כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃
מורה נבוכים
ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטוה בה ׳משה רבינו׳ והתיחסה אליו, לא באה רק להקל העבודות והטורחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול, אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם. ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלהיו, ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלהינו. כתוב ב׳תורה׳: ״כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם״ – זאת היתה עבודתם לאלהיהם; ומעבודותינו בכיוצא בזה, לשרוף בן יונה או מלא כף סולת. ולפי זה הענין הוכיח האלוה אומתנו בעת מרותה ״עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? – ענה בי״ ונאמר עוד בזה הענין: ״המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה? מדוע אמרו עמי רדנו וגו׳?״ – רצונו לומר: אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה? וכבר קראנו האלוה ית׳ ואמר: ״מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגו׳?״. כונת אלו הפסוקים כולם – ענין אחד.