ירמיהו ג:כב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרשות אל עמי, נתיבות עולם ושמונה פרקים

שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹֽתֵיכֶ֑ם הִנְנוּ֙ אָתָ֣נוּ לָ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

עקידת יצחק

אמנם הנמשך יחוייב מאליו. והוא שאם ימצא זמן מה מוגבל בו ובסבובו יורשם כללות זמן חיי אדם וחלקיו ולא עוד אלא כל ימי עולם וחלקיהם אין ספק שהעיון וההשתכלות בו הוא מועיל לו מאד. והנה לפי שהיה מספר שבעת הימים אשר בהם עשה יי' את השמים ואת הארץ ובם שבת וינפש הוא הקף בינוני אשר בו ובסבוביו נמנו חדשים ושנים שמטות ויובלים ויתר החשובים. הנה הוא מבואר שההשקפ' עליו היא מועילה הפלא ופלא מכל זולתו מהמספרים כי ההתבוננות בו הוא תוכחת מוסר לאדם משני פנים. האחד מה שיחוייב על האיש הנלבב לחבב על עצמו הזמן הרב המחובר מהרבה הקפים חשובים כאלו אשר זכרנו אשר כל אחד הוא זמן חשוב לעצמו ויכיר שהוא חטא עצום לשלחו ריקם מלפניו. והשני כי יזכור בו ימות עולם והחכמה האלהית הנפלאה הכוללת בהם בכל מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות. כי הוא מה שיורה לאדם הדרך ישכון אור בו יוציא ימי שנותיו אלה בטוב וחייו בנעימים. וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם כי הנה חג הפסח הנעשה בחדש האביב מועד צאתנו ממצרים הוא באמת דוגמת צאתנו לאויר העולם ימי התחלתנו להבין ולהשכיל בעניננו כמו שהאביב הוא אצל החכמים בבחינת השנה כעין הילדות והשחרות בימי האדם. והנה אז קבעה התורה האלהית שבעת ימי החג שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון וגו'. אמר כי *בחודש השביעי למנין הבריאה ר"ל חודש ניסן, כי כמו שתשרי הוא החודש השביעי לחשבון השנה מניסן, מועד צאתם ממצרים, כן חודש ניסן הוא החודש השביעי לתשרי שבו נברא העולם לדעת ר"א, - (בר"ה דף י' ע"ב). בחדש השביעי הזה למנין הבריא' ואחר עבור ממנו ב' שבועות ימים יתחילו למנות שבעת ימים בהם יבערו כל מיני החמץ שנכתבו במקומן בשער ל"ח והוא מה שאמרו ז"ל אור לארבע עשר בודקין את החמן לאור הנר (פסחים ב'.) כי האור המזומן לבדוק החמץ אשר בחדרי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בו בי"ד וזהו השכל המתעורר בו בסוף שתי השביעיות מקצב ימיו כאשר אמרנו ראשונה וכמו שאמר (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ומה נמלצו דברי המליץ בזה לבי לבי התורה והאדם חבורם נר אלהים בארץ גוו פתילה נפתלת וכו' (בחינת עולם פ' ט'.ז). וכבר השלמנו ענינו בשער מ"ד וכמה צריך להזהר באבוקה הזאת בבוא עתה לבדוק בחורין ובסדקין אשר בכל חדרי בטן שתהא משוערת כראוי (פסחים ז'.) לא חזקה שתשרוף הבית ולא חלושה עד שלא תספיק לגלות כסוי חטאים. והנה בשאר עניני הביעור והבדיקה הצריכים אל מצות השבוע ההוא הנזכר יש ענינים נכבדים *ובהגעלת הכלים וכו' כונתו כי כמו שיש בהגעלת כלי איסור, או כלי חמץ ד' מדרגות, כי אשר ישתמש בהם רק בצונן הכשרו בהדחה ושטיפה, ואשר תשמישו בחמין, צריך הגעלה בחמין, ומה שתשמישו באש בלי אמצעית המים, כשפוד הכשרו ע"י ליבון וביאה באש, וכלי חרס אשר חלקיו רפים, אשר ע"כ נדבק בלעו בו ולא יצא לחוץ גם ע"י חמין או ביאה באש אין לו תקנה כי אם בשבירה, כן יש גם בעושי עבירה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א) והיותר גרוע מכולם הוא מי שיש בידו חילול השם, אשר לא יכופר עונו עד אשר ימות, ונדמה בזה לכלי חרס אשר לא יטהר, ואין לו תקנה רק בהשחתתו ע"י שבירה, וזה שקונן הנביא על השחתת מדות בני ציון בימיו, עד שכמעט לא הית' תרופ' למכתם בבחינ' מוסרית, באמרו "בבכי ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש" וכו'. ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם על חלוקי כתות האדם וחיוב הכשרם. יש מהם אשר לא יקבלו שום טהרה ונקיון וטעונין שבירה או גניזה והם כלי חרס אשר נשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור (שם ל'). ועל דוגמתן באנשים אמר ירמיהו (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש וגו'. כלומר שאין להם תקנה אלא בשבירה וכמו שאמר (ירמיהו כ״ב:כ״ח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חפץ בו. ומהן שמקבלין תיקון ומתחלקין אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו.) ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן ודי להם בשטיפה (ע"א ע"ה:) עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה (ע"א שם). עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם ע"י האור עצמו שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. (ע"א שם) אמנם מי שיש בידו חלול השם (יומא שם) הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה כמו שאמרנו. והנה פירוש המאמר הזה בשלימות יבא ביום העשור שער ס"ג ב"ה. גם יש במצות השבוע ההיא זהירות שמירת החטה משעת הטחינה (פסחים מ'.) והוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחר עניני האדם המדומים כי מאז צריך שמור ומאז והלאה יזהר מאד לבלתי אכול הדם והוא שימדוד האדם עיסתו בהשערת מעשיו במדה במשקל ובמשורה לבל יצא מהשטה כלל שאם יתיר לעצמו היציאה בקצת לסוף יצא לבלי חק ויהיה אחריתו להכרית הנפשות הג' הנזכרות. וכל אלו הם הערות נפלאות מוטלות עלינו באותו שיעור מזמננו שבו יתחיל השכל לפעם בקרבנו ואף כי נזקין לא נסור ממנו. *והנה מהיום וכו' תוכן כונתו שאחרי היות חג הפסח מועד צאתנו ממצרים, אשר נחוג בחודש האביב, עת יתחדש הטבע כנשר נעוריו, והאדמה תצא מרחם החורף והסתיו, והעמקים יעטפו פרחי נועם, אות וסימן, לילדות ושחרות האדם, ע"כ יזכירוני המצות שנצטוינו בו גם החובות המוטלות עלינו בראשית ימי חיינו, אחרי צאתנו מקרוב מבטן אמנו לאור תבל, עת ינצו פרחי שכלנו, ורוח המדע תחל לפעמנו, כי כמו שיובדקו לפני התקדש חג הפסח כל הבתים, ויבוער כל חמץ מהם, והכלים יוגעלו, והחטים ישמרו ויוטחנו, והעיסות נילושות בשמירה הכל לשם מצוה כן חובה עלינו להשיר גם מלבנו סיג וחלאת המדות הפחותות הדומות לשאור ומחמצת, ולהשתדל בהיפך לתקן ולהכין כל תכונות נפשנו בשמירה מעולה על צד היותר טוב, ואח"כ נצטוינו לספור שבעה שבועות, מה שמעורר אותנו להסתכל ולהתבונן תמיד על מהות ואיכות ימי חיינו שהם בהרבה בני אדם רק שבעה שבועות שנים, ואחרי כלות ספירת שבעה שבועות, הרומזים גם על בריאת הטבע, והתחלת הנהגתה על פי חקים ידועים בשבעה ימים, נחוג יום החמשים יום מתן תורתנו, אשר בו החלה ההנהגה ההשגחית לבני ישראל, להטיב למו בעת שמרם מצות התורה, ולהרע למו כאשר יעברו על חקיה (עיין בביאורי בראשית דף צ"ב) עד שמאז והלאה יש ג' מיני הנהגות בעולם לפי שינוי מעלת ומדרגת בני אדם המונהגים, כי המון כל העמים בכלל מונהגים מהי"ת רק על פי מנהג הטבע וחוקיה, ואותה יקרא המשורר "אמת ה'," וממנה אמר "ועד שחקים אמתך" והשרידים אשר הוא קורא, והם העושים רצונו לשמה, מונהגים תמיד רק בהשגחה אלהית פרטית, ובהנהגה נסיית אשר ממנה אה"כ "כי גדול מעל שמים חסדך" והבינונים העומדים בתוך בבחינת מעלתם המוסרית, גם הנהגתם משותפת בין הנהגה הטבעית והנסיית, וממנה נאמר "כי גדול עד שמים חסדך," ואחרי עבור כל ימי הקציר אשר בהם נאסוף לאחדים תבואת הארץ ופרי מעשינו בכל שנה ושנה, הוקבע אלינו חג האסיף אשר הוא אות וסימן לקץ ואחרית ימינו וזמן אסיפתנו אל אבותינו אחרי כלות חיי הבלנו עלי ארץ, והוא ג"כ שבעה ימים אשר בהם חובה עלינו לשבת בסוכה בדירת עראי, מה שיזכור אותנו כי גם שבתנו עלי ארץ בשבעה שבועות שנותינו היא רק ישיבת עראי כאורח נטה ללון, ואך יצא יצא חג הסוכות, הנה ימי הקור והחורף דמות זמן מיתתנו לפנינו. יהנה מהיום ההוא נצטוינו להמשיך מספר שבעה שביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו שזכרנו כמו שאמר (ויקרא