יחזקאל לז:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים, האמונות והדעות ודרשת שבת הגדול

ובמדרש (ב"ר פרשה י"ד) אחד מגדולי צפורי מת בנו. אית דאמרי מינאה הוה ואית דאמרי מינאה הוה יתיב גביה. סליק ר' יוסי בר חלפתא למיחזי ליה אפין. חמתיה יתיב ושחיק אמר ליה למה את שחיק. אמר ליה אנן רחיצין במרי שמיא דאתחמי ליה לעלמא דאתי. אמר ליה לא מסתיא לההוא גברא עקתיה אלא דאתית מעקא ליה. אית חספין מתדבקין. לא כן כתיב ככלי יוצר תנפצם (תהילים ב׳:ט׳). אמר ליה כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו מן האור כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור. זה נשבר ויש לו תקנה וזה נשבר ואין לו תקנה. אמר ליה ע"י שעשוי בנפיחה. א"ל ישמעו אזנך מה שפיך מדבר. ומה זה שהוא עשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה. בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה: ראה כי המין ההוא היה רואה אישי המין האנושי לנבלי חרש ושכיון שנשבר אין לו תקנה. והוא דעת האפיקורוסים האומרים כי הכל נמשך אחר הסבה החמרית והמאמין בהשארות הנפש הוא מהבלי התפלות. אמנם רבי יוסי אמר לו שזה יהיה בשאר בעלי חיים שתולדתן מן היסודות הגרועות. כי אף על פי שחיותן הוא מאור פני מלך שנאמר ויעש יי' אלהים את חית הארץ וכו' כמו שביארנו שם. הנה לסוף הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר ככלי חרס שאין לו תקנה אחרי שברו. אמנם מין האדם אינו דומה אלא לכלי זכוכית שנתקן חמרו ונתמזג יפה בתחלתו על ידי האור כמו שסוף הכשרו הוא ע"י האור. כלומר שכמוהו באדם זה וזה נעשה ע"י יוצר הכל ב"ה כמ"ש על הא' וייצר יי' אלהים את האדם עפר וכו' ועל הב' ויפח באפיו וכו' ולזה נותן לו ג"כ תקון אחרי נפלו. והוא השיב לו כי התקון ההוא אינו בא מהיות התחלתו באור רק מפני שגמר מלאכתו הוא על ידי נפיחה. והפה אשר נפח בו ראשונה הוא שיפח בו באחרונה. ומצד זה יקבל התקון כשיותך אחרי השבירה והוא השיב שמעו אזניך וכו' כי האדם ג"כ גמר מלאכתו היה ע"י נפיחתו יתברך כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. וע"י כן הוא חוזר לתקונו אחרי מותו כמ"ש מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו (יחזקאל ל״ז:ט׳). והוא הדין והוא הטעם אל השארות העולם הבא אחר שבירת גופו והפסדו דתחיית המתים ועולם הבא בשם אחד נקראו אצלם דתניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרן בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. כבוד אב ואם ושלוח הקן דכתיב בהו אריכות ימים. והרי שא"ל אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימים של זה וכו' אלא לע"הב שכלו ארוך. כמו שהוא בקדושין (ל"ט:) והדבר הוא מבואר והמשל נאות והענין מתוקן כפי מה שאמרנו:

והשלישי שמביאים דבריהם על דרך הטענה, ואומרים כיון שהבורא שופט צדק, לא היה מביא יסורין על העוללים, כי אם על חטא שחטאו נפשותם, בעת שהיו בגוף אשר קודם גופם, ויש על זה תשובות רבות תחלתם שהם שכחו שער הגמול אשר זכרנו. ועוד כי אנחנו נשאל אותם על ענין הראשון, רוצה לומר תחלת בריאת הנפש, אם צוה אותה בוראה בעבודה מן העבודות, אם לא? ואם יאמרו לא צוה אותה, בטלו הענשים כלם, מפני שלא היתה מצווה מתחלה. ואם יודו במצוה, הנפש בעת ההיא לא קבלה ולא מרתה, וכבר הודו שהאדם יצווה לעתיד לא לחולף בלבד, וישובו אל מאמרינו בתמורה ויעזבו הסכמתם, על שאין יסורין אלא על מה שחלף, והרביעי שהם נתלים בספקות מן המקרא, ראיתי לזכור מהם קצתם ואומר שמהם דברי משה (דברים כ"ט י"ד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. ואמרו זה מורה על שרוחות האחרונים הם רוחות הראשונים ועל כן הם הנמצאים והם שאינם נמצאים. ופשט הפסוק מבטל מה שסברוהו, כי הוא אומר שהנמצא זולת שאיננו נמצא, ופרושו איננו כי אם שחייב מי שיגיעו אליו דברי משה, שיקבלם כקבול הנמצאים אתו. ומהם (תהלים א' א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמרו כי מפני שאמר לא הלך ולא אמר לא ילך, למדנו שהענש על דבר שעשתה נפשו בגוף הראשון. וזה מהם תכלית הטעות, כי הכתוב לא חייב לנזכר אשרי כי אם אחרי שלא הלך, ולא חייבו לו קודם שלא הלך. והנראה מהכתוב תשובה עליהם, ואלו היה כמו שאמרו היה הגמול על הזכיות הבאות, לא על החולפות, מפני אמרו אחריו ובתורתו יהגה, ולא אמר הגה, כאשר חייבו הענש על העונות החולפות ולא על הבאות מאמרו לא הלך ולא אמר לא ילך. ומהם אמרו (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש, וסברו כי אמרו תתהפך על הנפש, ואמרו זה מורה שהיא מתהפכת באדם ובבהמה תמיד, ולא הבינו הפתאים שהוא לא אמר כי אם על הארץ, מפני שהקדים לפניו לאחוז בכנפות הארץ, ועליה אמר שהיא מתהפכת ברשעים כחמר חותם, והם שוקדים כאלו היא לבושם, לא יוכלו להעתיק ממנה עד שתשלם גזרת האל בהם. ומהם דברי הנביא (תהלי' כ"ג ג') נפשי ישובב. וחשבו זאת השבה מגוף אל גוף, ולא הבינו הפתאים כי היא מנוחה ומרגוע והשקט מצער שהיתה בו, ואיננה השבה אחרי יציאה, וזה בלשון אבותינו מבואר גלוי, שאמרו על שמשון בעת שצמא והשקהו בוראו מים, ותשב רוחו ויחי (שופטים ט"ו י"ט) ולא יצאה כבר. ואמרו על המצרי כאשר רעב והאכילו דוד, ותשב רוחו (שמואל א' ל' י"ב). ואמרו על הציר נאמן, ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב (משלי כ"ה י"ג). ואמרו בחכמה, תורת יי' תמימ' משיבת נפש (תהלים י"ט ח'). ואני מנשא דברי מקלות דעתם, וארוממם מפחיתותם, לולי יראתי מן ההשאה. ובסוף דבריהם אומרים, מארבע רוחות באי הרוח ופחי בחרוגים האלה ויחיו (יחזקאל ל"ז ט'). ואומר ואי זו דבר נכרי יש בזה? כי לא אמר זה כי אם מפני שהרוחות להם שקט למעלה ולמטה, ובאי זה מקום שתהיה משני הצדדין ומארבע רוחותם תבא, שבוראה קורא לה, כמו שאמר החסיד (איוב י"ג כ"ב) וקרא ואנכי אענה: