וּבְקִנְאָתִ֥י בְאֵשׁ־עֶבְרָתִ֖י דִּבַּ֑רְתִּי אִם־לֹ֣א ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ רַ֣עַשׁ גָּד֔וֹל עַ֖ל אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃
עקידת יצחק
ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער:
עקידת יצחק
הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי' העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו'. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגומר. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים והיו ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳-ח׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים. ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגומר והנה חז"ל (ספרי פ' האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ"ד דרוש משם. *וכבר חז"ל וכו' עיין ביאורי למעלה שער י"ח בראשית דף קכ"ט ע"א. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר פ' כ"ט) שלש מציאות מצא הקב"ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגומר. (נחמי' ט') כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י"ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ' כענבי' במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר (בראשית י״ח:י״ט.) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' (שם ט"ו) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו' (תלי' ק"ה) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו' יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב"ה מלך וכו'. יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו'. והנה עכ"פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה ואם לפעמים "יסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי' רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגומר. והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות. ה' בדד ינחנו וגומר כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם וגומר (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ"ש על פי ה' ינחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט׳:כ׳) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע"ב. ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב' ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגומר ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' אשר אתה פה עומד היום לפני ה' כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגומר כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ' נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ' במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגומר. ועוד תועבות גדולות וגו'. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ' כ"ט חלק ג' שהיה כומר ונביא לע"א וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית' משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו' והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (שם) והנה באמת נשלם בזה מ"ש וינבל צור ישועתו. *והענין אשר בעבורו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז' וביאורי שם. והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג"כ שעזב ג"כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד' כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה' ויאמרו לא הוא שא"א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו. והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו' ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו' הם קנאוני וגו' כי אש קדחה וגו' מזי רעב וגו' מחוץ תשכל וגו' *כלל בזה וכו' ר"ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי"ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז"ל מהפסד אחד הד' היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ' "מזי רעב" [כי כפי הנרא' שם "רשף" כינו' לאויר כמו "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה׳:ז׳) ר"ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהילים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע"כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג"כ על הדבר (עיין ביאור לכהה"ש פה.] כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד' יסודות אשר כל ההווים חיי' בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו' (יחזקאל ל״ח:י״ט). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור ונו' ירא' לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגומר לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגומר אם לא כי צורם וגו' והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס *ליראת מלת אגור וכו' ר"ל כי לא רצה לפרש מלת "אגור" כמשמעה כי אז תיותס אל הי"ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא' והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע"כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ' "אלופון רגזא דסנאה כניש" כי שרש "אגר" יורה על הקיבוץ כמו "אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳). ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ"ש למה יאמרו מצרים כו' (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת יי' וגו' (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגומר כמו שכתבנו שם בשער ע':