כ׳:כ״ד'ג) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי' כי כל זה הוא הכנה והדרכה להגיעם אל שלמותם כמו שיורו הקרבנות המיוחדים אשר בשני קצות הזמן רצוני עומר השעורים ושתי הלחם אשר מהחטים כאשר יבא בפרשת העומר ב"ה. ולזה היה יום החמשים יום מתן תורה הכוללת חמשים שערי בינה. אמנם היה היום ההוא יום אחד לבד להורות על היכולת האלהי על מעשה הטבע הרמוז במספר השביעיות כמו שאמרנו ראשונה קודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד והיא מדת החסד אשר שתף האל יתעלה להנהגת העולם ע"י היישרת התורה האלהית ובזכות העוסקים בה כהוגן ומיחדים מלאכתה לזמנם הנזכר וזה במה שיתנהג עמם במדה עליונה אשר בה ישדד טבע מערכות השמים או במה שיסכים רצננו יתעלה עם הסדר הטבעי בכל מה שיושפע להם ממנו שם טוב והצלחה עד שיהיי הטובות אשר מזה המין משותפות מהטבע והרצון האלהי. והנה א"כ ימצאו שלשה מיני הנהגה טבעית והשגחיית ומשותפות וכל אחת מהנה תשמש לפי מדרגת המקבל. כי הנה הטבע בהחלט נתיחד לכללות ההמון. אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר יי' קורא. אמנם המשותפת לבינוניי' ואשר נמצא במעשיהם צד שתוף ג"כ. ולזה אמרו בפסחים (נ':) רבא רמי כתיב (תלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן והכונה לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תלים נ"ז) ועד שחקים אמתך לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם וייחס אותו אל השחקים לפי שכל הענינים ההוים בהנהנה ההיא הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית כמו שאמרנו קרא אותם חסד שמימיי ואמר כי גדול עד שמים חסדך כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד. אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך כי היא ודאי ברכות שמים מעל רצוני הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי ולא ימנע מהם כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה אמנם המכוונים לשמה יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה ואין עמו אל נכר והם הטובות הנפשיות האמתיות ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה'.) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך וזה כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחר אמנם ההשגחיית היא על שני פנים אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תלים י"ט) כיון יפה אל מה שנמצא ג"כ שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב כלומר אף ע"פ כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה עד שיחשבו לו שתי ידים כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תלים י"ט) השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר לומר כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו וגם כשלא יסכים הטבע הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו והרי הם שתי ידים זוכות כאחת ובשער ט"ו פירשתי המאמר הזה בענין אחר נאות מאד. סוף דבר ההנהגה התוריית אשר נתנה לנו באותו יום אשר בסוף השבעה שבועות היא מעל שמים ולזה לא ייחד לה מספר ימי בראשית רק יום אחד ליי' כי הוא יתעלה נשגב לעשות על פי התורה כל אשר חפץ בשמים ובארץ וכן בכל כיוצא בזה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובמדרש (ש"ר פ"ג) ואני ידעתי וגו'. ראה הקב"ה מה פרעה הרשע עתיד לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחות וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואע"פ כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם. ראה כמה הרחיקו בלשון הזה היות עונשם על מה שחטאו בתחלה. והשני כי מאד נפלאו בעיני דבריו אלה אשר דבר על סיחון שאמר זה לשונו (ח"פ שם) ועל זה הצד בעצמו יהיה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו שלא הוכרח עליו, ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שיהרגוהו. והוא אומרו (דברים ב') ולא אבה סיחון וגו'. וכי מה פשעו ומה חטאתו בזה ממלך אדום ומואב (שם) שלא נתנו אותם עבור בגבולם ונטו מעליהם. ועוד כי הכתוב אומר בפירוש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו'. הורה בלי שום ספק כי מה שלא אבה היה לסבת שהקשה השם את לבו ולא שהקשה ה' את לבו יען כי לא אבה: והדבר הקשה מכל זה כי הוא דבר שינגדוהו כמה כתובים מהתורה ומהנביאים כי כל הנביאים פה אחד נבאו כי לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו. ואף כי שוב בה העם משובה נצחת אמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והק"בה פירשו בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת ועל השורש עצמו תרגם אנקלוס (שמות ל״ד:ז׳) ונקה לא ינקה סלח לדתייבין לאוריתיה וגו'. והמשורר (תהילים כ״ה:ח׳) אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והנה יש לנו במדה הזאת המעולה כמה עדים במקרא אבל נביא מהם שנים היותר נאמנים והם אחאב ומנשה המגידים דבר אמת בנדון אשר לפנינו ולא כחדו. באחאב נאמר (מלכים א ט״ז:ל׳-ל״א) ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו ונאמר ויהי נקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט וגו'. וסיום מעשיו ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו והנה כאשר היה מה שנאמר בו (שם כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. מה כתיב ביה (שם) ויהי דבר ה' אל אליהו וגו'. הראית כי נכנע אחאב מלפני לא אביא הרעה בימיו. ובמנשה (שם ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגוים וגו', עוד ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל וישתחו לכל צבא השמים וגו'. עוד ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה' והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו וגו'. עוד וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' עוד נאמר (ד"ה ב' ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו עד אשר נגזרה עליו גזירה בשבועה (ש"ר פ"ו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל הנני מביא וגו'. עד ונטיתי על ירושלם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב וגו' (מלכים שם). ואחרי כל זה נאמר (ד"ה שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו הרי שבכל החטאים והפשעים והמרדים העצומים והתמידים אשר עשו לא מנע מהם מרפא התשובה. ולא ידעתי למי יחפוץ למנוע יותר מאלו אם היה שדרכו בכך: ומהתימה כי גם הרב ז"ל עצמו בספר ההוא אחר שאמר (ה' תשובה פ"ג) ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין מן העולם ונדונים כפי רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל, והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור. ועושים עבירה ביד רמה כיהויקים. והמוסרים. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים. ושופכי דמים. ובעלי לשון הרע. והמושך בערלתו. כתב ואמר במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לע"ה כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ע"כ: ראה דברים אלו טובים ונכוחים ומסכימים למה שאמרו ז"ל (אבות פ"ב) ושוב יום לפני מיתתך והפך מה שכתב (ה' תשובה פ"ו) על ושב ורפא לו ועל לאין מרפא. ואם יהויקים ואחאב ומנשה והדומים להם וכל אותם אשר זכר לא הגיעו לשיעור נעילת שערי תשובה אי זהו החטא הגדול או החטאים הרבה אשר כתב הרב ז"ל שיתן הדין למנוע מבעליהן דרך התשובה שיהיו גדולים ועצומים מאלו באמרו יבקש עון כזה ואיננו וחטאת כהנה ולא תמצאנה. ולא מצא הרב לזה שום תיקון רק בשאמר שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. ועינינו הרואות שאין הנדון דומה לראיה: אמנה האמת יורה דרכו שאין ממדת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה ואע"פ שיהא בתכלית המרד והפשע כל עוד יוסיף סרה ונאצה ואחרי כל טומאתו בא לטהר בחרטה גדולה ובהכנעה עצומה ובדמעות שליש יכסה את מזבח ה' ההרוס מי גם בנו ויסגור בעדו שערי דמעה ותשובה אשר לא יסגר, מפני כל כי הוא קלוסו של מלך המלכים. ובכך תפארתו מתפרסמת יראו צדיקים וישמחו פושעים יקחו מוסר לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא והשער סגרו. הוא שישעיה אומר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ירצה שיעזוב הרשע דרך רשעו. וגם האיש החושב מחשבות און לאמר מה בצע כי נשוב אחר שהרבינו לפשוע אל יאמר כן ואם הוא ראוי לרחם עליו ישוב וירחמהו. ואם הרבה לפשוע ישוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ועל מחשבות כאלה אמר (שם) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כי כגבוה שמים וגו' עד כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'. כי דבר הש"י לא ישוב ריקם כי אם יעשה את אשר חפץ לקבל פושעים וחטאים ויצליח את אשר שלחו להשיב בנים שובבים. והשער הזה לא יסגר לעולם. והוא אשר תעמוד לנו בסוף התלאות שנאמר (דברים ד׳:ל״א) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. והוא מה שסמך בכאן (ישעי' שם) כי בשמחה תצאו וגו'. כלומר המדה הזאת תביא אתכם עד הנה: וכמה קיים הרב ז"ל הדעת הזה במה שאמר בפרק ד' כ"ד דברים המעכבים את התשובה כי בכלן נתן טעם מטבע הענין ואיכותו לא שנמנעה לו התשובה מפאת ההשגח' חלילה. ומה שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה' א') חוץ מאלישע אחר שידע כבודי ומרד בי. הוא הדין והוא הטעם כי הוא מכלל שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי היודע כבודו ומורד בו רוח שטות ומינות נזרקה בו אשר עליו נאמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וכמ"ש (סנהדרין ל"ח:) כ"ש ישראל מומר דפקר טפי. אבל אם נותן אל לבו לשוב אין מונעים ממנו. וכמו שאמר הרב (ה' תשובה פ"ג) ואפי' כפר בעיקר. תדע שהרי נאמר (בראשית י״ג:י״ג) באנשי סדום רעים וחטאים לה' ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) יודעין ריבונן ומכוונים למרוד בו ואפי' הכי נאמר (בראשית שם) הכצעקת' הבאה אלי עשו כלה וגו'. ותרגם אנקלוס אעביד עמהון גמירא אם לא תיבין ואם תיבין לא אתפרע. סוף דבר אפילו יהושע בן נון מפומיה אמר' לן שאין ביד האדם בהחלט להביא עליו את הטוב ואת הרע לא נקבל. ואולם מה שפירש בהשמן לב העם הוא אינו הכרחי כלל אדרבה המאמר ההוא מורה על הפלגת התוכחה בתכלית ההערה והזריזות על התשובה כמו שיבא. והנה הרמב"ן ז"ל (שמות ז') הסכים אל זה התרוץ ותלה אותו במדר' שאמרו (ש"ר פ' ו') גלה לו שעתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. והנה הוא באמת תלה תניא בדלא תניא כי הם לא אמרו זה במקום זה הספק רק אצל תלונת הש"י על משה אמרו בלשון הזה. וכי מה היה לו למשה להרהר אחר מדותיו של הב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גלה לו הב"ה שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו את הדין וגו'. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע בו הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו'. הנך רואה שלא היתה בזה עקר כוונתם להתיר זה הספק ולא לדבר בו כלל גם כי מאמרם זה יסבול זולת זאת הכוונה כמו שיבא:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

אמנם מה שכוונו בו להתיר זה הספק הוא המדרש הב' שזכרו שחשבו הרב (הרמב"ן שם) לטעם השני. כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לומר לא היתה ממנו שיעש' תשובה. אמר ריש לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג׳:ל״ד) מתרה בו פעם ראשונ' ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל דלת מן התשוב' כדי לפרוע ממני מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הק"בה אתה הקשית את ערפך והגבהת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך (ש"ר פ' י"ג) וכתב הרב ז"ל עליו והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו והוא לא רצה לשלחם לכבוד הבורא אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם ארך את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו כענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לב פרעה וגו'. הודיע למשה העתיד לעשות במכות האחרונות וגו' כמו שכתוב בפירושיו. והכוונה בזה הפך הראשונה. וזה כי לא יאמר בשום צד שיקשה הש"י את לב האדם למנוע ממנו התשובה האמתית אבל יאמרו שקשתה ידו על האנשים הרשעים הצועקים בפיהם חטאנו ולבם עקש ופתלתול. והוא יתברך יטיל זמם על שפתותיהם לשום דבר בפיהם כאשר בלבבם למען הביא עליהם גמול רעתם שלא יסתרו מחרון אף ה' תחת כנפי זיופי הוראתם החיצונה. וזה עצמו טעם רש"י ז"ל שכתב (שמות ז') מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות מופתי וגו'. כי לכאורה יקשה על מאמרו זה אם גלוי וידוע לפניו שלא ישוב למה יקשה את לבו הרי הוא מוקשה ועומד אלא שכוונתו שידוע לפניו שמה שישוב בשפתיו אינה תשובה שלמה ולזה היה מקשה את לבו עד שיהיו פיו ולבו שוים: ובעיני זה התירוץ בעניינו של פרעה גם הוא לא יתכן כי הוא קשה וכבד מאד אלי. דמאי איכפת ליה לקודשא בריך הוא שישוה לבו לפיו בהודאתו זאת וכי חפץ למען צדקו והלא כ"ש שתראה גדולתו וכח ידו יתברך כשיביאנו לעשות בעל כרחו בכפל רסנו כי הוא עצמו שאמרו יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שיבא במקומו ב"ה. ודי הוא שיהא נחת רוח באומו' שיעשו מיראה וכמו שנ' (תהילים ב׳:י״א) ועתה מלכי' השכילו וגו' עבדו את י"י ביראה וגו'. ולמה זה לו כל זה הטורח להוסיף טומאה על טומאתו. אם לענות אותו על הטומאה הראשונה יכול להכות כסיל מאה. ואם להודיע גבורתו ית' להביאו לידי הודאה גמורה והוציא יקר מזולל מאן אמר לן שמה שאמר לסוף (שמות י״ב:ל״א) קומו צאו מתוך עמי היו דברי' שבלבו יותר ממה שאמר ראשונ' כמה פעמים שישלחם. ולדבריהם ודאי היה משלחם לולי שהקשה השם את לבו סוף דבר אין אני מוצא נחת רוח במדה זו לכאן כלל: באמת אם היה זה בינו יתברך לבין עמו חבל נחלתו או איש מאישיהם. היתה מדה נאותה ומחשבה טובה או אלהות לטהר טומאת הנפש ולהתם פשעי ההפצר כי תראה יד השגחתו להכות ולפצוע פעמים רבות או אז יכנע לבבם הערל לשוב בתשובה שלמה מבית ומחוץ כמו שנמצ' לירמיהו פרשה שלמה על זה אמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב-כ״ג) והם ענו ואמרו (שם) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר וגו' והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתינו ותכסנו וגו'. שהכוונה בכל זה שהיו אומרים בפיהם שאם היו שבים אליו לא היה אלא מחמת הרעו' העצומו' שמצאום בסורם ממנו ובקרבתם אל העבודות הנכריות אם מהפסד קניניהם ואם מכליון בניהם ובנותיהם ויתר רעותיהם ולא נשאר להם כי אם בושתם וכלמתם אשר הם כסותם לבדם ושמושי ערסותם אשר חשבו להנצל מזה בשובם אליו. ולזה הי' דבר הנביא אליהם (שם ד') אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ירצה אם תרצה לשוב בתשובה שלמה אלי תשוב כלומר לשמי ולכבודי בהכרתך שפשעת בי ועליך לשוב לפייסני לבד לא לבקשת תועלותיך כי זאת היא התשובה המזוייפת שאמרנו. ואם תסיר שקוציך תסירם מפני ולא מפני הרעות המגיעות אותך מהם ולא תסור מזה הדעת ועם זה (שם) ונשבעת חי ה' באמת וגו'. וכל זה כדי לזכותם כי הוא עם מרעיתו וצאן ידו ורצה בטוב השגחתו להקריבם אליו. ואפשר כי מזה המין הוא ענין השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) שכתב הרב ז"ל כי אחר שהשבים מהם אינם שבים ביושר ואמונה ראוי שיושמן לבם ויוכבדו אזניהם ועיניהם מהרגיש העונש העתיד לבא עליהם כדי שלא יחזרו בהם מחמת יראה ולבם בל נכון עמם עד שיקבלו עונשם משלם כמו שנאמר (שם) עד מתי ה' עד אשר אם שאו ערים. האמנה כי פרשה זו בעיני תוכחה נפלאה לא ראיתי כמוה בכל התוכחות להורות דרך התשובה ולפתוח פתחיה הרבה מאד כי מאמרו זה באמת הוא כמי שאומר על בנו או תלמידו בשעת כעסו עליו אל יפגעוני בעדו פלוני ופלוני פן ישיבו חמתי ממנו כי עם שהוא מודה בפנים שירצה ברעתו הרי הוא פותח פתח גדול שיפגעו עליו בו וירצוהו. וכן הדבר הזה כי אע"פ שהוא אומר (שם) שמעו שמוע ואל תבינו וגו' השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וגו' עד מתי ה' ואומר עד אשר אם שאו ערים וגו'. מ"מ הורה הוראה עצומה שאם יראה וישמע ויבין שהם כלי התשובה כמו שיבא במקומו שער ק' בע"ה ירפא מחוליו בלי ספק. והנה זה ממש כאומרו ית' (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה וגו'. יש במאמר ההוא עוררת על התפלה והתחינה ולומר מיד (שם) למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה באמת אם הי' רוצה בקלקולם יחרש מהם ולא ידבר להם דבר והם כלים מאליהם. כי מה שהוצרך הרב לומר על הרבות השליחות אצל פרעה חנם שהיה להודיע עוצם כח המניעה כמו שנזכר למעלה הנה באמת הדבר ההוא קשה להלמו שם כ"ש בכאן שלא נכנסו בזה המין מההפצר והנה שבאמת הפרשה הזאת אינה מכרעת הדרך ההוא כלל ולא עוד אלא שהיא סותרת אותו. ואף הדרך הראשון שכתבנו בה הנה הוא לא יתכן לענינו של פרעה כלל מהטעם שכתבנו. ועוד כי זולת מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל מה שאמר במכות הראשונות ואני אקשה את לב פרעה וטרח לתקנו הנה באמת עדין יש להקשות שלא היה לו לומר לא בראשונות ולא באחרונות שיקשה או יחזיק או יכביד את לבו שכבר הוא חזק וקשה לפי דבריהם אבל היה לו לומר שיקשה את פיהו וירשיע את לשונו בענין שלא תוכל לדבר רק רע כאשר עם לבבו: ואולם הדרך הנכון בזה ואשר יאותו אליו דברי המדרשות כלן בעיני לא זה ולא אותו אבל הוא היה משפט אמתי נכון בלי נעילת שערי תשובה כלל לא במין ראשון ולא בשני מיוסד על ג' עקרים אמתיים לקוחים מטבע הענין ומנהגו אשר אי אפשר להכחיש אותם כלל. האחד כי הוא מהמבואר שכבר יתחייב אדם לפי רשעותיו בכמה עונשים וייסורין מתחלפים במשפטם ומספרם כמו שאומרי' עליו במשפטי התורה לעבור עליו בכמה לאוין וכמו שאמרו (מכות ט"ז:) אכל צרעה לוקה שש וכבר ירבה לפשוע חטאים גדולים ומגונים עד שיגמר דינו לענותו זמן בכבלי עוני ולהלקותו ואחר לקצץ רגליו היום ולמחר יקצצו ידיו וכן אבר אבר עד שימות בזמן רב. ואפשרות זה הוא מבואר ונמצא בבתי דיני האומות פעמים הרבה: והב' כי מי שנתן דינו על זה האופן או באיזה אופן שיהיה הנה הוא באמת לא נמסר לתשובה שאם כן בטלת כל מיתות בית דין האמורות בדתות. כי מי גבר יראה מות לפניו ולא ימהר לשוב בכל לבבו. אבל התורה שאמר' (דברים י"ג) ובערת הרע מקרבך (שם י"ז) וכל העם ישמעו וייראו כוונה לשני עניני'. האחד שיבערו הרע במיתת החוטא. והשני שיוסרו רבים ולא יעשו כדבר הרע ההוא. ואם יקובל החוטא בתשובה יהיו הכל מתירין רסן היראה מעל פניהם כי יאמרו נחטא היום ומחר נשוב. וזה ענין מבואר. ולא תאמר כי זה יצדק בדיני אדם לבד אמנם התשוב' נמסרה לשמי' והוא הנדון שאנו דנין בו. כי הנה באמת בכל מקום שיהי' בו קידוש שם שמים הדין בו אז שוה לדיני אדם בשלא ינתן למחילת תשובה כלל צא ולמד מחטא מי מריבה שנאמר בו (במדבר כ') יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ואח"כ ננעלו שערי תשוב' גם כל תפלה וכל תחנ'. וחז"ל החליטו המשפ' ואמרו (יומא פ"ו). אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה מכפרת. ומזה הענין היה עון בני עלי שלא נתן למחילה כמו שנודע מספורם: אמנם העקר השלישי הוא כי כאשר יתחייב החוטא הרבה מכות ועונשים על האופן הנזכר ועל הרוב לא יספיק כח הסבל לשאת אותם כי יתקלקל או ימות, הנה אז הוכרח השופט לסדר הענינים באופן שיוכל לסובלם בהגעת הכוונה בפרסום עונשו. וזה אם בתת ריוח בין מכה למכה ואם להאכילו או להשקותו כדי להחזיק את גופו. ומעשים בכל יום בסובלי הייסורין בבית האסורים שכן עשו וכל זה אינו צריך לפנים: והנה באמת שלשה אלה בעצמן נמצאו בענינו של פרעה כי יען אשר הרשיע והתריס במה שהרע מאד עם ישראל ולא זכר את החסד אשר עשה יוסף עם מלכותו והפר בריתו עמהם בכמה מיני הרעות והרדפות וכ"ש במה שאמרו (סוטה י"א.) הבה נתחכמה למושיעם כי הכירו כי שם ה' נקרא עליהם תמיד וכוונו למרוד בו הנה באמת נתחייב במכות גדולות ונאמנות וכמ"ש (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. וכן אמר לו למשה בתחלתם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. וסוף וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים הרי העיקר הראשון מבואר. ומזה יתחייב מציאות השני והוא שזה המרד לא נתן לתשובה כי הוא דבר שנתחייב בדינו לבריות הנואקים מתחת ידו וגם יש בו קידוש השם מיד ולדורות להודיע בהם כח גבורתו והשגחתו בעולם כמו שסיים וידעתם כי אני ה'. וכן בכל מקום וידעו מצרים כי אני ה' (שם י"ד). וא"כ בהכרח ראוי שימצא שם העקר השלישי והוא לתת ריוח בין המכות וכן לתת לו אומץ לב וחוזק שיוכל לקבלם על האופן היותר נאות שאיפשר כדי שיגיע תועלתם המכוון במה שיוכר מהם בבואם על הסדר ההוא מה שלא יוכר אם יבואו כלם יחד בלי הפסק. והוא אומרו ואני אחזק את לב פרעה וגו' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וכמו שפירשו הב"ה בעצמו באומרו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ יראה בבירור כי רצה בקיומו וחזוקו כדי שיהא בו כח להרבות מופתיו בו למען יסבול עונשו הראוי לו ולמען יגיע תועלתו בכל הארץ: אמנם זה הענין מההתחזקות והקושי אינני רואה שיהיה בו מניעת תשובה משני המינים שאמרו כי הוא כבר שב ברוב המכות וגם לא כתב בו מניעה כלל רק קושי וחזוק כמו שאמרנו. אבל הוא דרך אחרת קרובה זכרוה חז"ל בפ"ק (דמכות י'): אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. והוא באמת מין אחר מהתחבולה האלהית להביא על רשע רע גמול ידיו מבלי שיקשה את לבו ומבלי שיעשה לו שום הכרח על אחד מהאופנים הנזכרים רק לשלחו ביד פשעו להוציא ע"י חפשיות בחירתו ושלוח דמיונו ורצונו כל מה שבכחו מהרשע. והיא דרך פשוטה וסלולה כבשוה רבים מהחוטאים ולא כהה בהם האל יתברך ע"ד שאז"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו. והנה כאשר תחייב מדת הדין על האיש ההוא הדורך בה להמשיכו בחבלי מחשבותיו ולהביאו שובב בדרך לבו עד מקום משפטו. כבר יפול אז עליו שום קושי או חוזק לב לא שהב"ה מקשה את לבו חלילה רק שבהמשיכו על פי דרכו הוא מעצמו תועה בדעתו ומקשה את רוחו ע"ד שאמר (משלי כ״ח:י״ד) ומקשה לבו יפול ברעה. ומפני שהוא יתברך נותן לו מקום לטעות ולהתקשות יאמר עליו שהוא מחזיק ומקשה לב האדם ע"ד שנאמר (במדבר י״ג:ג׳) וישלח אותם משה ע"פי ה' והדומים, באבשלום (ש"ב י"ז) וה' צוה להפר וגו'. וכן ברחבעם בעצת הזקנים. (מלכים א י״ב:ח׳) וכבר נתבארה אמתת הדרך הזה עם פרעה עצמו במה שנזכר בפי' (שמות י"ד) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה וגו' וחזקתי את לב פרעה וגו'. והוא מבואר שלא היה החוזק ההוא רק מה שנתן לו מקום לטעות ולומר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר לסבה מהסבות: ועוד נאמר (שם). ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו'. ויבאו בני ישראל ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם וגו'. כי מהמבואר ג"כ שהחוזק שהיה שם הוא מה שנאמר אחריו (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וירדפו מצרים ויבאו אחריהם וגו'. וזה כי כשראו הרוח החזק ההוא כל הלילה חשבו שקפיאת הים היתה על דרך הטבעי ושתהיה הבקיעה שוה לכלם. וכבר כתבו הרמב"ן ז"ל בפי' וברוח אפך נערמו מים (שם ט"ו) ובמקומו יתבאר עוד ב"ה. ומכל מקום נתבארה הכוונה.
שאל רבBookmarkShareCopy