ירמיהו א:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, לנבוכי התקופה והכוזרי

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הן אמת שלא היה באפשרות איש להיות צדיק בארץ אם לא הקדים הי"ת לתת לו הכח השכלי להכיר בוראו, והרצון השכלי לבחור במה שנראה לו טוב וישר, ורק ע"ז רומז מאה"כ באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'", וכן מאה"כ בירמיה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובבחינה זאת נוכל לאמר בצדק, כי אהבת הי"ת אל האיש השלם קודמת ליציאת שלמותו אל הפועל, כי לולא הראה לו הי"ת תחילה אותות אהבתו בתתו לו הכשרון בכח לקנות חכמה ודעת צדק משפט ומישרים, לא היה ביכלתו לעולם להשלים נפשו בפועל, וע"ז רומז גם מאה"כ "מי הקדימני ואשלם" אפס כשרון זה להשלים נפשו נתן ה' גם בכח כל אדם כצדיק כרשע, כמו שהטביע גם בלב כלם גם יחד הכח והיכולת לעשות הרעה, באופן שתהיה הבחירה החפשית ביד כל אדם להרע ולהטיב כי אלו הסיר ממנו היכולת להרע, הלוא היתה מעלת עשיית האדם את הטוב נגרעת מאוד אחרי שרק בהכרח טבעו, ולא עפ"י בחירתו החפשית יעשה אותו, וע"ז רומז לדחז"ל גם מאמר הי"ת "ואשר הרעותי" (מיכה ד') כי אחרי שנתן לאדם גם היכולת לעשות הרע הוא ית' ג"כ כעין סבה לזה, אם אח"כ ירע מעשהו, אף שבאמת רצון הי"ת וחפצו הוא רק שיעשה האדם טוב, והרע שיעשה באמת משובב רק במקרה מאתו ית' בעבור שלא מנע ממנו היכולת להרע, ונמשך מזה כי בתחילת בריאתם שוים כל בני אדם יחד, כי לכלם נתן הכשרון לקנות השלמות המוסרית, ומכולם לא נמנעה גם היכולת להרע באופן שבעת הולדת כל אדם, לא נוכל לאמור עליו עוד, שהוא אהוב או שונא לה' ורק עפ"י מעשיו הטובים או הרעים שיעשה אח"כ יקרא בשם "אהוב וידיד ה'" או בשם "שנוא ומתועב לי" באופן שלא נוכל לומר בבחינ' זאת שאהבת ה' נפלאתה לאדם אחד כבר בתחילת יצירתו במדרג' יותר גדולה מלזולתו, בטרם התהלך עוד לפניו בדרך צדקה ומשפט ומה שנאמר "אברהם אוהבי" "ועבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" תואר זה לא נקנה להם מלידה ומבטן, כי אם לאחר שהוציאו שלמותם המוטבעת בקרבם בכח אל הפועל, ודברי החושב בהפך, כי אהבת הי"ת צריכה להיות קודמת לכל איש צדיק מלידה ומבטן, כי רק על ידה יוכל לזכות ארחו ולהטיב פעלו ידחה הרב ז"ל בשלש תשובות, הא' כי לפ"ז יהיה אשר אהבת ה' הזאת היתה לו למנה מני רחם, מוכרח לעשות הטוב, ואשר מנעה ממנו מוכרח לעשות הרע, והוא סותר לא לבד מה שכ' החוקר, כי האדם רצוניי על כל מעשיו אם טוב ואם רע, [והתורה הקדושה קוראת ג"כ באזני כל איש מישראל לאמר "ובחרת בחיים, מאמר המורה כי גם עשיית הטוב וקטן החיים המוסריים המסובב מזה, גם מניעת עשותו תלוים רק בבחירת כל אדם כצדיק כרשע,] כי אם יהיה גם עול בחיק הי"ת, כי הפליא אהבתו רק לקצת בני אדם ונתן להם עי"ז לא לבד הכשרון, כ"א גם כעין סבה מכרחת, להטיב דרכם, ומנעה מקצתם והסיר מהם עי"ז הכשרון והיכולת להטיב דרכם, הב', כי לפ"ז לא היה באפשרות שהצדיקים בעלי אהבת ה' הזאת שקדמה להם יהפכו לרשעים, או כי הרשעים אשר לא חלק ה' להם אהבתו זאת מני בטן ייטיבו בכל זאת אח"כ את דרכם להיות צדיקים והולכי נכוחה, ובכל זאת יעיד הנסיון על מציאות שני אלה גם יחד והג', כי כמה כתובים יורו על ביטול דעת זו כמאה"כ "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה" וכו' ואם היתה היראה והמעשים הטובים המסובבים ממנה הכרחיים למי שהקדים לו הי"ת אהבתו כבר מני רחם, ונמנעים ממי שמנע אהבתו מהם, הלוא היתה השאלה הזאת מצד אחד למותר, ומצד אחד לריק וללא הועיל, כי האהוב לה' מני בטן יירא אותו וישמור חוקיו בהכרח והשנוא לו הוא חסר ידו קצר היכולת לירוא את ה', ולשמוע בקולו? מכל זה נודע לנו בבירור, כי הדבר הוא בהפך, כי כל אדם נוצר מתחילת בריאתו להיות ראוי להשלים נפשו, ובזה לא יבדל איש אחד מזולתו, ורק כאשר ישלים אח"כ את נפשו בפועל ימציא לו הי"ת את אהבתו באותה מדרגה הראויה לו לפי ישרו ותומתו וע"ז רומז גם מאה"כ "אמת מארץ תצמח" ר"ל אם יעשו בני אדם בבחירת החפשית רק טוב ואמת עלי ארץ, אז "צדק משמים נשקף" עליהם כי יאהב ה' אותם כאשר יאהב איש את בנו הישר הולך, עד שנפשו קשורה בנפשו, (ועיין מזה גם ביאורי לשער ד' מס' חזות קשה,) ונמשך מזה כי לכל איש שלם יהיו למנה מהי"ת ב' מיני אהבה וחסד, הא' הוא החסד הכולל כל בני אדם יחד בתתו להם מלידה ומבטן הכשרון להשלים נפשם, והב' הוא החסד הפרטי מה שנהיה לו לבדו למנה רק אחרי שהיטיב דרכו ומפעליו יותר מכל זולתו, וע"ז רומז גם מאה"כ "אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך לפניך וכו' ותשמור לו את החסד הגדול הזה וכו', והנה המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם, יחלקו בכלל לג' מחלקות, הא' בבחינת גופו והוא שישים מתג ורסן לתשוקותיו, ויחדל מכל הנאה גופנית האסורה לו, או העוברת את גבול וגדר השיווי והראוי, ובשכר זה יתן לו הי"ת גם חיי גוף בריאים וחזקים וישמרהו מכל חולי ומדוה כמו שנראה באבותינו בימי המן שחטאו לפי דחז"ל ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש, והטיבו אח"כ את דרכיהם ושבו לכבוש את יצרם ותשוקתם הגופנית ע"י הצומות שקבלו עליהם, וה' שלח עזרו מקודש להם לשמרם מחמת המציק המן הרע הזה והפיר את עצתו אשר בקש להשמידם, הב' הם המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם ע"י המידות והתכונות הטובות אשר יקנה לנפשו ע"י ההרגל התמידי, ד"מ מי שירגיל עצמו לרחם על אחיו האביון, ולתת מהונו תמיד צדקה, לכל איש עני ומסכן, יקנה עי"ז לנפשו מדת החמלה והחנינה היקרה מאוד בעיני אלהים ואדם לקנין עולם, והי"ת יגמלהו ג"כ כצדקו לתת לו תמיד הון ועושר שהם האמצעים אשר על ידם יוכל איש להטיב לעמיתיו, כאשר ירמוז על זה מאה"כ בצדקה "עשר תעשר" "נתן תתן" "פתח תפתח" שחברו המקור עם הפעל מורה תמיד על התמדת הפעולה וההרגל התמידי בה ואמרו גם חז"ל על מאה"כ עשר וכו' "בשביל שתתעשר, ר"ל אם תעשר תחילה בטוב לבך ובבחירתך החפשית, מהמעט אשר חנן ה' אותך בו ירבה אז הולך לרוב עד שתוכל אח"כ לעשר ממנו עוד יותר הרבה בעבור מדת טובך אשר נשרשה כבר בקרבך והג' הן פעולות האדם והשתדלותו להקנות לנפשו המשכלת ע"י הלימוד, העיון והתבוננות בדרכי הי"ת, שלימות מעלת שכלית ונפשית ואם יעשה האדם זאת בתחילתו בבחירתו החפשית יטה אח"כ הי"ת עליו חסדו ויעזרהו על ככה למען יוכל להוסיף יום יום חכמה ודעת עוד יותר, הנה לפנינו כי בכל ג' מיני טובות אלה צריך האדם תמיד לעשותן תחילה, ורק אח"כ יהיו לו אהבת הי"ת ועזרו מקודש למנה, לא כדעת החושב בהפך, שאהבת ית' היא קודמת לצדקת וזכות האדם, ועל כל זה רומז לדעת הרב ז"ל מאמר חז"ל שהחל בו" ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה, מקרא מגילה" שהיא ההילול וההודאה על ישועת ה' בבחינה גופנית שהיתה להם למנה, רק אחרי שובם אליו בכל לב ובכל נפש, "והבאת מעשר, ר"ל היכולת להביא תמיד המעשר אל אוצר ה', אשר תהיה לאדם כעין שכר וגמול רק אחרי שהביא אותה תחילה רק בטוב לבו בבחירתו החפשית, ושאלת שלום בשם" המורה על קנין השלימות השכלית בידיעת הי"ת, אשר גם בה החוב על האדם להחל בה תחילה, ורק אח"כ יעזרהו גם הי"ת לזה. כשאהבת הש"י אל אוהביו היא הקודמת אל צדקתם קדומת מציאות וקדימת סבה הנה הוא אמת מצד ושקר מצדדים. הצד אשר הוא אמת הוא כשיוקח המאמר דרך כלל כי באמת לא יצדק אנוש עם אל אם לא מפני שהקדים לו בטבע הוייתו זה הכח השכלי אשר בו מכיר את בוראו והשכל הרצוני או הרצון השכלי אשר בו יבחר לעשות הטוב והישר כי בזאת ההתחלה אשר נמצאת באברהם אבינו הגיע למה שהגיע מהשלמות ויסבול שיאמר זה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. (בראשית י"ח) ירצה כי ידעתיו במין לברוא אותו באותה צורה ותכונה למען אשר יהיה בטבעו לציוח את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. ומזה המין אומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א׳:ה׳) ודאי על זה הענין צדק המאמר וכמו שנאמר מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳). ואין לומר שמזה הצד שנאת הש"י לרשע תחייב רשעתו ועל אודות אשר בראו על הטבע הזה אשר בראו ושאור העיסה אשר שם בבשרו וכמו שאמרו חז"ל ואשר הרעותי (סכה נ"ב:) לפי שהעקר המכוון בבריאה לא היה כי אם אל הטוב והיושר שבה. ואולם אפשרות הרע היא בא במקר' כדי להמציא מציאות טוב הבחירה כמו שביארנו יפה על מאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח'. והנה לפי זה מפי עליון לא תצא הרעות כי אם במקרה ובכח אמנם הטוב הוא המכוון בעצם ובפועל:

ובמדרש פרשת זו ישי מות עלימו וגו' (תהלים נ"ה) א"ר אלעזר עצת מינות היה בהם ולמה הם דומים לבית שהיה מלא תבן והיו בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך החורין ויצא ידעו הכל כי היה איתו הבית של תבן כך דואג ואחיתופל היה בהם מינות מתחל' אע"פ שנעשו בני תורה הוי כי רעות במגורם בקרבם. ראה כמה נמלצו במאמרם זה להורות על מה שאמרנו כי היה מההכרח שהבית שהיה מתחלתו בית התבן ונתמלאו חוריה וסדקיה ממנו אע"פ שיקר מקרה שיעשו בה חתונה או משתה חתנים א"א שלא יצא התבן הנכנס ראשונה והוא מה שרצו בדואג ואחיתופל עם היותם גדולים בתורה ובמעלות החציניות והוא עצמו אשר יאמר על קרח ועדתו וראוי לדרוש עליהם כפשוטו ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם כי סבת כל רעתם היה הרעות אשר בקרב מגורם מצד תולדותם אשר יתגברו על מעלותם החיצונות. ולא די שלא נמשכו אחריהם אלא שנשתמשו בהם להתחזק ברעתם כי יחסם ועשרם וחכמתם ויתר מעלותיהם כלם עזרו לרעה. אמנם גודל רשעם ועוצם רשעם המסכימים עם רוע תכונתם יתבאר ממאמריהם כאשר יעויינו דבריהם וכל היוצא מפיהם. ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה': אמנם הכוונה להם ז"ל בזה שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצן על משה ואהרן וכי' (שוח"ט מ"א) כמו שיבא. והנה ענין ליצנותם במאמר הזה הראשון שהיו מדבריה בפיהם הפך מה שירצוהו בלבם והוא הדבר המיוחד ללצים כדי להנצל מהעונש או מהתפיש' בגנות המושג במה שירצו לאמרו כי הם יהפכו דביריהם והשומע מבין מעצמו כאדם האומר לחבירו בריבו כבר ידענו שאתה חכם ואתה חסיד ונאמן וכו' שהכוונ' שהענין הוא בהפך ועל זה האופן היתה הכוונה להם באמרם זה אמרו רב לכם במה שהשתדלתם בפרסום ענין הנבוא' לפני העם הזה בשיעור שהגיעו לחשוב ולהאמין שכלם היו נביאים ושכלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועוד שבתוכם ה' להשגיח עליהם להתבונן בעניניהם כי הם אלו שתי הפנות הראשונות שנתיסדו להם שם במעמד ההוא הנכבד. והענין להם שהמה דברים מסופקים לא יכילם הדעת מהטעמים שבעל הכפיר' יטעון בהם. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כוונו אל השלישית והוא מעלת נבואת משה על כל זולתו מהנביאים כי הטעם שיתנשא עליהם אחר שהניח שכלם נביאים גם לא אהרן להיות כהן על פיו. ובכאן כפר בכל התורה כלה כי המכחיש דבר מדברי ה' יכפור על כלה והרי שהפילו שלשת העקרים אשר זכרנו ראשינ' שהתורה והאומה עומדין עליהם כי באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים לעגו על הנבוא' בכלל. ובאמרם ובתיכה ה' לגלגו על ההשגח'. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' נתפקרו כנגד תורת משה ועל פרטי מצותיו בייחוד. אשר לזה היתה תשוב' משה רבינו ע"ה לשלשתן נכונה מאד כי אחר שנפל על פניו מפני כלימתם וחרפת כפירותם אמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. הנה כנגד מה שכפרו בהשגחתו כי הוא הדבר הנוגע בעצמותו לאמר לא יראה יה ואין דעת בעליון אמר בקר ויודע ה' את אשר לו כי הוא אשר יגלה ויפרסם אמתת השגחתו שהוא הדבר המיוחד לו. ועל ענין הנבוא' בכלל אשר בלגלוג' אמרו כי כל העדה כלם קדושים אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר הראוי לנבוא' כי זה הלשון נאמר על הנביא באומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) והוא יכוין אל אהרן קדוש ה' כי נביא הוא ונביא היה קודם שינבא משה והוא מכלל הנביאים ע"ה. אמנם על הענין הפרטי הנוגע בנבואת משה בפרט במה שהבדיל לאהרן אחיו בכהונ' גדולה על פי נבואתו המיוחדת אל התור' בכללה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו יאמר כי כל ג' ענינים הללו אשר כפרו בהם יתבאר אמתתם לבקר המחרת ולא יאחר כמו שיצאו הענינים אל הפועל כפי רשעתם כמו שיבא בפירוש הספור ב"ה. וכן הוסיף לומר להם בדבור השני שסמך באומרו שמעו נא בני לוי המעט מכה כי הבדיל וגו' ויקרב אותך וגומר לכן אתה וכנל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כי עם היות שיש לדבריו כוונה מפורסמת כמו שיבא הנה בכלל דבריו כוונה אחרת ותוכחה מסותרת כדי רשעתו הטמונה לו בחבו. ועל הדרך הנסתר שדברו אליו. והוא אומרו המעט טורח וצער יש לכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לבלתי תת לכם נחלת שדה וכרם בתוכם כדי להקריב אתכם אליו לעבוד תמיד עבודתו ולעמוד לפני העדה לשרתם כי השירות הזה מהראוי שיהא מוטל על כל העדה ואתם עובדים עבודתם ידעתי זהו נגע לבבך ע"ד האמת. ולא עוד אלא שהקריב אותך ואת כל אחיך שבט אחיך לעבוד עבודת הקדש בכתף ובקשתם גם כהונה שהיא טורח גודל ופרישות עצומה מכל מה שחמדתם לכם זאת לא זאת כי אנשים קנתרין כמוכם לא יבקשו הפרישות כ"ש ההפלגה ממנו לכן אתה וכל עדתך וגו' ירצה לכן מכל אלה הטעמים אני גוזר שאתה וכל עדתך ודאי הנועדים על ה' והממרים עיני כבודו בהכחישכם מציאות השגחתו ויכלתו ולא אנחנו במה שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שאנו נכנסים בגבולו ודוחקים רגלי כבודו. וענין אהרן וכהונתו מהו כי תלינו עליו והלא אין אתה מודה בעבודתה וחולק באופני הגעתה כשאר החולקים בענינים החלקים שבמעשים התוריים שכוונתם לתכלית טוב וראוי שיתקיימו בו. אמנם אתם כופרים בעקר העבודה ומכחישים דעת המצוה אותה עצמו ית'. ולכן אין לכם תקומה בשום פנים. וזה הפירוש הוא נכבד מאד מראה הבדל מיני החולקים ואמתתם והוא עצמו מה שכוונוהו חז"ל בפרק ה' מאבות בשאמרו כל מחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים וכל שאינו לשום שמים אין סופה להתקיים אי זה הוא מחלוקת שהיא לשום שמים זה מחלוקת הלל ושמאי ושאינו לשום שמים זה מחלוקת קרח ועדתו. והנה בתחלת הענין זה המאמר קשה ההבנה. וזה כי אחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שהוא לשום שמים מאמריהם סותרים זה את זה הנה כבר יחלקו בין האמת והקשר ואי אפשר שלא יהיו דברי האחד כוזבים. ^*וכאשר היה וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבעיני השכל והעיון אין מקום לאמר טוב ורע, כי אם אמת ושקר, ד"מ שלא נוכל לאמר "כל משולש יש לו ג' זויות" הוא טוב, ומאמר "שיש לו ב' או ד' זויות הוא רע," כי אם שמאמר ראשון הוא אמת והשני הוא שקר, ותואר טוב ורע יאמר לדעתו רק על המציאות וההעדר, כי כל מה שישנו במציאות הוא טוב ומה שנעדר ממנו הוא רע, ד"מ החכמה, העושר והגבורה הן דברים טובים, תחת כי העדרן שהוא ההפך מהן, ר"ל הסכלות, העוני, והרפיון, הם דברים רעים, ורעיון זה מוסכם גם מאמונתנו האמיתית כי אחרי שהי"ת הוא הטוב לכל בלתי ספק מה שעשה הוא בהכרח טוב לפחות בבחינה מה, כי הרע המוחלט אי אפשר שיעשהו הי"ת אחרי שהוא הטוב לבלי תכלית, כמו שהוא מרגלא בפי חז"ל לאמר "מאתו לא תצא רעה" וכל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"ב), אבל הרב ז"ל בשער י' (עיין ביאורי שם בראשית דף ע"ז) כ' כי גם בדברים עיוניים יש טוב ורע, כי משפט שכלי שהוא אמיתי נקרא "טוב," יען כי יש לו לפחות מציאות שכלית, אבל אם יש טעות בו נקרא "רע" יען כי אין לו מציאות אף בשכל, ע"כ אמר פה שג' זוגים אלה, ר"ל "אמת ושקר," "טוב ורע." "מציאות והעדר," נרדפים בענינם, ונמשך מזה כי כאשר יחלקו שני חכמים יחד בהכרח רק דעת אחד מהם היא אמיתית, ויש לה מציאות שכלית, ודעת רעהו כוזבת ואין לה מציאת שכלית, ורק בעבור ששניהם מיסדים דבריהם על עיקר אחד אשר הוא אמיתית, גם תכלית שניהם אחת היא להשיג רק התולדה הנראית להם שהיא אמיתית יאמרו, חז"ל מהם שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר ועיין מזה גם ביאורי למעלה בתוכן השער, וע"כ זכר התנא גם שניהם באמרו "מחלוקת הלל ושמאי" יען כי שניהם שוים לטובה אפס קרח ועדתו אשר הכחישו גם עקרי הדת, הזכיר רק לבד ולא הזכיר משה עמהם לאמר ד"מ "מחלוקת משה וקרח וכל עדתו, כי דעת המאמין בעקרי הדת רחוקה מדעת המכחיש אותם, כרחוק מזרח ממערב ואיך במאזנים ישאו יחד להזכירם זה אצל זה? וכאשר היה הטוב אשר לשכל העיוני והמעשי הם האמת והשקר כמו שכתב החוקר בס' המדות ובמה שאחר הטבע וזכרנום אצל הן האדם היה וגו' שער י' הטוב והרע אינם רק המציאות וההעדר כמו שנתבאר מכמה פנים הרי שג' זוגים הללו רצוני אמת ושקר טוב ורע מציאות והעדר הם נרדפים זה לזה בענינים והנה אם כן מה תועלת במחלוקת אף על פי שיהיה לשם שמים כשיתקיים ומה ההפרש בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת קורח ועדתו אחר שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת. אמנם אחר שהובנה כוונת אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליי על הדרך שאמרנו נתבארה כוונתם בשלמות וזה כי הם אמרו שכל מחלקת שהוא כמחלקת הלל ושמאי ששניהם מודים בעקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקין בענין הגעתה הנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזה סבה לשיזכרו בשוה בכל מקום ונושאין ונותנין עליהם מאי טעמא דב"ש מ"ט דב"ה וכדומה וכמ"ש על כלל חכמי התלמוד וכתותיהן הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין י"ג: וחגיגה ג':) כמו שכתבנו בחלוק מיני החיים תחלת פרשת נח שער י"ב. אמנם מחלוקת של קרח שאין בו כוונה לשמים כלל לפי האמת אדרבה כוונו למרות עיני כבודו הנה אין בדבריהם דבר אמת כלל לא בפרק המעשים ולא בתכליתם ולזה קראו מחלוקת שלא לשום שמים ולזה אין סופו להתקיים כי השקר המוחלט הוא רע הגמור והרע אינו אלא אבדן והפסד נמרץ. ולכן רגזה להם ארץ מתחת ייאבדו מתוך הקהל כמו שיבא בשעת דינם. ולפי שא"א לכלול את משה רבינו כלל במאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת לשום שמים לזה לא נזכר כאן רק זה מחלוקת קרח ועדתו גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו פן ישוה לו גם הוא. ובמדרש (במ"ר פי"ט) כשעלה משה למרום וכו' והוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת ב' שנים נראה בבירור שאף על פי שחכמי' חולקים עליו שם ואומרי' פרה בת ג' ורבי מאיר אומר אפי' בת ה' מ"מ הקב"ה היה אומר דעת היחיד שאין הלכה כמותו להורות על מה שאמרנו שכיון שהוא מחלקת לשום שמים סופו להתקיי' ואין קיום גדול מזה והוא עצמו מ"ש שא"ל משה רבון העולמי' יהי רצון שיצא זה מחלצי לומר שהדעת ההוא הבלתי אמתי לא יהיה לחלוק על דברי תורה אבל שתהיה הכוונה לקיימה והוא מה שהבטיחו במ"ש חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳) לומר כי רבי אליעזר לשם האחד ב"ה נתכוון כמ"ש מחלוקת לשום שמים והקש זה על כל חכמי התלמוד הקדושים והנאמני' לבוראם ולנביאו הנאמן. וכן הענין במה שאמר (שם באבות) מכנסיה לשום שמים ושלא לשום שמים כי כל קבוץ שיעשה באנשי' תכליתו יקימנו ותכליתו יפרנו וקרח ועדתו עדים נאמנים בשני הענינים. ודי בזה למה שרצינו אליו אל הענין הראשון והוא בהכרת פחיתותם מצד טבעם וגם בביאור כוונתם הרעה במחלוקתם. אמנם הענין השני הוא לבאר מה שלקחו להם דרך ליצנות בעניני' נצוחיים והמשליים מתחלפים כי מלבד שחצוניהם היו דברי רשע המציאום לתת פני הראו' להפוך את העם כלם לקרוא חגר על ה' ועל משיחו היה עוד בפנימיות' רמז רמוז להכחיש בכל אחד מהם אחד מהעקרים שכתבנו והנה מה שזכרו חז"ל במדרשיהם הידועים. וזה כי מה שאמרו שלקח ד' מאות ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכלם תכלת והלכו אצל משה ואמרו טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת א"ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וחוט של תכלת פוטרת אותה דברי' אלו לא נצטוית עליהם (מ"ר פרשה י"ח) ננה בזה כוונו להכחשתם בנבואה דרך כלל כי יאמרו שאחר שנברא האדם על שיעור מהשלימות שיספיק מעצמו להבחין ולהכיר בין טוב לרע בכל עניניו ולתת סדר ישר בכל מעשיו אבר יחיה בהן בין בהגבלת עצמו בין בהגבלתו עם זולתו כמו שראינו הספיקו שכלי החכמים שבאומות לסדר נמוסים וחקים ומשפטים יחיו בהם בארצותם ללשונות' מה תועלת בשינבא הש"י על השפלים לתת להם הישרות והגבלות בדברים זולת מה שיראו מעצמם זה אינו רק דמיון ורעות רוח וזה מה שרמזוהו רמז חזק במה שהלביש אותם האנשים החשובים כלם בטליתות של תכלת כלומר שאנשים כאלה כלם הם מצומצמים ומשוערים על ההשערה האנושית הנאותה שהיא המיצוע המיוחסת אל מראה התכלת הממוצע בין קצות הלבן והשחרות שהוא עקר תועלתה במצות ציצית כמו שכתבנו במה שקודם ומה יש להם עוד צורך אל השערה אלהית המכוונת בפתיל התכלת ההוא המצווה מפי הנבואה. ומשה השיב להם כי ההשערה הנאותה אשר עליה יחיו להגיע אל תכלית שלמותם אינה המיצוע אשר יבחרהו החכם האנושי כמו שחושב ארסטוס וחביריו רק ההשערה האלהית הלקוחה מפתיל תכלת המצווה מהשם הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד כמו שזכרנו בפרשת ציצית ^*וכבר נתברר זה וכו' ר"ל כי שמואל חשב עפ"י משפט שכלו, כי אליאב ראוי להיות מלך על ישראל וה' אמר אליו "אל תבט אל מראהו וכו', כי מאסתיהו" (שמואל א ט״ז:ז׳) ונתן הנביא הסכים בתחילה עם דוד שרצה לבנות בית לה' באמור לו רק עפ"י משפט שכלו ותבונתו האנושית "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז׳:ג׳) ובכל זאת נראה אליו ה' בלילה ויאמר לו כי לא הוא, כי אם בנו שלמה אשר ימלך אחריו יבנה בית לשמו, וכן מיכיהו כששאל אותו אחאב "הנלך אל רמות גלעד אם נחדל" (מלכים א כ״ב:ט״ו) ענה אותו בעבור שהיה חפץ שתשובנה עוד ערי ישראל אשר לקחן מלך ארם, אלהם, ע"פ חפצו זה ובחינת שכלו האנושי לבד "עלה והצלח ונתן ה' בידיך," וכאשר הרגיש אחאב בזה, כי לא מפי ה' נבא כ"א מלבו אמר לו כזאת, אמר לו "עד כמה אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'" אז נחה עליו רוח ה' ויאמר "ראיתי וכו' ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום," הנה נראה מכל זה, כי לא עפ"י השערת שכלו לבד יוכל האדם להשען תמיד בכל מעשהו, כי אם ע"פ השערת הי"ת ומצותיו. וכבר נתברר זה הענין יפה והוכחנו אותו מפי שלשה נביאים נאמנים שמואל ונתן ומיכיהו נביאי השם שלכל אחד מהם בא הנביאה לתקן את אשר חשבוהו מעצמם בטוב שכלם כמו שבא בשער כ"ה והנה זהו ענינם אצל הדבר האחד מהג'. אמנם על השנית והוא הכחשת ההשגחה אחז"ל (במדבר רבה שם) ששאלו בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להם חייב במזוזה אמרו לו כל התור' כלה מאתים וע"ה פרשיות יש וכלן אין פוטרות הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם הנה בזה קטרגו בהשגחה הפרטית על האופן אשר הנחנוה יאמרו שאם יאמר שהאל יתעל' ישגיח באומה פרטית או מאיש מאישיה זה יאמר מצד שהאיש ההוא חלק מהאומה והאומה חלק מכללות העולם לא מצד האיש הפרטי ההוא כמו שטענו על זה חכמי הפילוסופים האומרים בחיוב המציאות כלו ולפי שאלו האנשים היו מזה הדעת הערימו לשאל שאלה זאת כי ידעו שישיבם כלבבם ואמרו בית מלא כו'. כלומר הכלל עדיף למלאת ידו עם האלהים להמשיך אליו השגחתו או הפרט. והוא עליו השלום השיבם דברי אלהים חיים לפי דרכם שהבית ההיא אינה פטורה וששתי פרשיות פוטרות אותה ומתוכה מצאו מענה להשיב בסכלותם ולו חכמו ישכילו כי הוא עליו השלום הודיע אותם כי לא כאשר יחשבו הם והסכלים אשר כמותם שאמרו שכח העולם בכללו גדול מחלקיו כענין ההשגחה המיוחדת עד שחוייב שיכנס הפרטי בכללו אדרבה הפרט עדיף וכלל העולם מושגח ע"י היחידים השרידים שבו כמ"ש הנביא וצדיק יסוד עולם (משלי י') ונח בדורו יוכיח וחז"ל אמרו כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז:) וזה בהיות האדם שלם בענינים השמעיים ובמצות התוריות אשר שני הענינים נכללים בשתי פרשיות של מזוזה אשר בשתיהן ייחד הדבור אל האומה הנכבדת פרשה ראשונה באומרו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' (דברים ו') ושניה באומרו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. השמרו לכם וגו' (שם י"ח.) ולא עוד אלא שעל פי מעשיה תתפשט השגחת הטוב והרע בכלל כמו שאמרו ז"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' (דברים שם) וכי אותה דורש ולא שאר ארצות אלא ע"י דרישתו אותה הוא דורש לכלן (ספרי פ' עקב.) וכאלה רבות. והמשורר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) הנה שהשיב להם נכונה על פי שאלתם ולא ידעו ולא יבינו כי לאהבת הנצוח וקנאת הכבוד טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. אמנם על הדבר השלישי והיא קטרוגם על נבואת משה ומעשיו המיוחדים אשר החולק עליהם חולק על התור' כלה אמרו גם כן חכמינו ז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה משה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה בך כך אמר להם משה עשה בי כך ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרין לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התתילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל. ואמר משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות כהונה לכהן מיד ויקהלו על משה ועל אהרן (תנחומא פ' קרח) והנה על זה הפליגו חז"ל במדרש שוחר טוב להזכיר שלא די זה אלא שבדה מלבו עניני ליצנות עוד במ"ש אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות היתה לה שדה אחד. באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. (דברים כ״ב:י׳) באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) באת לקצור א"ל הניחי לקט שכחה ופאה. לעשות גורן תני תרומה ותני מעשר ראשון תני מעשר עני הצדיקה עליה הדין ונתנה מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר תני לי את הבכורות שנ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט) הגיע זמן גיזה גזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן (שם י"ח). אמרה אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה הריני שוחט אותם ואוכלם כיון ששחטה אותם אמר לה תני לי הזרוע והלחיי' והקיבה אמרה אפי' ששחטתי אותם לא נצלתי ממנו הרי הן עלי חרם אמר לה תני לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' (במדבר י״ח:י״ד) נטלם והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה אריך כדי הא בזתה עלובתא כל כך היו עושין ותולין בהקב"ה (שוח"ט מ' א'). ראה כמה כוונו חז"ל לדרוש עליו דברי ליצנות ודופי להתקומם על כמה מצות מהתורה האלהית מצד הצער והטורח אשר ימצא לשומרי מצותיה כשיקרה להם כענין הזה אשר בדה ^*ואם שהדברים וכו' ר"ל שרק ד"מ אמר המדרש שספר קרח ספור זה באזני העם למען הראות בזה רק שהשתדל קרח להשפיל על ידי סיפורים בדוים כאלה מעלת ויקרת התורה בעיניהם, כי באמת לא היה שום אפשרות שיהיה נקרה מקרה כזה כל עוד התהלכו במדבר מקום אשר אין חריש וקציר וחיוב כ"ד מתנות כהונה לא נהג עוד, רק אמר להם, כי בימים שיבואו בשבת ישראל על אדמתו ויוכל להיות כי יקר לפעמים מקרה כזה, וירגישו על ידו עול התורה והמצוה אשר יכבד עליהם. ואם שהדברים ההם בעינם א"א שיאמרם קרח שהרי בימיו לא היו במקום זרע וחריש וקציר וגם עדין לא נתבארו כ"ד מתנות כהונ' אבל שמו דבריהם מבוארים במה שידעו רוע כוונתו לעורר על התורה כלה כאשר אמרנו מאלו הענינים או כדומה להם הנכנסים באזני הכסילים אמנם החי יתן אל לבו כמה כחי של לשון הרע ומה היה לו לכל בעל שכל להשיב בכל הענינים האלו בחלוף מה שאמרוהו ובביטולו דברי שלום ואמת. והנה לפי שנתברר להם שחטא קרח ועדתו היה משולש על האופן שאמרנו סיימו המדרש ההוא במה שאמרו כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבים אנחנו בכבוד אבינו ולחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה וכיון שנבלעו עדתו של קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו שלשתן עומדין במקום א' אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאי קאי עלמא על תלתא עמודי (מדרש שוח"ט שם). כי הנה כיון שבא קרח בטענה מה לתועלת עצמו הנה אלו הצדיקים כשעמדו עליה וראו ביטולה הכריעו לצד משה רבן ופירשו מן המחלוקת ונצולו מן העונש אם היותם בני קרח מה שלא נצול אדם לבני אליאב הבאים על ריב לא להם כמו שיעיד הכתוב על זה באומרו ובני קרח לא מתו כאשר יתבאר שער פ"ד ב"ה. ומ"מ ראה דבריהם טובים ומוכיחים בשתי ידים כל מה שאמרנוהו כי לפי שהעקר שהג' העמודים האלו סמוכין עליו היא הנבואה לזה אמר שנשארו בניו במה שפרשו מדעת אביהם כתרן של ספינה כי האמונה הזאת היא התרן המנהיג את הכל. אמנם לרמוז אל חלוקת הג' ענינים שאמרנו א"ר שמואל בר נחמני שלא היו שלשתן במקום אחד אבל שכבר נחלקו בשלשה מקומות להורות על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם. הנה שנתבאר היטב מדבריה' ז"ל מה שתפשו לעצמן התעצמות הנצוח בענינים המשליים ולצניים. וכמו שאמר ובמושב לצים שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה התחיל ואומר להם דברי ליצנות כו' (שם). ועם זה נתבאר הענין השני כפי הכוונה. אמנם הענין הג' הוא אשר יאמר בו ממה שעלה מכל המעשים האלה הפך כוונת אלו האנשים הרשעים המתקוממים על יי' ועל משיחו ונביאו כי הם חשבו עליהם רעה והאלהים חשבה לטובה לתת חזוק וקיום רב ועצום בכל אחד מג' הענינים ההם מיד ולדורות בשלשה מינין פורעניות שבאו עליהם כל אחד ממינו לגדל ולחזק אמתת כל אחד מהם כמו שיבא בביאור הכתובים ב"ה. וכבר נהפכה קטיגורית + התורה והנבוא' לסניגורייה חזקה וכ"ש שיהיה זה בהיות החולקים אנשים גדולים ואמיצי כח כי בהיותם כן תהיה מפלתם יוחר חזקה והתועלת המגיע ממנה למנגד יותר נפלא כמו שכתב החוקר במאמר הששי מהמדות כי האמנם יראה כי זה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כי יראה לו כשלון חזק בעבור חסרון הראות ע"כ. ^*והכונה וכו', ר"ל כי כמו שהסוס היותר חזק וקל במרוצתו כשיפול יסבב נזק והפסד יותר גדול לו ולרוכבו, מאשר תסבב נפילת סוס חלוש המרוצה [וכן ארמון גדול גבוה וחזק כאשר ינתץ יוכה רסיסים עד שכמעט לא ימצא במכתתו אבן אחת שלימה משא"כ בהנתץ רק בית קטן ונמוך] כן יגדל גם הרע המוסרי המגיע לבני אדם ע"י כשלון איש גדול ונכבד כאשר יטה מדרך הטוב והישר ממה שמגיע להם ע"י כשלון אחד העם שאינו נכבד ויקר המעלה כמוהו, אפס בעבור זה יעשו גם מפלתו והרע הגופני אשר יקראהו רושם גדול מאוד בלב כל רואיו, באופן שיגדל בעבור זה גם התועלת המסובב למתנגדיו עי"ז וכעין זה אמר גם הכ' "אח נפשע מקרית עוז" וכו' ר"ל כי אחרי שנוסדה אהבה טבעית חזקה בלב האחים מלידה ומבטן, ע"כ אם בכל זאת יפשעו זה נגד זה תהיה בעבור זה גם המשטמ' ביניהם יותר גדולה ממה שתהיה בין שני אנשים שאינם קרובים זה לזה כאשר ירעו איש לרעהו (כי כן נוסד בטבע שלפי גודל כח פעולה מה יגדל גם כח הפעול' המתנגדת לה). והכוונה שהרע המגיע מהאיש כביר הכח וחוזק הפעולות במעשיו הוא יותר גדול כאשר יטה מן הדרך הישר מהמגיע ממי שאינו חזק וכביר כמותו. משל לסוס חזק המרוצ' בלא ראות כשיפול שהרע והנזק המגיע לו ולרוכבו יהיה יותר גדול מאשר יהיה חלוש המרוצ'. והוא עצמו מה שאמר שמואל אל ישראל במה שמפטירין אותו עם זה הספור אמר ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיתבאר יפה בכלל כל הספור ההוא פרשת שופטים שער צ"ה ב"ה. ומזה המין מה שרצהו החכם שלמה באומרו אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי י״ח:י״ט) כי לפי שאהבת האחים היא סבה חזקה להגיע תועלתם מזה לזה יותר משאר האנשים היא כי כשיפשע איש לאחיו אפילו במחשבה יהיה הרע המגיע לו ממנו לפי הערך ההוא יותר חזק עד שלא יעריך אל פשע איש אחד כי אם אל פשע קרית עוז כשהיא מורדת במלכה ששוא קשר אמיץ וחזק והמדינים אשר יצאו לפועל ביניהם הוא כבריח ארמון אשר בעיר ההיא הנזכרת שימרוד הפקיד אשר הפקד' בידו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי יבא אדוניו אל ארמונו כי אז נרמז המרד לפי שהכח הגדול אשר בידו לעזור ולהועיל נהפך עליו למשחית. ולזה מה שזכרה התורה מעלת האנשים האלו היותם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כמ"ש ראשונ' להגיד כמה כחן גדול לעזור ולהכשיל. והנה כאשר הוכו בעורו תאוותיהם הפחותות ובשגעון הנצוח היה כשלונם חזק ונזקם נפלא והעזר מזה אל הכת אשר התקוממו עליה יותר עצום. ובמדרש (תנחומא פרשת קרח) אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה הנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ומדינים כבריח ארמון שלא היה יודע שבעלי דינו קשים כבריח ארמון. ירצה שמצד. היותו אח ביחס וחבר בתורה היה פשעו רב ועצום מקרית עוז וזה היה סבה לשהיו מדיניו מחזיקים לבעל דינו כבריח ארמון מצד שעל ידם נתקיימ' התורה האלהית בכל שלש הפנות הנזכרות ולא עוד אלא שהכהונ' אשר ערערו עליה נתקיימ' על ידם לו ולזרעו עד עולם ברית מלח בעשרים וארבעה מתנות להודיע לכל שלא די כי משה ואהרן לא נטלו עטרה שאינם שלהם אלא שיש להם לקבל שכר על עבודתם: ולזה מה שאמרנו שהיתה פרשה זו בתורה אות ומופת חזק ומבואר לקיום התורה והנבואה לעד בביטול סותריה כמו שהיתה פרשת מתן תורה בהנחת מחייביה וכשנסתכל בו נמצא שכל פרשיות זה הספר הם מכוונות ומיוחסות בספורים לעומת פרשיות הספר ההוא והוא ענין נכבד ודוק ותשכח:

הכלל היוצא מדברנו הוא שנושאי החכמה, והן הכחות בכללן, נטועות בכל נפשות בני אדם כמבואר למעלה. ואולם מעטים הם היכולים להשתמש בהן, ורבים יכחישום ולא יאמינו שבנפשם נטוע כדמות אלו הכחות. ואם¹ואמנם שקר הם רואים בעבור שלא יצאו ציוריהם מן הכח אל הפועל, והם עצמם אשמים בדבר. ולא ה' פעל כל זאת, כי הוא ב"ה יצר הכחות בכללן בכל הנפשות, אלא שהם בה בתכלית ההעלם. והשם ב"ה נתן כח באדם להוציאם ממעמקיהם, להרחיבם ולגדלם וכמו שיתבאר בעז"ה. לא שֶׁחִסֵר כח מן הכחות מנפש שום אדם אבל כל נפש כלולה מכל כחות מעשה בראשית, דבר והפוכו כמבואר למעלה. ואין דרך לומר יש בנפש ראובן כח מה הנעדר בהחלט מנפש שמעון. כי אילו תצייר נפש מן הנפשות יחסר ממנה כח אחד בהחלט, לא תוכל לתארה עוד בתאר "נפש אדם", כמו שתוכל להבין אם תשים לבבך לדברינו בספר "יסוד עולם". כי שם פרשנו תאר "נפש" והוראתו. ואולם יבדלו הנפשות בכחותיהן בין רב למעט. ותוכל לומר כח זה הנטוע בנפש ראובן גדול מכח זה עצמו הנטוע בנפש שמעון. והיה זה מראשית, מעת נאצלו הנפשות מן השם ב"ה, שָׂם בנפש אחת כח גבורה גדולה, ובנפש אחרת שם כח גבורה קטנה. בנפש אחת שָׂם כח הענוה בשעור קטן. וכן בכל הכחות תבדלנה הנפשות בין רב למעט. כי אם תצייר שתהיינה כחות כל הנפשות שוין במשקלן, תהיה נפש הנביא ונפש המלך שוה לנפש אחד העם, וזה דבר זר מאד, ונגד דעת התורה כמו שיתבאר. ואתה רואה בחוש הבדל כחות נפשות בני אדם. אם תביט אל כחות השכל והבינה, כי תמצא אדם שיבין כרגע ענין עמוק וכהרף עין ישכיל הַמְצָאָה בשכל. ואחר לא יבין הענין גם אם יעיין זמן רב, לא ישכיל עליו המצאה גדולה או קטנה. ולא תוכל לתלות הסבה בעבור שזה המבין הרחיב כח בינתו באמצעות רוחו, וזה הבלתי מבין הניחה מסותרת בעומק הנפש. וכמו שבארנו ענין ההרחבה ב"רוח" בספר "יסוד עולם". כי תראה פעמים רבות שזה המבין והמשכיל נהג כל ימיו באולת, ולא השתמש בכח בינתו ושכלו כי מאס בדברי תבונות ושכל טוב. והבלתי מבין, כל חפצו היה להבין ולהשכיל, והרחיב שכלו ובינתו בכל כחו. ועם כל זה לא יוכל להבין ולהשכיל בזמן רב מה שיבין השני כרגע, ומה שישכיל בהרף עין. ואולם סבת הדבר, היא הבדל הכחות עצמן בנפשות. שכפי (מעט) [מדת] הבינה והשכל משקלן וגדלן, כן ימהר להבין ולהשכיל. וכמו שהוא בכחות אלו כן הוא בכל שאר הכחות וכמו שאמרנו למעלה. הא למדת שיש בכל נפש כל הכחות בכללן וכן הפוכי-הכחות. וכל אחד יוכל להתנהג בהן בחכמה או בסכלות, והבחירה מסורה ביד האדם. וכל אחד ואחד כפי כחו וערכו יצדיק או ירשיע. וכפי משקלי הכחות וממשלתם כן יפול עליהם התאר. והשם לבדו יודע הכל באמת, ולכן הוא הבוחר והקורא בשמות. וכדרך (שמות לה, ל) "ראו קרא יי' בשם בצלאל" וגו'. (שם לג, יז) "ואדעך בשם". וכמו שהוא בממשלת מאורי אור בשמים שחלק לכל אחד כח ידוע וממשלה ומשמר. ונאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". ונאמר (ירמיה א, ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ובחדר הט' והיו"ד מבית זה יתבארו ענינים רחבים בתורתנו שהן סובבים על היסוד הזה. ושם אדבר על בחירת אהרן וזרעו להיות משרתי ה'. לפי שהשם ב"ה יודע שנאצלו בנפשותיהן כח קדושה עצומה הַצריכה להיות בנפשות העומדים בבית ה' ובחצרות קדשו, והם לבדם ראויים להיות משרתי ה'. ולכן קרח במריבתו אמר (במדבר טז, ג) "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יי', ומדוע תתנשאו על קהל יי'?". רצה לחלוק בזדון על קדושת אהרן, והשוה נפש אהרן היקרה עם שאר הנפשות ועל כן חלק על כהונתו. והיה זה נאצה גדולה, כי היה לו להכנע מדברי השם ונביאו משה שהודיע הבדל נפש אהרן מנפשות זולתו. ולכן כשראה משה שקרח אטם אזנו משמוע, אמר לו (במדבר טז, ה) "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו". כלומר יעשה ה' אות בארץ להודיע לכל "את אשר לו". הדבר הנודע לפניו לבדו, והוא יתרון קדושת נפש אהרן מנפשות זולתו. והאיש ש"הוא הקדוש" יקריב אליו. לא כמו שאתה אומר "כי כל העדה כולם קדושים". ואמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יח, ז) "'בקר', אמר לו משה, גבולות חילק הקדוש ב"ה בעולמו. [שמא] יכולים אתם להפוך בקר לערב?" כך תוכל לבטל את זו שנאמר (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". (שם שם ד') "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". ונאמר (דהי"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" [עכ"ל בשינויים קלים]. וכמה מן התבונה כולל המאמר הזה. ורצו לגלות היסוד שיסדנו שכמו שהבדיל השם במעשה בראשית בין האור ובין החשך, והכין תכונת הערב לקבל החשך, ובקר לקבל האור, והכל בחכמה כמ"ש (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית", כי בחכמתו העליונה הבדיל בין דבר לדבר, כך הבדיל בין הנפשות שנאמר "ויבדל אהרן" וגו' כלומר תכונת נפשו נבדלה להיות קדש קדשים. ואמנם החקירה בענין זה למה זאת הנפש נאצלה מן השם ב"ה בכחות גדולים, ונפש אחרת בכחות קטנים, היא חקירה של תהו. כי ילאה בינת האדם להתבונן בה. כי יש גבול לבינת האדם ולשכלו, לא יעברנהו לעד, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". והחקירה הזאת היא חוץ לגבול בינת כל אדם. והיא ממפלאות תמים דעים ב"ה, ומסוד נתיבות חכמתו העליונה. ועל כיוצא בזה אמר (איוב יא, ז) "החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא?". וחלילה חלילה להרהר אחר מנהגי השם ב"ה שהן כולם בצדק ובמשפט, יתברך שמו לעדי עד. כי כדמות החקירה הזאת תוכל לחקור גם על הַגְוָיוֹת הנראות לחוש. יש אדם ארוך. ויש קצר. יש נאה. ויש מכוער. וכן בכל בעלי החיים למיניהם. תוכל לתמוה למה מעפר זה נתהוה שרץ העוף. ומעפר זה בהמה וחיה. למה חיה זו קטנה וחלושה, וחיה זו גדולה ובעלת הגבורה. וכולם מעפר אחד יצמחו. אבל כל זה נשגב מבינת האדם, ושב לאמונת הלב המאמין כי השם צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ולפניו גלוי למה הנפש הזאת אצולה על דרך זו, ונפש אחרת על דרך אחר. ולנו די בידענו כי הנפשות נבדלות בכחותיהן מראשית ומעת היותן. והבן: