ירמיהו ב:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, נפש החיים ולנבוכי התקופה

^*תוכן דעתו. אף שכבר מבואר למעל' בשער ששי שהנפש המדברת והמשכלת באדם היא הנפש היותר יקרה מכל נפשות שאר בע"ח, ותנתן לו מהי"ת מלידה ומבטן להתחבר עם גופו כל ימי היותו עלי ארץ, וכחותיה מתחזקות ומתגדלות תמיד עמו, ובהתהלכ' בדרך תמים לעשות הטוב והישר בעיני אלהים באמצעות הגוף, יאצל עליה רוח אלהים ממרום עד שתתחזק ותתקיים להיות לעצם נבדל העומד בעצמו אחר מות הגויה ונשאר קיים בעולם הנצחי כאחד משכלים הנבדלים, בכל זאת כאשר יראו קצת מבני אדם שכחות הנפש גדלות תמיד עם הגוף, וכאשר יתחזק הגוף באדם מיום הולדו עד היותו לאיש, כן יתחזקו ג"כ כחות נפשו ושכלו יום יום, ויראו ג"כ שבימי הזקנה יחלש הגוף מעט מעט ובכל יום נתך ונמס ממנו קצת ובלחיות אחרות, הנולדות בקרבו ממאכל ומשקה, לא יוכל בכל זאת להשלים הלחיות החיוניות הטבעיות וכחותו השרשיות, הנאבדות מעט מעט ממנו בכל יום, ודומה גוף האדם ונפשו החיונית, בבחינ' זאת לכוס מלא יין, אסר יוקח ממנו תמיד מעט יין, ויותן תחתיו מים אל תוכו, שאף שהכוס מלא תמיד, והמים קולטים קצת מטעם היין, בכל זאת כאשר ילכו המים תמיד הלוך ורוב, כן יחלש כח היין הנשאר עוד בכוס עד שיאבד טעמו לגמרי ויהפך למים, ע"ז רומז מאה"כ "כל עמל אדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא" ר"ל אף שיעמול אדם לפיהו לאכול ולשתות די שבעו למען הרבות לחיותיו בכל זאת לא ימלא ולא ישלים בזה חסרון כחות ולחיות נפשו החיונית, אשר תמעטינה ותלכנה הלוך וחסור יום יום, והם בראותם כל זאת ישפטו ויחשבו בסכלותם, כי גם הנפש המשכלת , תאבד מעט מעט מכחותיה עד אשר תשיב ג"כ לעפרה במות הגויה ומחשבת פגול זאת תסבב אותם לרדוף פה עלי ארץ כל ימי חיי הבלם, רק אחרי תענוגי הגוף כמאמר אשר שם הנביא (ישעי' כב) בפיהם: "אכל ושתה כי מחר נמות" או להשתדל לאסוף הון ועושר ושאר קניני הזמן בחשבם כי רק זה תכליתם ותעודתם עלי ארץ, והנה אחרי שכבר ביאר הרב למעל' בשער כ"ד כי קניני הזמן הם רק דברים חולפים ואובדים, מחויב ומוכרח מעצמו שיודה כל משכיל שתעודת האדם עלי ארץ לא תוכל להיות רק להשתדל לאסוף ולרכוש קניני הבל כמו אלה, או למען להתענג רק בתענוגי הגוף אשר בן רגע יהיו ובן רגע יאבדו, כ"א למען השאיר נפשו המשכלת בעולם הנצחיי ע"י קנותו פה עלי ארץ השלימות האמיתית, בלכתו בדרכי ד' לעשות צדקה ומשפט, כי לולא ההשאר' הנצחית הזאת העתיד' לנו, הלא לשוא וללא הועיל הטביע הי"ת בקרבנו כחות נפשיות יקרות ונכבדות אם יהי' כל תכליתו רק להשתמש בהם למלאות מחסורי גויתינו בקוצר ימי חיינו עלי ארץ (וזאת הראי' שאין עליה תשובה על השארת הנפש כאשר שר המשורר היקר רנה"וו באחד משיריו: "אם לשוא נבראנו, אם זאת חלקנו, רק אכל רק שתה עד בא קצינו, הלא טוב ממנו נפל כי ימצא קבר" ?) ולהורות על רעיון יקר זה אמר החכם האלהי התלמודי "יעקב אבינו לא מת" ר"ל נפשו הטהור' ורוח אלקים אשר נוססה בקרבו לא מת במות גופו כי אם נשאר קיים בעולם הנצחי, ולא לבד הוא כי אם כל נפשות השלמים האמיתיים הקונים להם ע"י מעשיהם הטובים ההשאר' הנצחיית, ורק למשל ולדוגמא כעין פרט תחת הכלל לקח החכם הזה את יעקב במאמרו, יען כי הוא הי' בחיר שבאבות, ובו נאמר והנה ד' נצב עליו לשמרו ולהשפיע עליו מרוחו, בעבור היותו יקר בעיניו ונחמד לו, כאדם העומד על שדהו לשמר' רק כשהיא בקמותיה כלילה בהדר' ונחמדת לעין כל רואיה כמו שהעיר ע"ז המדרש, ועל רעיון זה רומז ג"כ לדברי הרב ז"ל תחילת מאמר החכם הזה "אין משיחין וכו'" כי הקנה אבר הוצאת האויר מהריא' לחוץ, שהוא בעבור זה מקור כל דבור האדם, הוא כינוי לכל חכמה ומדע הנקנים לרוב ע"י הדבור והלימוד והמסבבים לאדם קנין שלימותו הנפשית, והוושט מעבר המאכל והמשק' הוא כינוי לכל הנאות הגוף ותענוגיו הגשמיים, ולפי"ז רומז החכם במאמרו "אין משיחין בסעוד' וכו'" כי בעבור הסעוד' והמזון הגופני המצטרכים גם לחיזוק כחות נפשינו כל עוד נחיה עלי ארץ, לא יעלה לא לבד על מחשבת כל משכיל, הרעיון, כי במות הגוף תכלה ג"כ הנפש, ולהכחיש בעבור זה יקר השלימות האמיתית הנקנית רק ע"י קנין החכמ' האלהית וההליכ' בדרכיה ויתרון מעלת' על תענוגי הבשר והנאות גופניות כי אם גם חלילה לו, כי יסיתהו לבו בספק "שמא יקדים קנה לושט" ר"ל כי יסתפק אם באמת קנין המדעים והשלמות הנפשיית יקדם במעל' לרדיפת תענוגי הגוף או לא, כי מחשב' כזאת לבד תספיק לסבב לו סכנה גדול' ועצומ' בבחינתם המוסרית, כי יתרשל בעבור זה לקנות לנפשו מדות ומעלות טובות, וללכת בדרכי ישרים וישתדל בהיפך תמיד להתענג רק בתענוגים גופניים, ויען כי לא הבינו תלמידיו רמז זה של דבריו הראשונים והודיעם הרעיון הוה במאמר "יעקב אבינו לא מת" אשר הבינו יותר על נקלה. אח"כ עורר הרב הספק (עיין למעל' דף נ"ב ע"א ד"ה ואולם ובביאורי שם תוכן שער ו) אם גש הנפש ההיולאנית ר"ל הנפש אשר תנתן לאדם מליד' ומבטן המוכנת כחומר (הילי) לקבל צורת השכל הנקנ' לו אח"כ ורוח אלהים אשר תנוח עליו בלכתו מישרים עלי ארץ. תשאר גם היא במות הגויה לנצח, או אם תשוב לאין כי תדבק עם הגוף בהפסדו ושובו לעפרו, ורק רוח אלהי שנאצל עליה ממרומים ישאר ויתקיים לנצח ? וע"ז השיב הרב ז"ל, כי אחרי שנתחברו שנים אל היחד, ר"ל הנפש ההיולאנית ורוח אלהי אשר נחה עליה והיו לעצם אחד, אין עוד אפשרות לחשוב שישאר רק האחד והשני שנתעצם עמו יכלה ככלות הגוף גם באופן זה לא הית' ההשאר' הזאת השארת נפש איש ידוע, אחרי שלא נשאר לא הוא בעצמו ולא דבר ממנו כי אם השארת רוח אלהי בכלל, ולפ"ז צריכים אנו לאמת כי גם הנפש ההיולאנית תתדבק עם רוח האלהי ותהי' עמו לעצם אחד נבדל. החי לנצח במות הגויה, ואף שדבר זה פלא ממפלאות הבורא, אין מקום להכחיש אמיתתו, וגם ע"ז רמז החכם התלמודי הנ"ל, כי הנה שלשה שמות היו ליעקב אבינו ע"ה, בתחלת הולדו בעת אשר נפשו ההיולאנית לבדה פעלה בקרבו נקרא בשם "יעקב" ואח"כ בקנותו השלמות במעלליו הטובים, ובקנין חכמתו האלהית, ונאצל עליו הרוח ממרום, והי' לעצם אחד עם נפשו הראשונ' נקרא בשם "ישראל" וכאשר קנה השלמות במדרג' היותר עליונ' שהיא השפעת הנבוא' אשר רק מעטים המה הזוכים לה, ונהי' עי"ז כאחד האלהיים, נקרא לפי דחז"ל בשם "אל" וע"כ אמר החכם הזה "יעקב אבינו לא מת" ר"ל לא לבד ישראל, שהוא הרוח האלהי אשר חובר אליו. כי אם גם נפשו ההיולאנית שנקראת יעקב, לא מת. וע"ז יורה גם לשון הכתוב "אל תירא יעקב ואל תחת ישראל" כי שניהם יחד נשארו לנצח ולא יכלו, וכאשר שאלוהו "וכי בכדי חנטו חניטיא וספדו ספדיא" ר"ל א"כ לאיזה צורך הספידוהו בכלות הגוף, ולאיזה צורך השתדלו להשאיר גופו ע"י החניט', אם האמינו כי בלא זה ישאר, אשר מזה נוכל לשפוט, כי חשבו כולם שאבד' עצמיותו, והמפורסם והמוסכם אצל רוב בני אדם הוא לרוב דבר אמיתי, כמ"ש גם החוקר "כי המפורסם וכו', ע"ז השיבם "מקרא אני דורש" ר"ל ומה שיאומת במקראי קודש הכתובים ברוח אלהים, לא יכחישנו הדעת הלקוח' רק מאמונת ההמון והרבה בני אדם, ואף כי שנוכל לאמר שבכו והתאבלו רק בעבור שנאבד מחברתם ולא עוד יתהלך בקרבם במעט' הגוף והגויה, והחניט' היתה רק להשאיר למו זכר גם מגופו שהי' אהוב ונכבד להם מאד.- למה שכבר הוסכם מהתושיה העיונית כי הנפש המדברת הווה עם כל אחד מהאישים והיא גדלה עמו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב אלא שנתברר כי בטוב הנהגתה ויושר השכלתה נאצל עליה רוח אלהים יום יום עד שתתחזק ותתקיים להיות עצם נבדל עומד בעצמו כמו שנתבאר זה הענין כלו משקול הדעת ומאמתת דברי התורה והנביאי' ומאמרי חז"ל אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ו' שנתייחד לזה הענין הנפלא. כבר היה זה הענין לפתח חטאת ומקום טעות לבוחרים בהפקר ובלתי חפצים בעול היראה והעבודה לטעון מזה ולאמר לנפשם תוב לעפריך. כי המה ראו כי אחר שהנפש והגוף הווים וגדלים יחד כמו שאין כח בשום תחבולה אנושית ולא בשום השתדלות להחליף מה שנתך מהגוף בלקיחת המזונות תמורה שתספיק להעמיד הלחות השרשי הטבעי על עמדו לפי שכבר היה ענין התמורה ההווה מלקיחת המסעדים כמו שישפוך מעט מים בכוס של יין שעם שהיין גובר על זה המעט מן המים ומשנהו אל יין מ"מ כבר יחסר מעט מכח היין עד שבהתמיד זה פעמים רבות יהפך היין כלו אל מים. וכן מיום אל יום הלחות השרשי ממיר כחי עד שיהפך כלו לגמרי ויחוייב אז המות ויש מי שכתב שאל זה היתה כונת החכם במה שאמר כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. ככה על זה הענין ראו שאין תחבולה ולא כח לא בחכמה ולא במעשה להשאיר הנפש ולהתמיד מציאותה אחרי מיתת הגוף אלא שעל כל פנים חוייב לה להספח עמו אחרי כלות זמן שבתם הבית וכל ימי היותם על סיר הבשר ואוכלם לחם העצבים אשר עליהם יחיו. כי אחר גמר סעודתם בהגיע ימים כל אוכל תתעב נפשם שניהם רגע אחד ימותון ואל עפרם ישובון. ומזה גזרו שאין בכל הנמצאים למיניהם יותר פחות מהאדם למינהו וראו כל השתדלותם להציל נפשם ולקיימה שוא ודבר כזב. ואמר שכל השתדלות בזולת זה טוב הימנו. ומזה חזרו אחר מבוקשים אחרים והפליגו העיון והחריצות בהם ומהיותר חזק שבכולם הוא ההשתדלות באסיפת הממונות כי היה להם לתכלית מעולה מאד והוקירו פז מאנוש וכתם אופיר מאדם ובהשתדלות הזה לא מצאו בו שום חסרון כי ברוב סכלותם ופתיותם לא הביטו לאחריתם ושמו השארות הממון מקום השארותם וקיומו מקום קיומם כי אחר שהממון ההוא לא יאבד בידם לא יחושו במה שימותו הם בידו וברשותו. והנה באמת חולשת הדבר הנבחר מאתם ופרסום פחיתותו לכל מראה עיני הרואה בטוב בחינתו יורה על שבוש דעתם ומיעוט בחינתם בענין הראשון כי הנה הוא מבואר כי אחר שאין מדרך השכל לחשוב שאלה העסקים בעניינים המדומים יהיו בשום צד תכלית מציאות האדם כמו שביארנו אצל ברכות יעקב אבינו שער כ"ד והיה מהמחוייב שימצא לאדם איזה תכלית הנה באמת יחוייב שלא יצא ענין תכליתו לדבר פחות ממנו ועל כל פנים ישאר בעמידת עצמו וקיומו ולכאורה יראה שזו היתה כוונת החכם האלהי שאמר יעקב אבינו לא מת כי היא מליצה נפלאה לאמר שהשכל הזה הנקנה לאדם והמתעצם בו על הדרך שרמזנו באמת לא מת במות הגוף בשום ענין וראוי היה יעקב אבינו להמשיל בו זה השלמות הנקנה באדם למה שהיה השלישי באבות ועליו אמר (תנחומא פ' מקץ) אימתי נצב אדה על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא כשהוא בקמותיו כך וכו' עד וביעקב (בראשית כ"ח) והנה יי נצב עליו וכבר כתבתיו בשער כ"ה:

איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות ליי' (א) יראה שסדר פרשה זו אחרי הברית להורות שאע"פ שהם דינים חמורים יתחייבו בהם המעריכים והנודרים והמקדישים כמו שקדם זכרו מכל מקום לא לעברם עליהם או עכובם ובלתי פורעם כראוי ישפטו לכלה ונחרצה הכתובה בברית הזאת כמו שחוייבו להענש על כל הדברים שהזכיר ראשונה מהרחקת ע"א ועריות ויותר המעשים המכוערים אשר הקיאה הארץ את יושביה עליהם או בטול השמטות והיובלים בהשקפת' האמתית אשר זכרנו שהוא יסוד כל התורה כלה ושרש חיי האדם כמו שכתבנו שם. והיה שיעור מאמרו אלו החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן יי' בינו וביו בני ישראל בהר סיני בחומר האלות הכתובות מלבד מה שצוה אותם על הערכים וההקדשות שעם שהם דברים חמורים ונענשים עליהם הנה לא יהיה עונשם עונש כללי לגלותן מעל אדמתם וחרבן ארצם ושממות מקדשן כי חנון ורחום הוא מהקפיד על שלו באותו שיעור והנה לסקל לפניהם דרך סלולה ולהרים מכשול מהמעריכים והנודרים שלא ישאר אצלם מאומה מהמחוייב להם מכל מה שידרו ליי' משווי הדברים הנדרים והנדבות מהאדם עד בהמה עד שדה ועד בית העריך אותם אשר ראה לתת בהם ערך תוריי כי לא לאדם להעריך אותם אל הטעמים שאמרנו. והראוים להניח אל דעת המעריך כפי מה שהוא דבר ומקום וזמן הניחם אל אשר יעריך אותו הכהן אשר יהיה בימים ההם. והתחיל באדם ואמר והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש הזכיר ראשונה החלק אשר מבן עשרים ועד בן ששים כי הוא עקר חיי האדם אשר בו בא לכלל אנשים ועובר על הפקודים לצאת ולבא לכל דבר. ושיעור שיהיה ערך הזכר השלם הזה חמשים שקלים (ב) והנקבה בזה הזמן עצמו שלשים ולמדך שערך הנקבה סתם הוא שלשה חומשי ערך הזכר. ולזה בהיותם מבן חדש ועד בן חמש שנים לפי שאז לא ישוו כלום באשר הם שם רק מצד שיקווה מהם בעתיד לזה היה אז ערכם זה לזה הערך העתיד הזה עצמו שהוא הערך השלם והיה ערך הזכר חמשה וערך הנקבה שלשה. אמנם אחר עברם מהששים כבר ירד הזכר משוויו לפחות משלישו עד שעמד בט"ו שקלים. ^*אמנם הנקבה, כונתו יען כי בימי האישות שהוא מבן עשרים עד ששים שנה, עת יצא עוד האדם בכל יום לפעלו ולעבודתו עדי ערב, יפלח וישדד אדמתו, תהי' תועלת מלאכתו יותר גדולה, מתועלת מלאכת האשה אשר היא רק צופיה הליכות ביתה, ורק שם תעשה מלאכתה הקלה, ע"כ יחס ערך האיש אל ערך האשה כיחס חמשה אל שלשה ומבן חודש עד ה' שנים עת לא יצלח האדם עוד למלאכה, ורק לפי מה שיקוה ממנו בימי האישות יערך, יהי' ג"כ ערך הזכר מרובה ב' חומשים מערך הנקבה אפס מששים שנה והלא' עת יוחלש כח האדם ולא יוכל האיש לצאת עוד השדה ולעבוד עבודתו, כ"א צריך לשמור הבית ולעשות שם מלאכות קלות ופחות ערך אשר לא הורגל בהם מלפנים, תהיה אז תועלת מלאכת האשה יותר גדולה מתועלת מלאכת האיש, כמאחז"ל סבתא בביתא סימא טבא בביתא, ע"כ גם ערכה כפול מערכו וטעם היות ערך הנקבה מבת חמש עד עשרים חצי ערך הזכר בזמן ההיא, עיין בפנים הספר כי הוא מבואר כראוי [ואפשר ג"כ, כי בעבור שיורה הנסיון שהמית' משנת ששים והלאה ממהרת לבוא יותר באנשים מבנשים תחת כי בימי הנעורים משנת עשרים והלאה המיתה מצויה יותר בנשים [וכמדומה לי שראיתי סברא זאת לאחד מן הראשונים ז"ל שתי' בזה קוש' הירושלמי ביומא פ"ק על ר' יודה דחייש למיתת אשתו של כהן גדול ובגיטין דף כ"ח אינו חולק על המשנה דמי שהניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא חי ואינו חושש למיתה. והראשון הנ"ל רצה לתרץ קושיא זו בחלקו בין אשה לאיש] בעת לדתן או בעבור היותן עקרות ומשכלות, ע"כ כפול ערך הנקבה אשר ממנה נקוה כי תחיה עוד רבים בשנים מבת ששים והלאה מערך הזכר בן ששים תחת כי מבן עשרים עד ששים שנה מרובה ערך הזכר ב' חומשים מערך הנקבה.] אמנם הנקבה לא פחתה רק עד השליש לבד ועמדה על עשרה כי הוא מבואר כי בהיותם על הזמן ההוא תועיל האשה לפי ענינה ושימושה יותר ממה שיועיל הזכר לפי מה שהוא וכמו שאז"ל (ערכין י"ט.) סבא בביתא פחי בביתא סבתא בביתא סימא טבא בביתא. אמנם מה שיקשה מאד בסדר הערכים האלו הוא בערכם מחמש שנים ועד עשרים שהעריך הזכר בעשרים שקלים שהוא יותר משליש ערכו השלם שלשה שקלים ושליש. והנקבה בעשרה שקלים שהוא השליש לבד. עם מה שהוא ידוע מעצמו שהנקבה מבת שבע ועד בת עשרים היא יותר שלמה במינה מהאיש למינהו והיה ראוי שבזמן ההוא יהיה ערכה יותר קררב אל ערכה השלם מערך הזכר אל טרכו השלם כל שכן שלא חגרע אלא שיש להשיב ולומר כי לפי שהזמן ההוא בנקבה יכלול עקר השנים אשר זכתה התורה)כתובות מ"ו.(לאב בה במעשה יריה וכל שבח נעורים גם כי יכול למוכרה ולאכול את כספה ער שתגריל ותבא לכלל גדלוה הנה אם כן כבר היתה רוגמה הבית או השרה שיש עליו משא שום מס או חכירות שאין דמיו שוין אל אשר הוא נקי וחפשי אשר לא יעבור עליו לכל רבר. ובבחינה זר כבר ההיה עמידהה על שליש שוויה ערך גדול אליה ממה שיהיה לזכר הנקי והחפשי בוה שעבר מעע משנישו והנה קלב הערך הזה הוא לכל עשיר אשר יפליא נדר ערך נפשו אמנם אם מך ייוא מהערך ההוא לוה שיעריך אוהו הכהן כפי אשר חשיג יד הנודר שזה אין לו קגב ירוע רק הכלכפי מה שהוא וכן הוא הענין בבהמה העמאה והבית שכיון שאין להם בחינה אחרח רק שוין בכל עה ובכל זמן רק שיוקח ערכן מהשווי ההוא אם מעט ואם הרבה. אמנם העריך זרע חמר שעירים משדה אחוזה בחמשים כסף לפי שהוא דבר שיכול לקבל זה הקצב מפאת עצמו עם שכבר אפשר שיגרע או יוסיף בבחינות אחרות. והועיל הודעת הקצב לאשרו אצל אדני הארץ לכל המכירות אשר ימכרו איש איש מאתחוזתו אשר הזהיר עליהם הרבה באומרו (ויקרא כ״ה:י״ד-ט״ו) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגומר. והוא עצמו מה שסדר בכאן אצל ההקדש אם משנת המבל יקדיש שדהו כערכך יקום ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך. שסדר להם איך יתנהג ההקדש בענין היובל עם המכירות והגאולוה ושאר העניינים הנוגעים בזה כמו החדש בכיר או חרמי אדם וחרמי בהמה אשר יחרים אדם משלו ואמר שתרם זה לא ימכר ולח יגאל רק שיהיה קדש קדשים ליי' והוא לכהן ואומרו כל חרש אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כבר דברו בו הקדמונים והביאו מחלוקת רבותינו ז"ל (כתובות ל"ז:) יש אומרים שביולא ליהרג הדבר אמור שהאומר ערך זה עלי לא אמר כלום שהרי הוא הולך למות ואינו שוה כלום. ויש אומרים שבא להזהיר שלא יקחו כפי לפטור חייבי מיהוה ומהם אמרו שבחרמי המלחמות הכתוב מדבר כמו אם נתון תתן את העם הזה בידו והחרמתי אותו וגומר (במדבר כ"ו). ומהם שבעובר על חרם שיחרומו המלך או הסנהדרין דבר בענין יבש גלעד או כמעשה יהונתן (ש"א י"ד) וכדומה. וכבר כתבנו ראשונה שהראוי והמחוייב לישאל על כיוצא באלו החרמוה כי חלילה לנו להשחיח נפש למען סור משאול על החרם כענין בה יפתח שנענשו עליה אביה והכהן הגדול וכל שאר הנדרים שאמרו עליהם שמצוה לישאל עליהם לפי זה יהיה מות יומת הוא לבדו הנשוא בזה הכתוב (ג) יאמר שכל חרם אשר יחרם מן האדש מפאת איש אשר והיה לו עליו יכולת להחרימו ולא יפדה בשאלת חכם מות יומת וכמו שאמר הכתוב (שם) ויפדו העם אח יהונתן ולא מת ואין ספק שהתירו לו החרם ויפדוהו וחסרון הוא"ו הזה דבר שאפשר להלמו בעניינו יפה כגומר אם לא יפדה מות יומת והוא פירוש נכון לפי הפשט, והנה אחרי כך סיים זה הספר הנכבד במצות המעשרות אם במעשר ראשון ואם במעשר שני לפי שמוסף על מה שהיו קיום והעמדת האומה הזאת הנבחרה מצד היותם פרנסת שבט הלוי אשר הבדילו יי' לעבודתו וללמד לכל ישראל תורה יראה ועבודה אשר בהם יתקיימו לפייו כמו שאמר (מלאכי נ') ויהי טרף בביתי ובחננו נא בזאת אמר יי' צבאות אם לא אפתח לכם אה ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. עוד יהיה שש תועלת נפלא כי בהתעסקם בדבר המעשר והיה בתבואות בבא כל ישראל איש על כריו למדוד תבואתו או בעבור המנויים תחת השבט כי ימנו אחד לאחד עד תשעה והעשירי הוא לקוח לשם יי' יתבוננו בו בינה בסדר מערכות הנמצאות כלך אשר הם על זה המספר ויבאו לראות כי הכלמאתו ית' ^*אשר הוא המעל' העשירית. רומז פה על תשעה הגלגלים שמנה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יסודי התורה ה"א עיין שם, והי"ת שהוא גבוה מעל גבוה, ושומר עליהם הוא העשירי, וע"כ העשירי קודש לה' יען כי מזכיר אותנו בו ית' שהוא המעל' העשירית במערכת הנמצאים כולם.
בעזה"י השלמתי ביאורי זה על ספר ויקרא פה ק"ק טרעביטש יום ב' ער"ח אלול תר"ח לפ"ק $חיים יוסף במהו' שבתי פאללאק ז"ל. אשר הוא המעלה העשירות וקדש הקדשים וישכיל עוד וידע כי קשר אמיץ יש לאומותינו זאת עם הקדושה העליונה ההיא כי על כן נאמר (ירמיה ב') קודש ישראל ליי' (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים ההיו כי קדוש אני יי'. הנה שנתבארה פרשת ערכים ולמדנו ממנה מה שרצינו ראשונה ממעלת הכח הדברי והנודר והנודב והמעריך וצורך ההזהר בו בסבתו וטעמו ולמדנו עוד כי בזולת זאה ההשקפה כל הדברים הם כמעט ממין אחד עד שיש להם ערך ויחס אלו עם אלו כמו שנראה שהאדם והבהמה הבית והשדה כלן הם נערכים על פי הכתוב בשווי ממון בין רב למעט אמנם הצורה המיוחדת לאדם לא יערכנה שום ערך ושיווי עם זולתה מהנמצאים כי הוא נפש יקרה ויקר פדיון נפשה. זה מה שרצינו בזה החלק ובזה נשלם הספר השלישי של"ט. תם ונשלם ספר ויקרא. יי' לי ולא אירא.

ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא "ראשית", כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב' דברים, התורה ומשה, כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה; למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה: