יחזקאל לז:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק ובית אלהים

ואמות זה הדבר נתברר מהמרא' הגדולה אשר ראה יחזקאל (ל"ז) במתי הבקעה נאמר שם כה אמר יי' אל העצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וכו' הורה בכתוב הזה תחלה וסוף שהתחייה על זה אופן היא מיוחדת לו ית' ומה שבין הכל היה צורך הכנתם לקבלה: וזהו מה שנתברר באומרו ויהי קול בהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם וכו' (שם). הורה כי מה שהיה בכח נבואתו לא הספיק רק להניע היסודות או מניעיהם להכן החמרים לקבל הרוח החיוני כי הוא הרעש הנזכר על ידי הנביא עצמו במעש' מרכבה ואשמע אחרי קול רעש גדול (שם ג'). אמנם אל צורך הרוח החיוני אמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם כה אמר יי' מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. ונאמר והנבאתי כאשר צוני ותבא בהם הרוח כו' (שם ל"ז.) וההפרש מבואר בין אמרו למעלה כאשר צוויתי ובין אמרו עכשיו כאשר צוני כי הראשון יורה על כח נבואיי קודם אליו וזה על דבר פרטי אז לצורך השעה ההיא. הלא תראה כי אלישע הנביא כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך וריפוי הנזיד אשר בסיר וריפוי המים והצפת הברזל וכיוצא לא נזכר בהם שהוצרך אל התפל' והתחנ' אבל עשה בכח נבואתו מה שרצה והצליח. אמנם כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל (מלכים ב ד׳:ל״ג) כי הוא המיוחד אליו ית'. ואחשוב כי אל זה הענין הנפלא כשייעד אלישע לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם י"ד). עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחל' אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך ואחר כך השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי (שם). וכאלו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית' ולא נמסרו לשליח (תענית ב'.) עם היות שיצורף אליה ספק אחר בדבר יבא בפרש' וירא אליו שער י"ט ב"ה. והוא ג"כ מה שלא נתקרר' דעתה במה שילך גחזי ומשענתו בידו. אמנם הוא חשב שהיה עלוף מה ושיספיק זה. והכתוב העיד וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה עד שנאמר ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב וכו'. ומעש' אליהו רבו ז"ל קיים כל זה תכלית הקיום כי הנה כאשר אמרה לו האשה הצרפית חי יי' אם יש לי מעוג כי אם מלא כף וכו' (מלכים א י״ז:י״ב) היתה תשובתו אך עשי לי משם עוגה קטנה וכו' כי כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וכו' ולא הוצרך לשום תחנה ותפלה. אמנם בבואו להחיות את בנה נצטער מאד על מיתתו כמ"ש הגם על האלמנ' אשר אני מתגורר עמה וכו' ולא יכול להחזיר נשמתו אליו עד שהרב' והפציר זעקה ותפלה נאמר ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' וכו' ונאמר וישמע אלהים בקול אליהו ותשב נפש הילד וכו'. הודה בבירור שנתינת החיות אינה ביד זולתו. ועתה ראה נפלאות מדברי האשה ההיא החכמ' שאמר' לו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יי' בפיך אמת (שם). כי יש לדקדק בדבריה אלה שני ענינים האחד שכבר ראתה פליאת כד הקמח וצפחת השמן הכתוב למעלה מזה בסמוך ובו יודע לה כי איש אלהים הוא. והשני דמאי קא אמרה ודבר יי' בפיך אמת הרי לא ייעד לה על הדבר ההוא כלל אלא לקח את הילד מחיק' והעלהו על מטתו והתפלל עליו ויחי. אמנם דבריה הנעימים חוזרים אל הענין הראשון וזה כי לפי שהרבות הקמח בכד והשמן בצפחת היה מחלק מלאכת הצמיח' ומהויות היסודות והתהפכן זה לזה או לדבר מורכב וממוזג מכלם ואפשר שיעש' בפתע באחת מתחבולות הטבע ועבודת האדמ' הנכריות אשר לא תיעשנ' רק על המעט. לפי זה הענין ההוא רופף בידה אם מהש"י היה הדבר ההוא כמ"ש כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וכו'. או אם היה מפליאות הטבע ותחבולותיו והוא תלה הדבר בו ית' לגדלו. ולהוציא' מידי זה החשד והשיבוש מנביאי האל סבב יתברך פני הדבר כדי שישאר איש האלהים בחזקתו והאשה ההיא תשא את עונה בצער'. כי כשראת' שהחי' את בנה שהוא הדבר המיוחד לו יתברך. ואין שום תחבול' וכח זולתו מספקת, אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה וכו' ירצה בזה הענין האחרון ידעתי נאמנ' כי איש אלהים אתה ודבר יי' אשר אמרת בפיך כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר היה אמת כאשר דברת. ועתה ראה כי היא האשה אשר הוכיח יי' על ידה הוכח' גמור' על זה הענין הנפלא. וכדי היא לזה לפי שכלה וטוב טעמה הנראים אליה בתחל' עם אליהו ז"ל עת בואו אליה. אך יובן ענינם באופן שאנו עתידין לפרשם בפרשת אליעזר ב"ה. מ"מ למדנו סוד הסבה האמיתית שעליה נאמר בשני אלו המאמרים אחר שנאמר ישרצו המים וכו' תוצא הארץ וכו' חזר ואמר ויברא אלהים וכו' ויעש אלהים וכו' כי לו לבדו יאתה מלאכ' זו בתחל'. ועליה אמר וירא אלהים כי טוב כי במעשהו נאמר שהיה טוב ושלם ולא בראשונ' על ידי הטבע לבדו. ואחשוב כי לחסרון החמר הזה אשר לא נשלם בו התמזגות הד' יסודות כמו שנשלם בחמרים אשר בארץ ולחולשת מציאותו או להמנעו כי אם תחת המים. (יב) לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר ההויות שכמעט הם כלא היו. וכאשר הית' הבריא' הזאת על זה האופן רצוני כי המים לא פעלו אלו הפעולים זולתי אלהינו יתברך. לזה הוא שלא יהיה מאמר זה שיפעל אבל יראה בבירור שחודש בו מאמר הכמה כאומר את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת להורות על חדוש הדברים אשר ינשא עליהם הכמה בשני סוגיו. על המתדבק אמר התנינים הגדולים כי הוא אשר יתואר בגודל וקוטן. ועל המתפרק אמר ואת כל נפש החיה וכו'. גם הוא עצמו ענין השווי והבלתי שווי שהוא סגולה לו כי מאמר התנינים הגדולים יורה על השווי בכמה כמו שאמרו ז"ל על המאורות הגדולים קודם הקיטרוג לא זה גדול מזה. ומאמר כל נפש החיה הרומשת כלל הבלתי שווי כמו שנאמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהילים ק״ד:כ״ה). גם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו והוא שנתן בהם כח ההולדה לפרות ולרבות להשאיר מינם והותר לספק מהם מזון לכל והוא מה שאמרנו שהוא עצם הכמות הרביי והרי הוא מבואר בזה מאמר הכמה בשני סיגיו ובסגולותיו אשר זכרום החוקרים. (י"ב) ואפשר כי לייחוד זה המאמר לזה הענין לבד לא נזכר בו ויהי כן. ויהיו ב' טעמים בדבר: ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי שכבר היתה שם מלאכ' נתיחד' לערב והוא בריאת שני המינים האלו ומלאכ' לבקר והיא הברכה אשר ברך אותם לפרות ולרבות כמו שנזכר. כי היא היתה אחר שאמר כי טוב:

אלא שיש הפרש גדול בין תחיות אלו לתחייה העתידה, כי תחיית ישראל בסיני היתה מיד שנתפרדה הנשמה מן הגוף ולא הספיקה לעלות אל מחיצתה וחזרה אליו, וכן תחיית אליהו ואלישע לא השיגה ידם להחיות אלא בכמו זה הענין קרוב לפרידתה מן הגוף כפי מה שהיה בסיני, כי אין כח בנביא לעשות כל חדש תחת השמש אם לא מה שיחדש האל ית', וגם כל הנביאים לא השיגו נבואתם כ"א בסיני, ובמתי יחזקאל חידש תחיית המתים מכמה שנים מזמן יציאת מצרים כפי מה שבא בקבלה שהיו בני אפרים שמהרו את הקץ, שהיו כבר עצמותיהם יבשות ועלה עליהם גידים ובשר וקרם עליהם עור מלמעלה ואח"כ נתן בהם רוח, ואמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי בכם רוח וחייתם, ירצה הרוח שנאמר בו באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים ומה שניתן דוגמתו בכל איש ואיש ממה שהוא שותף לאב ואם בבריאת כל אדם, ונאמר וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה', כי דבר חדש זה לא נעשית מעולם והרי הוא כבריאה חדשה כבריאת שמים וארץ הנאמר בהם (תהלים ל"ב) בדבר ה' שמים נעשו וגו', וכן נאמר כאן דברתי ועשיתי בנאומה ודבור לבד חיו, ונתבארה סבת תחייתם בפרק חמשים.

וכן על מה שאמר מחיה מתים ברחמים רבים אמר סומך ורופא ומתיר, כיון שהוא מחיה המתים היה אפשר שלא יחוש לנופלים ולחולים ולאסורים כיון שסופם להחיות, ולכן אמר כי גם שהוא עתיד להחיות אותם אינו מניח אותם ליפול כי הוא סומכם, ואם יפלו בעונם בחולי או ביסורים רופא ומחיה אותם, וזה לקיים אמונתו לישני עפר שהם האבות אשר קיים והבטיח להם בקיום זרעם, ואמר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך כי הגבור סומך על גבורתו ואינו חושש לקיים מה שהבטיח, והוא ית' הוא בעל גבורות שהזכיר למעלה גבורת תחיית המתים וגבורת הטל ומטר לזון ולפרנס את כל העולם כולו ושאר הגבורות אשר הוא עושה בזה העולם, ולו יאות להקרא בעל גבורות, ומי דומה לו לקיים אמונתו עם היותו בעל גבורות, ואמר מלך ממית ומחיה כי מלך ב"ו יכול להמית ולא להחיות את מי שהמית, והוא יתברך הוא ממית ומחיה, ורמז בזה ענין תחיית המתים שעברו ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל, כי באליהו שהחיה את בן הצרפית נאמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגו', אח"כ ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, ובבן השונמית נאמר והנה הנער מת מושכב על מטתו וגו' ויפקח הנער את עיניו, וביחזקאל כתיב והנה בקעה מלאה עצמות, וכתיב ונתתי בכם רוח וחייתם, ועל אלו התחיות אמר מלך ממית ומחיה, כמו שמלך אחד הוא גוזר מיתה על מי שהוא רוצה, כן האל ית' גזר מיתה על בן הצרפית והשונמית קודם זמנם בילדותם, וכן גזר מיתה על בני אפרים שיצאו קודם זמנם ממצרים, והחיה אותם, מה שאין בכח מלך ב"ו לעשות. ואחר שהזכיר ממה שהחיה האל ית' לשעבר אשר הוא דבר נראית בחוש, אמר ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים, כי במה שראינו בחוש יש ראיה לקבוע אמונת התחייה בלבנו, גם כי לפי השכל נראה דבר זר, ולכן אנחנו צריכין להודות לו ולברכו על התחייה העתידה, וכן יצחק אמר בא"י מחיה המתים כשחזרה נפשו אליו כמו שכתוב למעלה, ולא הוזכר זה בתחיית אליהו ואלישע ויחזקאל שנעשו על ידם ברצון האל ית', וכן על כי אלו התחיות אינם כוללות ותחיית יצחק היתה כוללת לכל ישראל יוצאי ירך יעקב בנו, והתחייה העתידה אשר תתיה כוללת לכל ישראל: