסוק בטהרה לסוף ז' ימים ואעפ"י שהיתה שופעת כל שבעה מיד תטהר ירמוז שנמשכה זאת הטומאה מכח חלוש ונקל כי אף עפ"י שימצא תמיד עם האדם לא ימנע אותו מטהרתו כשיפסוק ממנו בסוף ימיו הקצובים לשבע עשיריות כמנהג. אמנם הזיבות הוא טומאה חמורה צריך להמתין אחר ההפסק עוד שבעת ימים נקיים (נדה ע"ג.) לרמוז שהיא יוצאה מתכונה רעה וחזקה ישארו רשמיה בנפש ההיא ימים רבים ושנים אשר צריך בהם להשתדל בהרחקה והפרישות ממנה זמן שוה לחיי האדם כלומר שראוי שיהא נבדל ונשמר ממנה כל ימיו. וכבר באו בין שני הגבולים דיני זבה קטנה (שם) הנקראת שומרת יום כנגד יום והיא אשר לא תראה באחד עשר ימי הזיבות רק יום אחד או יומים והם ענין המדרגות הנמצאות בין שני אלו הגבולים. והנה במקום אשר יאמר סדר פרישות הנדה ואופן טהרתה וכפרתה שם נאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי הוא תקון החומר לזכר מזוהמתו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. נראה שכבר התחילה להתמעט אלא שלא פסקה לגמרי עד המעמד ההוא ובמה התחילה ההפסקה רק במילה כמו שכתבנו במקומה. ואחשוב כי מהראוי היה שיסודרו בתור' שני מיני טומאות אלו סמוכים ותכופים זה לזה כמו שכתבנום. אמנם ראה להרחיקם תכלית ההרחק ולכתוב האחד תח ת כל הטומאות והשנית בסופן כדי להעיר אותנו הערה נפלאה תועיל מאד להזהר ולהשמר מכל שאר הטומאות והוא להודיע כי לפי המנהג הטבעי וגם על הדרד התוריי יש להתחלת היצירה מבוא גדול להטמא בכל אבות הטומאות אשר יספר ותולדותיהן או להשמר מהם כמו שאמרנו וכמו שאמר הכתוב (משלי כ״ב:ה׳) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ואם ישמר האדם מהמותר יהי' נזהר ונשמר מכולם כי ההתחלה יותר מחצי הכל ולזה סדרתם החכמה האלהית בין שני מיני הטומאות האלו אשר הם מצד ההתחלה. ושם הא' בתחלה והאחד בסוף כי הם הקטבים שעליהם תסובנה כל שאר הטומאות והטהרות כולן שאם ישמרו בהם ויטהרו מהן כראוי כבר יהי' הרע במיעוטו בנמזגים מהם ולא יצאו מכלל הענין הזה שאמרנו בסוג הזה הראשון. ואם לא כבר יצאו אל יציאות יותר חזקות ויקבלו הנזקים והרעות אשר יזכיר משאר הטומאות היותר חמורות והיותר מגונות. והנה לפי לשון דברי חכמים וחידותם (משלי א׳:ו׳) המפורסמת בכתבי הקדש זה הענין עצמו נרמז יפה בדברי משפטי היולדת בתחלת כל העניינים הללו:
עקידת יצחק
ולהמשך זה הדרך אקדים ואומר הוא ידוע כי אחר שכל הדברים כאשר יפסדו יפסדו אל הפכיהם הנה הוא מחוייב שהדבר היותר טוב והיותר שלם הוא אשר יפסד אל היותר רע והיותר נמאס כי הדבר אשר לו מציאות יותר שלם הנה הפכו הוא המציאות היותר פחות הטוב ממנו הפכו הוא הרע מאד וכן בכל מיני הטובות בלי ספק. ואולם במדרגות האדם ובחינתם כתב החכם בתחלת המאמר הז' לספר המדות ז"ל. יען כי אצל המדות אשר כראוי לברוח מהם שלשה מינים רשע חטע בהמיות. אמנם המתנגדים לשנים הם גלווים כי זה נקרא מעלה וזה כושר. אמנם המתנגד לבהמיות יאות לומר אשר הוא למעולה מאדם והיא קדושה אלהי'. הנה שהמנגד אל החוטא שהוא הבלתי כובש אמר שהוא הכובש אמנם המנגד אל הרשע רע יאמר שהוא המעולה והמנגד אל הבהמי הוא האיש הקדוש האלהי כי כפי מדרגת מעלת כל אחד מהם מהיותו בהוייתו כך היא מדרגת פחיתותו בהיותו בהפסדו וכבר ביארנו הבדלי אלו האנשים יותר בפרשת קדושים שער ס"ה. עוד כתב החכם בסוף הפרק הז' מהמאמר הנזכר ז"ל כי אמנם הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד. אמנם השכל הוא התחלה וזה דומה להעריך בלתי צדק אל אדם בלתי צדיק כי אמנם יהיה יותר רע משניהם עשר פעמים גם אלף פעמים כי רבות רעות יעשה האדם הרע יותר מחיות רעות. הנה שביאר שכל עוד שההתחל' יותר נכבדת יפסד אל דבר יותר רע והמשיל משל אל הבלי צדק הנעשה על ידי הבלתי צדיק שהוא היותר רע ויותר קשה מהנעשה מהבהמי או במקרה והזדמן. והנה באמת נראה שלזה השרש נמשכו דיני הטומאה אשר בתורתינו האלהית כשנתבונן בעניינם. כי הנה המיתה הוא העדר והפסד הבעלי חיים בחלקיו אמנם הבעלי חיים יתחלקו אל הבלתי מדבר ואל המדבר. אמנם הבלתי מדבר הנה כשיפסד הכח החייוני חשר בו יהפך אל דבר יותר רע מכאשר יפסד הצומח כי הצומח יפסד אל רקב אמנם החי יפסד אל פגר מובס יקרא נבלה אמנם האדם שיש לו התחלה יותר שלימה בנפש הדברית הנה כשיפסד לא יפסד אל נבלה לבד אבל אל דבר יותר רע ומגונה יותר משאר הפגרים עד שבפי הכל טמא טמא יקרא. והנה כאשר ימות האדם הנה הוא יפסד בשלשה חלקיו הצומח החיוני והשכלי והנה הוא מבואר שכל אחד מאלה יפסד אל עניינו המיוחד. כי הנה כל חלקיו ההווים בכח הנפש הצומחת כשתבטל מהם כח הצמיח' ויפסדו ישובו אל דומם כשאר הצמחים ויהיה רקב ועפר וכמו שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). אמנם מצד מה שנתחבר עמהם מהכח החיוני יפסד אל דבר יותר רע עד שבעבורו יקרא נבלת האדם וכבר תשרה עליו שם טומאה כשאר הפגרים אשר בם רוח חיים אלא שהיא טומאה קלה בהם כטומאת מגע הבהמות הנבלות וכל שרץ אשר יטמא לו שהוא טומאת יום לבד. אמנם מצד מה שנתחבר' עמהם הפסד הכח השכלי באשר הוא החלק היותר מעולה ממנו הנה יהפך אל היותר רע ויותר נתעב עד שיהיה נבלתו מטמאה טומא' חמורה שהיא טומאת שבעה כי הנפש הזאת כשתפסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאות רע וממנה יקרא רוח טומאה ומזה הצד עצמו היתה נבלת אישי האומה הזאת הנבחרת חמורה מכל אישי שאר האומות שמטמא' באוהל כמו שאמר הכתוב אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד) ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל (יבמות ס"א.) שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות שם.) וזה כי לפי שבהן היא פחיתותם כאשר הם נפסדים וזה הענין עצמו זכרוהו חז"ל במסכת ידים (פרק רביעי מ"ו) קובלנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וספרי האפיקורס אינם מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לכם על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חבתן תהיה טומאתן שלא יעשו אדם עצמות אביו ואמו תרודאין אמר להם אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן ספרי אפיקורס שאינם חביבין אינם מטמאין את הידים וספרי הקדש שחביבין מטמאין את הידים. ומזה מחוייב שנדע כי במה שהסכימו לומר לפי חבתן תהיה טומאתן אמרו כלם אמתת הענין בסתם. אמנם במה שאמרו שלא יעשה אדם עצמות אביו וכו' (ידים שם) דחה להם בקנה של דוגמת גזרת הספרים כדאמרינן (בשבת י"ד.) והספר מפני מה גזרו רבנן טומאה אמר רב משרשיא בתחלה היה מצניעין אוכלין תרומה אצל ספר תורה דאמרי האי קדש והאי קדש כיון דקא חזו דאתו לידי פסידא דעכבר גזר ביה רבנן טומאה. ומהידוע מבואר שעקר טומאת המת לא זו הדרך ולא זו העיר אלא לפי שאינם כדאי להודיעם טעם ענין זה כמו שהודיעו לתלמידיו הוליכם לפי דרכם וסתם הדברים וכללן בטעם לומר שגזרה תורה טומאה על העצמות כדי שלא יקחו בידם להשתמש בהם. מ"מ למדנו מכל מה שאמרנוהו שכח הטומאה הזאת הוא דבק בהפסד הרוח החיוני ונוסף עוד בהפסד הכח הדברי ועוד תוסיף טומאה על טומאה בהפסד נפש מישראל לפי חבתן ונתחייב מזה כי כל אלו הטומאות הנוספות שאמרנו באדם אין עקרם מצד החומר לבד כי החמר אחר שהוא דבר גרוע בעודו בקיומו הנה לא יהיה הפסדו אל דבר גרוע ונמאס על הקצה אבל יהיה הפלגת טומאתו מצד עירוב אלו הכחות הנפשיות שבו כל אחת לפי עניינה והנה עקר הפסדן של אלו אינם אחר המות אבל טומאתן העקרית היא בעוד בחיים חייתם בטמא נפשותם בהפסד המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות וזוהמת הפעולות הנשחתות אשר בהם ישקצו עצמם תכלית השקוץ ועל ידם נכנסה בקרבם רוח הטומא' בחייהם ואף אחרי מותם תדבק נפשם בטומאתן כל אחת ואחת כפי רשעתה. ועל זה אמרו חכמים ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) כי בחייהם טמאים הם ומטמאים כמתים ובמותם לא נפרדו מטומאותם אבל נדבקה הטומאה בהם לעד לעולם או נתגלגל עם הנפש ההיא קצב זמן כפי המשך דינו ואחר תאסף אל עמיה. אמנם הנפשות הזכות והטהורות אשר לא נטמאו בכל אלה כי חיות הנה על דרך הטהרה והפרישות מכל הרהורים רעים ומחשבות נפסדות ופעולות מקולקלות ולא בדומים להם והמביאים אליהם כמו שאמר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי וגו' (יחזקאל ד׳:י״ד). ודרשו רז"ל לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ולא אכלתי מבהמ' שהורה בה חכם וכו' (חולין מ"ד:) הנה איש זה וכל הדומים אליו נפשותם בתייהם היא קדוש' וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. והנה אלו שנתקדשו בחייהם בהפרד נפשותם מוסיפה להתקדש ולעלות ולראות אל קדש הקדשים אל האלהים אשר נתנה וכמעט שלא נמצא במיתתן צד טומאה כי עליהם אחז"ל צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות י"ח.) וכשם שהחי אינו מטמא מן הדין כן אלו אינם מטמאין. והפלא מה שאמרו בפ' הנושא בפטירתו של רבינו הקדוש אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה (כתובות ק"ג:) כי ודאי רבינו הקדוש נהג על זה האופן כמ"ש בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעות ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה (שם ק"ד.) ואצל פטירת משה רבינו וקבורתו בשער ק"ה יתבאר עוד זה בע"ה וזה מה שאמר ריב"ז לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת וכו' (במ"ר פ' י"ט) כמו שיבא:
עקידת יצחק
*כמו וכו' ר"ל כי כמו שנצטוה משה לאמר ולגלות עבודת הפרה וכל משפטיה באזני כל העם כן יוכל גם הנבון והמשכיל אשר חננו ה' דעה ובינה להשיג מענין הפרה הזאת גם איזה מושכלים אמיתיים הכרחיים, אשר ידיעתם תועיל מאוד לאדם להשגת הצלחתו המוסרית, ויען כי לקחה גם אזנו שמץ מנהם, ע"כ לא יחפוץ הרב ז"ל להסתירו ולהעלימו, כי אם יגידנו פה באזני כל, כמו שמעשה העבודה הזאת ומשפטיה הוא אשר צוה ה' לאמר אותם ולפרסמם ולקיימם כפי מעשיהם כן במה שהוא חוקה רצוני חקוק וציור הדברים המושכלים והעומדים ממנה ההכרחיים להצלחת האדם לא היה מאתו להסתיר אותו ולהעלימו מבעלי השכל והאנשים אשר חננם האלהים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה' אשר מדבריהם לקחה אזנינו שמץ דבר כמו שכתבנו ראשונה: ויקחו אליך כבר אמרו אליך אמ מגלה טעם פרה כו' (במ"ר פ' י"ט). כלומר ואל רעך עמך. ולבלתי משתכלים הכל חקה: פרה אדומה כבר כתבנו שהפרה מצד עצמה היא טהורה וישרה אמנם מצד מה שקרה לה מרוע העוסקים עמה מטמאה. והוא מה שהורה אותו יפה בתחלת דבריו באומרו פרה אדומה שמצד מה שהיא פרה סתם אינה צריכה דבר מהמעשים הנמשכים אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו להעשות בה וכן הוא באמת הנפש מתחלתה היא נשמה טהורה וזכה אינה צריכה תקונים. אמנם למה שקרה לה להיות אדומה שנתאדמה כתולע בחטאי השכנות ועונותיו צריכה כל התקוני' הללו. ומיסודו של ר' משה הדרשן שאמר כמו שהם פרקו נזמי הזהב לעשות העגל כך עכשיו יקחו משלהם (הובא ברש"י) למדנו ענין נכבד לפי דרכנו. והוא כי כמו שמתחזק האדם למלאת תאות יצרו ולהדאיב לבו ונפשו ואף כי יתן את כל הון ביתו כן חוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו על תקונה וחזרתה לזכותה ולבניותה. *וכבר בארנו וכו' כוונתו כי אחרי שאמר כבר למעלה שהפרה האדומ' אם העגל היא כינוי ורמז אל תכונת הנפש הרעה אשר היא מקור כל המחשבות והפעולות הרעות, יבאר עתה הטעם והסיבה לזה, באמרו כי מראה האודם (הנולד באדם מתגבורת הדם וחומו הטבעיי שהם מקור כל התאוות הגופניות והעבירות) כינוי אל החטא, כמו שהלובן (שהוא הפך האודם במראה פני האדם, כי מסובב הוא רק מהתמעטות דמו והתקררותו) הוא כינוי אל נקיות המידות והיישרת המעשים, וע"כ תקרא גם התכונה הנפשית הרעה דרך משל ורמז בשם פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול התורה ויראה, לתת מתג ורסן לתאותיה הגופניות, וע"כ היו גם מעשי הפרה הזאת רק ע"י אלעזר סגן הכהנים, לרמוז כי התכונה הרעה הזאת לא תתוקן כי אם מ"י פעולת השכל האנושי בהיותו כהן לאל עליון, שומר כל חקיו ופקדיו לעשותם, ומושל בכל שאר כחות ונטיות הנפש, והוצאת הפרה הזאת אל מחוץ לשלש מחנות, רומזת כי ברצות האדם לתקן נפשו ולהיישיר דרכו, צריכה התכונה הרעה הזאת להיות מוצאת מחוץ לג' נפשות האדם אשר בשם נפש רוח ונשמה תקראינה, כמו שלקיחת הכהן מדמה להזות בו שבע פעמים לפני ה' תרמוז, כי רק בחלק קטן מאוד מתאותן הגופנית הורשה לאדם להשתמש לצורך גופו מקיום מינו, ר"ל לאכול ולשתות ולהנות משאר הנאות הגוף רק די מחסורו ההכרחיי לבריאות גופו, כי רק זה ירצה לפני ה', אבל את היותר יחרים, יען כי לא לרצון יהיה לפניו, אשר ע"ז תרמוז גם שריפת הפרה כלה עם כל חלקיה, וע"כ פרט הכ' ואמר "ושרף וכו' את עורה, ואת בשרה ואת דמה" וכו' לרמוז כי שלשה אלה ג' חלקי הגוף, אשר האחד מהם יותר פנימי מרעהו רומזים על ג' חלקי וכוחות הנפש הנקראות בשם הנפש, הצומחת, החיונית, והמשכלת אשר מושבם בג' איברים מיוחדים בגוף, כי הצומחת תשכון בכבד, החיונית בלב, והמשכלת במוח, אשר גם פעולת כל אחד מהם יותר צפונה ונסתרת מפעולת השני, כי פעולת הנפש הצומחת הלא הן האכילה והשתיה, הגידול וההולדה, נראות וגלויות לעיני כל כעור האדם היותר חיצוני הנראה לכל. ופעולות הנפש החיונית שהן, ההרגשה, והתפעליות הקנאה והכעס, חמדת הכבוד והנצוח האהבה והשנאה, הרצון בדבר או המיאוס בו, ודומיהם, הן צפונות וטמונות רק במצפון הלב, ורק לפעמים תראינה גם על פני חוץ. ע"י פעולות ומעשים חיצוניים ודומות בעבור זה אל הבשר שהוא יותר פנימי ומכוסה תמיד בעור, ופעולות הנפש המשכלת שהן לחשוב מחשבות ורעיונים שונים, לדמות ולצייר דמיונים וציורים שונים, הן נסתרות ונעלמות מעיני כל, כי מי הוא זה מבני אדם אשר יראה ללבב לדעת את אשר יחשוב וישכיל, וכן אמרו חז"ל "אין אדם יודע מטמוניות של חבירו," א"כ דומות הן אל הדם הטמון, והנחבא בגידים ועורקים הצפונים בבשר האדם, ושריפת כל אלה בפרה האדומה רומזת, כי מחויבים אנו תמיד לבער הרע מכל ג' נפשותינו אלה, ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, מהנפש הצומחת, הכעס והחמדה ושאר התפעליות רעות, מנפש החיונית, הדעות הנפסדות והכוזבות, מנפש המשכלת, ועל שלש אלה ענינים רמז יחזקאל ג"כ באמרו "הנה נפשי לא מטומאה" שפירשו חז"ל "לא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה" מאמר הכולל הרחקת ההרהור הרע שהוא מחשבה זרה שאיננה טהורה, מנפש המשכלת, והעדר הטומאה בלילה שהוא מניעת התפעליות אשר לא טהורה הוא, ופעולת כח המישוש הרעה מנפש החיונית, ומאמר "נבילה וטריפה לא אכלתי" וכו' כולל הרחקת אכילת האיסור ושמירת טהרת נפש הצומחת. וכבר ביארנו שהפרה היא ראוייה לכפר על מעשה העגל כי היא אמו באמת ולא לחנם אמר אין לך פקידה שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב.) אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה ותמימה ואז"ל תמימה באדמימות (ספרי) והיא כנוי לתגבורת העברה וענין האודם והלובן בחטא ובכפרה ממנו כבר נכתב בעבודת יום הכפורים שער ס"ג אשר אין בה מום כלומר אין בה מאום שיוציא אותה מאדמימותה. אשר לא עלה עליה עול זהו מה שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות כי לא עלה עליה עול תורה והשכל ולכן צריכה התקונים שיזכור. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן (ספרי) והוא השכל האינושי שבתחלתו הוא סגן עד יעזר מהאל להוציא שלימותו אל הפועל ויזכה להיות כהן לאל עליון והוא יוציא אותה פרה שנתאדמה חוץ לשלש מחנות וכו' ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם ההוא מכל שלש חלקי העולם הנקראות ג' נפשות כמו שאמרנו ושחט אותה לפניו על דרך שאמר הגבר היקם על מזבח של תשובה וגבי חלל בקרבי (תהילים ק״ט:כ״ב) כמו שאמרנו. ועל זה הדרך אחז"ל סרס הזכר והרג הנקבה (ב"ב ע"ד:) כמו שנתבאר זה אצל איסור המאכלות שער ס'. ולקח אלעזר מדמה וגו' שהותר לאלעזר זה לקחת מדמה ולהזות לפני ה' לומר כי יספיק מה שישתמש בה מתמציתה לקחת מעט צרי לשמור הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג להיות דשן ורענן לשרת לכני ה' ואת היותר יחרים. ואמר כי המורגל בספוק יספיקהו זה להזות שבע פעמים לא כן הרשעים כי תחסר בטנם אף כי יגיח ירדן אל פיהו. ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פקשה ישרוף הוא מה שאמרנו היותר יחרים ואין בכלל אלא מה שפרט. ועור ובשר ודם כנוי אל חלקי הנפש כי העור הוא החצוני והבשר נתן בתוכו והדם הוא בפנימיות הבשר וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון אשר בו תנשא הנפש החיונית והנפש החיונית היא אשר תנשא עליו הנפש הדברית וזה דומה לזה ודאי. ושלשה ראשי אלו המחנות הם הכבד והלב והמוח. ואמר שיעביר התאיות המותריות הנמשכו' מהנפש הצומחת אחר המאכל והמשקה והמשגל המותריי' ובכלל כל מה שיחטא האדם בחוש המשוש וגם מהקנאה והשררה והנצוח והחמדה הנמשכים מהנפש החיונית הרגזנית וגם שיגרש מהחלק השכלי כל דעת כוזב וכל סברא נפסדת וכל אלו הענינים יהיו דומים בעיניו ושוים אל הרחקה הפרש ושרפתו כי לסוף אין יתרון לזה על זה. ועל שלשה ענינים אלו אמר הנביא הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד׳:י״ד) כמו שדרשו חכמינו ז"ל (חולין ל"ז:). ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו'. *יאמר שיקח הקצות וכו', ר"ל יען כי ברצות האדם להיישיר דרכו, צריך הוא ללכת רק בדרך הממוצע, ולעזוב קצה היתרון והפחות בכל מעשיו, (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב) גם צריך להשמר תמיד מתגבורת התאוה הגופנית, ע"כ לרמוז גם על כל זה אמר ה"כ פה "ולקח הכהן עץ ארז," שהוא בעבור היותו הגבוה שבאילנות, כינוי אל הגודל ואל קצה היתרון, ואזוב שהוא בעבור היותו השפל שבצמחים רמז וכינוי אל הקוטן ואל קצה הפחות, "והשליך אותם יחד אל תוך שריפת הפרה" אשר תרמוז על תגבורת התאוה החמרית כמ"ש למעלה, וכן ירמזו שלש פעולות הטהרה המצוות לכהן ב"פ "וכבס בגדיו וכו'" על תיקון הנפש בבחינה משולשת, כי כביסת הבגדים רומזת על חיוב הטבת המידות ותיקון נפש החיוני, ורחיצת הבשר על טהרת הנפש הצומחת, וביאתו אל המחנה על טהרת ותיקון נפש המשכלת, אשר נתפרדה תחילה ממחנה שכינה ע"י רוע מחשבותיה ופעולותיה, ועתה תשוב עוד לבוא שמה ולהתקרב אל האלהים, יאמר שיקח הקצוות מכל מיני המעשים שירמזום יפה בגודל הארז ובקוטן האזוב וגם שני התולעת אשר נתאדמה בו הפרה כמו שאמרנו וישליך אותה אל תוך שריפת הפרה הנזכרת וכמו שאמר במחום שלא יזכרו ולא יפקדו לעולם. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. אלו הן שלשה חלוקי כפרה שצריך אליהם לפי חלקיו שאמרנו. כבוס בגדים הוא תקון המדות אשר בכח החיוני. רחיצת הבשר הוא תקון הכח הממשש. ואחר יבא אל המחנה הוא תקון הנפש המשכלת שנתפרדה ונתגרשה ממחנה שכינה שהוא בית מושבה ואמר וטמא הכהן עד הערב כי בהערב שמשו של הגוף יטהר וכבר יצא מידי סגן ואלו היו השלמים משה ואהרן הכהן ע"ה שורפים דם הפרה על זה השיעור עד שלא ישאר בה מהכח הרגזני מותר כלל ודאי לא היו נופלין על חטאם במי מריבה כמו שיבא ענינו בשער הבא בע"ה. ולזה אולי נסמכו אלו הענינים להורות על גודל צרכה וסוד ענינה עם היות שריפת הפרה בתחלת שנה שנייה להיותם במדבר ומי מריבה בשנת הארבעים והוא דבר נכון: והשרף אותה וגו'. אמר כי כל אלו התקונים צריכין למזה מדמה ולמשתמש ממנה על הדרך שאמרנו. אמנם השורף אותה לגמרי יספיק לו בתרי מגו תלתא. והוא כבוס הבגדים ורחיצת הבשר במים ועם זה יטמא עד הערב וטהר כי לא גורש ממחנה שכינה כראשון: ואסף איש טהור את אפר הפרה יאמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה והוא בענינים הזמניים במדרגת האפר גם כי יניחנו מחוץ למחנה אבל לעדת ישראל בכלל נהיה למשמרת למי נדה כי מהקל יבאו אל החמור וממנו אל היותר חמור וזהו אומרו חטאת הוא. וזה האיש האוסף את אפר הפרה יספיק לו בשיכבם בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר. הרי שלש כתות. האחת טעון כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאת אל המחנה. והשני כבוס ורחיצה. והשלישי כבוס לבד. *וזו היא הפרה וכו' ר"ל יען, כי האדם יוכל לחטוא על א' מג' אופנים אם בנפשו הצומחת בהמשכו יותר מהראוי אחר ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, או בנפשו החיונית, כאשר יתגברו התפעליותיו, עד שתפרוצנה גדר השיווי והראוי, ועי"ז יהיה בעל מידות רעות ויעשה פעולות אשר לא טובות הנה, או בנפשו המשכלת, כאשר יתעה ויסיר לבו מהאמונה האמיתית לזנות אחרי דעות זרות ונפסדות, ע"כ ימצאו ג"כ שלשה מיני חוטאים בבני אדם, כי קצתם רודפים אחרי תענוגי בשר לחטוא בנפשם הצומחת, ובקצתם רודפי הון ועושר וכבוד מדומה ונופלים בעבור זה, ברשת הקנאה והחמדה לחמוד רכוש זרים ולקנא בם, או בפח הכעס והשנאה, כי יכעסו על כל זולתם המקלים בכבודם וישנאו אותם, ויחטאו עי"ז בנפשם החיונית והמרגשת, וקצתם תועים אחר מחשבות הבל ודעות נפסדות, וחוטאים עי"ז בנפשם המשכלת, וע"כ אחרי ששריפת הפרה רומזת על תיקון ג' נפשות אלה, והטבת מעשי ג' מחלקות בני אדם, אחז"ל "שהיו מחלקין אפרה לשלשה חלקים," חלק אחד נותן בהר המשחה לצורך הכהנים הגדולים שהם בעלי החכמה והמדע, הנוחים יותר לנפול ברשת הדעות הנפסדות, וחלק אחד נותן בחיל למשמרת לכל בני ישראל אשר גם ההמון בתוכם, הנמשך לרוב אחר חלקו הבהמיי להמשך אחר תענוגי נפשו הצומחת, ואחד מתחלק לכל המשמרות שמסתפקים ממנו בני העיירות, אשר הם כבינונים העומדים בתוך בין ההמון ובין אנשי השכל והדעת, וחוטאים לרוב רק ע"י התגברות התפעליות נפשם החיונית, ועי"ז מבאר והולך גם שאר הפרשה כולה באופן שתלמד אותנו האופן והדרך איך ניטיב וניישר דרכינו, וע"כ קבעוה גם חז"ל לקרותה בכל שנה בין פורים לפסח, שהוא אחר הגאולה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, ולפני הגאולה שהיתה בניסן, ותהיה לעתיד ג"כ בניסן, כמו שאחז"ל "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל" להורות בזה כי ברצות ישראל להיות ראוים להגאל צריכים תחילה לשוב אל ה', ואף שהתשובה הזאת לא תהיה עוד שלימה כראוי תסבב להם בכל זאת הגאולה ע"ד מה שאחז"ל "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה," ומהתשובה הבלתי השלימה הזאת והגאולה המחוברת עמה" תסובב אח"כ גם התשובה היותר שלימה כמו שאחז"ל "גדולה תשובה שסמוכה לגאולה" [באופן שיבוארו ב' מאמרים אלה הנראים בהשקפה ראשונה כמתנגדים זה לזה] וכמו שכ' החוקר "שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין, וממנו הפעולות השלימות", ר"ל שאם ירגיל האדם עצמו תחילה לעשות פעולות טובות אף שאינן עוד שלימות כראוי, ד"מ שיתן פעמים רבות צדקה לעניים ואביונים לא בעבור אהבתו הטוב והישר, כי אם רק שיכבדוהו בני אדם, בכל זאת יקנה בזה לעצמו הקנין הטוב לתת מהונו לאחרים, אשר יסובב אותו אח"כ להיטיב ולתמוך יד אחיו האביון גם במסתרים במקום אשר לא יראהו איש ולא תשורנו עין אדם, רק בעבור אהבתו הצדק והמישרים וחפצו למלאות רצון בוראו, באופן שמהקנין הזה יסובב הפעולות השלומות, [כמו שאמרו גם חז"ל כעין זה "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (ועיין מזה גם ביאורי לשער מ"ז)] כן תסבב גם תשובתם שהיא בראשונה עוד בלתי שלימה, שיגאלו בזכותה, ויוכלו, לשוב אח"כ אל ה' בתשובה יותר שלימה. וזו היא הפרה נפלאה בזה הענין ואין ספק כי כמו שחטאי האדם יתחלקו אל שלש החלקי התחלותיו כמו שאמרנו כן כלל האנשי' יתחלקו אליהם קצתם רודפים אחר התשוקות הגופיות אשר מצד הנפש הצומחת וקצתם אחרי הקניני' הדמיוניים אשר מהכח המתעורר ומקצתם שטועין אחרי הדעות המשובשות אשר בנפש הדברית. ולפי שלכלם יועיל זה הסדר הנכון אמרו חז"ל והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לשלשה חלקים היו מחלקין אותה חלק אחד נותן בהר המשחה ואחד נותן בחיל ואחד מתחלק לכל המשמרות (מסכת פרה פ"ג.) וזה של משמרות היתה חוץ לעזרה שמסתפקין ממנו בני העיירות וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין לפרות אחרות וזה שבחיל נותן למשמרת מגזרת הכתוב שנא' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. ובני העיירות הם החלק הבינוני כמו שהעיר אמצעית בין הכרך והכפר. והכהנים הגדולים הוא החלק השכלי המשובח. אמנם לעומת הכח הבהמי אמר שהיא למשמרת שלא יכשלו בו בשום פנים ועם זה כבר תהיה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם כי לחלק המשתרר באדם ולשכיניו הגרי' עמו לכל יהיה חוקו מועיל מאד בכל מקום ובכל זמן. ושוב עוד וראה כי כל חלקי פרשה זו מסכימים זה עם זה לכל מה שאמרנו במה שהזכיר מכאן ולהבא ג' פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת. האחד הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו וגו'. והוא החטא הכולל לכל ממין התאוות הבשריות כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי ירצה בשנות הבחרות ביום השלישי בהיותו בן שלשים ובשביעי שהוא סימן לאחרי' ימיו יוכל ליטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי בה ימות. והשני כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא וגו'. כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפש שאם לא יתחטא את משכן ה' טמא כי הכח החיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל הכח השכלי ודאי. ולזה אמר בזה ונכרתה הנפש ההיא מה שלא אמר בראשון. ועל הכח המתעורר ההוא אמר טמא הוא ואמר עוד טומאתו בו למה שתמשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכירנה עוד. ואמר זאת התורה אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם. אמנם עדיין יש השלישית והיא הבאה מהדברים המחשביים ועל זה אמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב כמו שאמרו על אלישע אחר לישנא דגברא רבא דגריר ליה ד"א חזא ואתפקר. או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' (חולין קמ"ב). או שחשב במה שאין חרצובות במות הרשע או שנסתכל בעצבות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רמה ורקב אשר בהרהורים אלו ודומיהם תפסד הנפש ההיא המחשביית ולהיות סכנת טומאה זו חמורה חזר לומר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי ואין מים אלא תורה (תענית ז'.) שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש כאשר הכלי הוא מחזיק וכמו שאמר אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא למען ייטב לך לעולם וכו' (חולין קמ"ב.). ואחר שגמר סדר הטהרה אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל הוא קהל ה' באמת ואמר כי את מקדש ה' טמא הוא מקדש בית עולמים טמא הוא אבל לא אמר עוד טומאתו בו כי אין עוד טומאה עליה. וחזר ואמר בכאן ומזה מי הנדה כי למה שכבר חטא במה שצריך הזאה טעון כבוס בגדים. אמנם הנוגע לבד אינו צריך כי אם שיטמא עד הערב שמשו כי בדבר הזה כלם שוים. ובאומרו כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא וגו'. כלל בסוף השלשה חלקים הנזכרים כי הדבר אשר יגע בו הטמא הוא דבר זולתו והנפש הנוגעת בזה הדבר הזולת הוא חלק שלישי בענין כך עלה במחשבה באלו הענינים וראיתי לכותבן מהם ברמז בזכר ונראין דברי אמת וצודקין יחדיו להורות על עניני הפרה הזאת ותועלתה הנפלא בתקון נפשותינו והתמדת בריאותה ורפואתה כשתחלה אשר עם זה יגיע תועלתה בכל אדם ובכל זמן כמו שאמרנו בשאר הענינים התוריים אשר לזה הוקבעה פרשה זו אחת בשנה לקרות אותה בכל קהלות ישראל ובכל מקומות מושבותם לקרות אותה בספר בפני עצמו בין פורים לר"ח ניסן כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שתי גאולות גאולת פורים שהיתה בימי מרדכי ואסתר וגאולת ניסן ממצרים והמחווה לעתיד כמו שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה י"א.) וכן אמרו (בירושלמי מגילה פ"ג) רבה בשם רבי חייא בר אסי אמר אין מפסיקין בין פורים להחדש *וסימן פרשיות וכו' ר"ל כמו שאחז"ל (פסחים קי"ז ע"ב) לענין ארבע כוסות, שבין כוס ראשון לשני ובין שני לשלישי, יכולים להפסיק ולשתות כוס יין אחר שאינו מן המנין, אבל בין כוס ג' לרביעי אין רשאים להפסיק, כן מפסיקים לפעמים גם כן בד' פרשיות בין פרשת שקלים שהיא ראשונה לשניה שהיא פרשת זכור, ובין שניה לשלישית שהוא פרשת פרה, אבל בינה לפרשת החודש שהיא רביעית, אין מפסיקין לעולם. וסימן פרשיות הללו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובדין הוא שהיה ראוי לקדום פרשת החדש לפרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה ולמה הקדימוה אלא מפני שהיא טהרתן של ישראל. הנה שביארו שתקנו פרשה זו לדורות לזכר טהרתן של ישראל. ואע"פ שאין לנו אפר הפרה ולא הזאות מי הנדה בפעל מ"מ רצו שתקדם הפרה להחדש כדי שיהיה זכר להזאות שלישי ושביעי הנוהגין בה קודם שיעלו לרגל שאם יאחרו אותם לפרשת החדש לא יספיק הזמן. ומה שאמרו מסמיכות פורים לפרה וסמיכות פרה לחדש (שם) יראה שכוונו ממש למה שאמרו גדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה (יומא פ"ו:) דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וגו' (ישעיהו נ״ו:א׳) רבי אלעזר אומר גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה דכתיב ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו' (שם נ"ט) שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא ופורים והחדש סימן אל הגאולה כמו שאמרנו. והכוונה כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. ועל הדרך שכתב החוקר שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין וממנו הפעולות השלימות כאשר כתבנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז. אמנם ביאור אלו המאמרים על נכון ועל הכוונה שאמרנו יבא פרשת התשובה שער ק' בע"ה. וזה הכל על הטהרה היוצאת מהלב והמחוייבת מהעיונים הללו עד יבא לו משפט הגאולה ויזרוק עלינו מים טהורים ואת רוחו יתן בקרבנו להאיר אורנו ולהזריח שמשנו כאומרם ז"ל (ילקוט ישעי') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳) דברים המכוסי' בעולם הזה עתידין להיות צפויין לעולם הבא כהדין סמיא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) מבטיח להודיע הדרכים למי שלא ידעם כלל ולישר אותם ההולכים בנתיבות עקלקלות אשר לא ידעו אותם היטב והראשון הוא השלמת הסכלות ההעדרי וקנינו. והשני הישרות הסכלות הקניני ותקונו. ועל הראשון אמר אשים מחשך לפניהם לאור ועל השני ומעקשים למישור והענינים מבוארים מעצמם ואמרו חז"ל אעשם ולא אעזבם לא נאמר אלא עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא וחביריו (ילקוט שם) ודי בזה למה שרצינו בזה החלק ובכל זאת לא אמרתי אחכמה חלילה לי כי ידעתי כי היא רחוקה ממני אמנם הדרשה תדרש ואם נזכה לכוין בקצת דברים הרי טוב ואם אין מה שיאמר בהישרתנו והשלמת נפשנו היא חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: ///