הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃
גן נעול
ועל דבר זה יאמרו קדמונינו ז"ל (בבא מציעא פה ע"א) בפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דִבֶּר פי יי' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ?" דבר זה שאלו לנביאים ולחכמים ולא פרשוהו עד שפרשוֹ הקב"ה בעצמו "ויאמר יי' על עזבם את תורתי" וגו' שלא ברכו בתורה תחלה" [עכ"ל]. והמאמר הזה הבהיל לב התלמידים, כי כמה פעמים נזכר טעם חורבן הארץ, בעבור עבודה זרה ועריות ושפיכת דמים ושאר העברות, ומה ענין ברכת התורה שאמרנו? היתכן שבעבור כן תאבד הארץ? והמקרא עצמו אומר "על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" (ירמיה ט, יב). אבל ראו קדמונינו ז"ל שמזכיר הכתוב חכם ונביא שיגידו הדבר. ואחר כן "ויאמר יי'". ויותר מתמיה שאם הזכיר שהלכו אחרי הבעלים, מה טעם להזכיר עזיבת התורה? וידוע שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה.3נדרים כה ע"א ("כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה") לכן הודיעו בחכמתם כי נשאל מהחכמים ומנביאים טעם וסיבת בואם אל הגילולים והבעלים שהן שוא והבל [ואינה] שקול דעת האדם עד שבעבור כן נחרבה הארץ, ולא היו יכולין לפרשו, כי גם בעיניהם יפלא, יען היו ישראל תופשי התורה ויודעים מצותיה, כדרך "איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו" (ירמיה ח, ח) ואמר "ותופשי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). אבל השם הבוחן לבות ורואה המחשבות הפנימיות פירש הדבר. והוא שהיתה תורתן מן השפה ולחוץ, ובלבם לא השכילו סגולתה ותפארתה ולא השיגו כי היא מקור החיים וכל הטובה. ולפי שלא השיגו מעלתה לא ברכו ולא הודו לאל-יועץ שנתן תורה נפלאה כזאת לבני אדם. ובעבור שלא אהבו התורה בלבם ולא עבדו את השם בשמחה ובטוב לב, גברו עליהם יצרם הרע והרֶשע, ונפלו בתכלית ההשחתות לעבוד את הבעלים, וזה שאמרו "שלא ברכו בתורה תחלה". לא כן דוד מלך ישראל החסיד [שבחכמים] שהיה אוהב חכמה, והיה מברך את ה' על מועצותיו הטובות שנתן לו, והוא ענין נפלא בפירוש הפסוק. הבינהו.
גן נעול
וראיה [לזה] (משלי א, ה) "ונבון תחבולות יקנה". והאמת כי תאר "חכמים" על מי שיש לו מאסף חכמה והולך בחכמה. וכן תאר "נבון" על המשתמש בבינתו בדרכי החכמה באמת כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ולכן הנלוז מדרך בינה והוא אויל ואין בו דעת אלהים, אעפ"י שהוא בעל בינה ושכל בטבע להמציא ערמות ותחבולות רעות, מתואר בדברי הנביאים בתאר "סכל". והאנשים האלו שדבר הנביא עליהם היו אוילים. אבל היו חנפים, לומדים חכמה ועושים מצות לעיני הבריות, ובלבם (משלי כו, כה) "שבע תועבות". ועל כן הוצרך לומר עוד "חכמים המה להרע". וראיתי לרבותינו ז"ל בספרי (פרשת האזינו, פסקא ג', ד"ה שחת לו) "כיוצא בדבר אתה אומר 'חכמים המה להרע'. והרי דברים קל וחומר, ומה כשהם סכלים קרוים 'חכמים', אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר 'בנים סכלים המה, ולא נבונים'. קל וחומר ומה כשהם סכלים קרוים 'בנים', אלו היו נבונים על אחת כמה וכמה". ע"כ. והפירוש מבואר בדברינו, שהנחת תואר "חכם" [היא] לבד על הנוהג בחֻקֵי השם ובתורותיו, ולא יונח על החוקר והמשכיל בתקופות ובגמטריאות,2מדידות (גיאומטריה] ולא על בעל הדעות הנמוסיות ולא על בעל התחבולות. ועל כן אמרו, רְאֵה חבתן של ישראל שקבלו החכמה מן השם, שאפילו כשהן סכלים, כלומר שוכחי אלוה, וכדברי ראשית הכתוב "כי אויל עמי, אותי לא יָדָעוּ. בנים סכלים המה", וכל מה שעושים בחכמה אינה רק לפָנים ולכונה רעה, נקראים "חכמים". כמו שאמר "חכמים המה" אלא שהוא "להרע". אילו היו מטיבים, כלומר שהיו יראים את השם ולומדים החכמה בעבור כבודו ית' להטיב מעשיהם, לא כל שכן שהיה מיוחד להם3כלומר היה ראוי להם תאר "חכמים". ולא אמרו "אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה". כי אין כל אדם זוכה להיות נבון. ויוכל להיות חכם גדול מאד ולא נבון, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". אחר כן אמר "ומה כשהן סכלים" עוזבי ה' ותורתו קרויים "בנים". כי תאר "בנים" אי אפשר שיפרד מאיש הישראלי. כמו ששנינו (אבות, ג משנה יד) "חביבין ישראל שנקראו 'בנים' למקום", ויפה פרשנוהו שם.4יין לבנון,מהד' תשס"ג עמ' 233-234 אילו היו נבונים שהיא הסגולה העליונה, על אחת כמה וכמה שהיו חביבין לפני המקום ב"ה. מכל זה אתה רואה כי קדמונינו ז"ל בחנו וידעו סתרי מליצות הלשון הקדוש, ובנו דבריהם ומדרשם על אמתת כונת הכתובים. והנה דקדקו קדמונינו ז"ל (במדרש ספרי הנ"ל) על שני התוארים הללו "חכמים" ו"בנים" בעבור שהן תוארים עצמיים לישראל ולא ישתתף עמהם בזה שום אומה ולשון; כי השם ברוך הוא בחר בישראל לבדם וקראם "בנים" (תהלים קמז, כ) ו"לא עשה כן לכל גוי". וכן לישראל לבדם נתנו חֻקֵי החכמה העליונה הנשגבים משקול הדעת האנושי. ובעבור כן הן לבדם נקראים "חכמים" סתם. וכדברי הכלל הי"ב. אבל שאר התוארים כמו תארי המלוכה והעושר וכיוצא, ישתתפו עמהן כל האומות מצד-מה. ולפי שהנביא מדבר מחכמים שהם בלבם פושעים, הוצרך לכתוב אצלם "להרע, ולהיטיב לא יָדָעוּ". כי לולי כן לא היינו מבינים טעם הכתוב אחר שמדבר מִכַּת האוילים. והנביא עצמו אמר בלשון זה במקום אחר מספרו (ירמיה ב, ח) "ותופשי התורה לא ידעוני". פירוש, בעלי התורה ועושי המצווֹת לא ידעוני. ואינם עושים מיראת ה', כדרך "כי אויל עמי אותי לא יָדָעוּ" הנאמר בכתוב זה. והבן:
גן נעול
ומעתה תשכיל כוונת התלמוד (סנהדרין כא, א) בפסוק "ויונדב איש חכם מאד", שאמרו "חכם להרע". כלומר שהיה יונדב (ירמיה ב, ח) "תופש התורה" והולך בדרכי החכמה, אבל היה מִכַּת החנפים, חכם להרע. והעמיק להסתיר עצה במחשך ללמד לאמנון מה יעשה להשלים חֵפֶץ יצר לבו הרע. ויהיה "חכם מאד" כמו "חכמים המה להרע". ונוכל לומר כי על כן שָׂמָהוּ דוד בתוך אנשי ביתו כי החניף במעשיו וחשב אותו דוד לחכם וצדיק. והנה גם לפי הדעה הזה לא יסתור הכתוב יסודותינו שיסדנו בהנחת שם "חכם". אבל יקשה מאד מדוע לא נכתב "להרע" בכתוב? או תאמר שהכתוב סמך על העצה המפורשת בכתוב שממנה נדע שהיה רק חכם להרע ולא להיטיב. וכבר בארנו הענין לפי קוצר דעתינו. ודי בזה: [אמר המעתיק: פירוש זה שונה מפירוש רנה"ו לעיל בחלון ו'. אבל שבעים פנים לתורה].