וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָם֒ אֲשֶׁ֨ר זִקְנֵ֤י בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ עֹשִׂ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ אִ֖ישׁ בְּחַדְרֵ֣י מַשְׂכִּית֑וֹ כִּ֣י אֹמְרִ֗ים אֵ֤ין יְהוָה֙ רֹאֶ֣ה אֹתָ֔נוּ עָזַ֥ב יְהוָ֖ה אֶת־הָאָֽרֶץ׃
באר הגולה
דע כי יש דעות פלוסופים שאמרו "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח, יב), והוא מסולק מן התחתונים. ובמאמר הזה באו לבאר הפך דעתם וכוונתם, כי הוא יתברך אינו מסולק מן העולם, ורצונו מתאחד עם הנמצאים. וזה שאמר 'ג' שעות ראשונות יושב ועוסק בתורה', כי התורה היא סדר הנמצאים, איך יתנהגו הנמצאים, וכל סדר המציאות בכלל נכלל בתורה. ודבר זה ידוע מאוד מדברי חכמים, במדרש (ב"ר א, א) אמרו, הקב"ה היה מביט בתורה וברא את העולם. והתורה אומרת (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו", עד כאן. הרי כי התורה היא סדר ונמוס הנמצאים. ואין בזה ספק, כי התורה בה מבואר איך ינהג* האדם במעשיו בכל הנהגתו, וכך בתורה סדר כל הנבראים, ועל זה אמרו (אבות פ"ה מכ"ב) הפוך בה דכולה בה. אך שדבר זה שהוא סדר הנבראים רחוק מהשגת האדם איך נרמז בתורה, ואין מפורש בתורה דבר זה בפירוש, רק בהעלם ובהסתר. כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות. כלל הדבר, כי התורה שהשם יתברך עוסק בה הוא סדר הנמצאים, והוא יתברך יודע סדר הנמצאים, ואינו עוזב סדר שלהם עד שיהיו מסולקים ממנו לגמרי, וזהו 'שעוסק בתורה'. כי אין התורה רק נמוס וסדר הנמצאים, אשר הוא יתברך יודע, ויש אל השם יתברך חבור אל סדר הנמצאים.
באר הגולה
ובגמרא קאמר (ע"ז ג:) ומכי חרב בית המקדש, דליכא שחוק לפניו, מאי עביד. יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. וכבר אמרנו לך, שהדבר הזה הוא מצד המקבלים, כי מצד העולם* אין שחוק לפניו. וקאמר שהוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. פירוש, שיש להשם יתברך התחברות ביותר אל הנמצאים, מה שהוא יתברך מוציא שכל ודעת בני אדם אל הפעל. ודבר זה הוא התחברות אליהם, כמו הרב לתלמיד, שהרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו (פסחים קיב.) יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק. ודבר זה מבואר במקום אחר, כי המשפיע יותר חפץ להשפיע, ממה שהמקבל חפץ לקבל, ואין כאן מקום זה. והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים, שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון, וכתיב (שמות כה, כ) "ופניהם איש אל אחיו", ותינוקות של בית רבן הוא אפי זוטרא. וזה שאמרו במסכת יומא (נד.) שהיו מגביהין הפרוכת לעולי רגלים, והיו מראים להם החבה שיש לו יתברך אל ישראל, והכל ענין אחד. וכל ענין זה שרמזו כאן, כי השם יתברך יש לו חבור רצוני אל העולם. והכל הוא להוציא מלב* המתפלספים, אשר אמרו כי "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח, יב) לשפלות ולפחיתות העולם השפל. ובאו רז"ל לגלות בחכמתם כי אין הדבר כמו שחושבים, ודי בזה למבינים ויודעים.
מורה נבוכים
וכונתי כולה היתה בזה הפרק לבאר שזה – עיון קדום מאד – רצוני לומר: מה שיאמרו בו הסכלים מהעדר השגת האלוה מפני היות עניני בני אדם האפשריים בטבעם בלתי מסודרים – אמר ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על יי״ ובמדרש: ״מה אמרו? אמרו העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר״ – רוצים בו דמותם שהאלוה בלתי משיג אלה הענינים ולא הגיעה מאתו לא מצוה ולא אזהרה לנביאים. וסיבת זה כולו והראיה עליו אצלם – היות עניני בני אדם בלתי נמשכים כפי מה שיראה כל איש ממנו שכך ראוי שיהיה; וכשראו שאין הענינים כאשר ירצו – אמרו: ״אין יי רואה אותנו״ ואמר צפניה על אלה הסכלים ״האומרים בלבבם לא ייטיב יי ולא ירע״.