ירמיהו ג:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומאמר הדור

נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבָשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּנוּ֮ כְּלִמָּתֵנוּ֒ כִּי֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (ס)

עקידת יצחק

ולזה אני אומר שהנכון שיהי' זה כפשוטו וזה שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד ע"י גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין כי אם תכובס בנתר העונשים ותרבה לה בורית הייסורין תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם כי לא שבה כי אם מיראת העונשים הרי היא תשובה פחותה וחסרה מה שלא יהי' כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך כי אז ודאי תישעי. ולפי שמוציא אותה בבעלת כתמים אמר שלא תוכל להכחיש ולהסתיר כתמיה ואמר (ירמי' ד') איך תאמרי לא נטמאתי ואחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא דעי וגו'. כי הבהמות הקלות כשיטמנום מתבן או גמי וכיוצא הוא מתפזר דרך הלוכה עד שכבר נודע דרכה על ידי כן וכל שכן בגאיות ובמקומות העמוקים שלא ישלוט בהם הרוח כל כך והוא משל נכבד לרשמי וכתמי זנותיה פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח. דמה רודפי הדמיונות הסכלות ההנה לחיה זו אשר באות נפשה הדמיונית היא רודפת תמיד במדברות ולא תשיג רק הרוח אשר שאפה במרוצתה והיא תמיד על עוצם תאותה. ועל התאוה עצמה אמר כל מבקשיה לא ייעפוה כי כל הלהוטים אחריה לא ירגישו שום עייפות כי בשרירות תאותם ילכו ולא ייעפו ירוצו ולא ייגעו ובכל פעם ופעם ימצאו אותה בחדושה וחביבותה. מנעי רגלך מיחף וגו' (שם). לפי שפעמים תרדוף האשה הזנות לא בעבור עצמו רק למלאת צרכה בדברים ההכרחיים לה שלא ימצאו לה ממקום אחר. ואז לא תהי' זונה אלא במקרה כמו שנתבאר בזה וכיוצא בשער מ"ב לזה אמר אליה אם את לא תבקשי אהבת הזרים כי אם בעבור נעלים או לרוות גרונך כי צמית מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמא' ואנכי אמלא חסרונך כמו שאמר להם במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' (דברים כ״ט:ד׳-ה׳). ותאמרי לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך. והכוונה שאתה זונה בעצם וראשונ' ושאין דבר שימלא חסרונך זולתי הזנות עצמו ובזה קויים לה השם שאמר לה למעלה את צועה זונה וכמו שאמר יחזקאל (ט"ז) לכן זונה שמעי דבר ה' כמו שכתבנו שם. כבשת גנב כי ימצא כן הובישו וגו' (ירמי' ב') אמר כי הבושה שהשיגום אינה מדבר חטא שיש עליו התנצלות לבלתי יודעם או הכירם מעשיהם כמו שאמרנו ראשונה אלא בשתם וכלמתם הוא כבושת גנב כי ימצא שהוא החטא היותר מפורסם הגנות מכל החטאים עד כי אפילו הגנב המורגל ישיגהו משנה חרפה וכלמה עליו מכל שאר החוטאים כן הובישו בית ישראל המה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם והוא שנפלו במרד ובמעל הגמור לא באונס ולא בשוגג ובלא יודעים. ויונתן בן עוזיאל פירש כד אשתכח גנבא יראה שכוון שאז בתחלה תהי' לו הבושה מצויה. וכאשר נתבאר הוא נכון. ויתכן עוד שיאמר כי כאשר תמצא הגנבה בידו ויקחנה ממנו שלא נשאר ממנה בידו רק הבושה לבד כן הובישו בית ישראל המה וגו'. וכמו שאמר בשמם בקרוב נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו (שם ג') וגם די בזיון שיתוארו המה מלכיהם וכי' בבושה שעל דרך האמת אינה מעלה רק הפעלות הירא' מפני הכבוד ולא תשובח רק בנערים ובפועלי הרעות כי אחר שחטאו נוח להם שיתביישו וישובו כי ע"כ אמרו ובושת פנים נגן עדן (אבות פ"ה). ואמרו שאחז נמנה ער המלכים הישרים והטובים לפי שהיה בוש ונכלם מפני הנביא. כמו שאמר אל מסלת שדה כובס (ישעיהו ז׳:ג׳) קרי ביה כובש שהיה כובש פניו לפניו (סנהדרין ק"ד.). ועתה ביאר דבר הבושה והכלימה אשר תשיגם לאמר אומרים לעץ אבי אתה (ירמי' ב') אמר כי הגיע מסכלותם כי לאלהי עץ ואבן הם מכבדים ומדברים עמהם בלשון בקשה ותחנונים כמו שהוא מחוייב הדבור כנגד האב והאם וזה היה להם לפי שפנו אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם כשהוצרכו אלי לבא בבושת פניהם כי אין עונה מהם אליהם יאמרו אלי קומה והושיענו בלשון צווי ודבור קשה כמאמר עשו יקום אבי ויאכל (בראשית כ״ז:ל״א) ויש במשמע עוד כי כשמדברים עם אלהיהם אלו הם מורים בלשונם שהם פנים בפנים עמהם כי כן אמרו אבי אתה ילדתנו כמדבר עם הנמצא לנכח ומהידוע כי העומד פנים בפנים עמהם הוא הופך אלי עורף ולא פנים והנה בעת רעתם יאמרו אלי קומה והושיענו כאלו הם עומדים לפני פנים אל פנים. וכל זה משל ומליצה לרחוקם מהש"י ולחרפתם אשר תשיג אותם עליו כל הראוי שיעזוב אותם ביד פשעם לעזר אלהיהם אשר עשו להם כי המה חייבים לשלם מה שגמלום טובה במה שעשאום ותקנום והוא אומרו ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך וגומר. כי אני איני חייב לך כלום כי אני יי' עושה כל. ואם תאמר שאינם נמצאים עמך או שהם מעטים ולא יגדל כחם אמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה. סוף דבר מהנבואה הזאת יתבאר מה שהנחנו ראשונ' להגדיל אשמת החוטא כפי שיעור הרשע אשר ישתתף עמו במעשהו. ואולם רוב הרשע או מיעוטו יודע מהשיעור אשר נודע אליו חטאתי. ולזה הית' הסכמת התור' להצריך האזהרות וההתראות המיוחדות לכל דבר ודבר וכמו שאמר אין עונשין אלא אם כן מזהירין וכן אמרו בכל מקום אזהרה לכך וכך מנין (סנהדרין ז':).
שאל רבBookmarkShareCopy

מאמר הדור

המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם־כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר. נדוים ונמוגים הננו למראה דור שלם, – אבות ובנים יחדו של אומה שלמה –, המתהפך בחבליו בענות נוראה ומצוקי שאול. והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור, איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו, בדבור מובן ומבואר, שזה בודאי היה מקיל לו הרבה, והיה ממתיק במדה הגונה את מדת צרות לבבו הרחבות. יש לו דבור, אבל לא לספר נגעי לבבו, למען ירוח לו, כי־אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל. הצרה האיומה הרוחנית והחמרית יחד, אוי! החשיכה את עולמנו, נטלה את זיו הכבוד מחיינו, נחשכו עינינו מלהכיר את כבוד עצמנו, וירדנו עד לעמק השפל של בזויי עם, והחרפות הגדופים והקללות, וכל תכונה זועמת וקצופה הוא לחמם התמידי. לוא היה באמת זה ערכנו, להיות חדלי אישים, וחשוכי כל כבוד, אז בודאי לא היה דוה על־זה לבנו, דאבון הלב ימצא רק כששרים הולכים כעבדים על הארץ, כשמכובדים ויקרים מתבזים ומזדלזלים עד שהם עצמם שוכחים את כבודם ויקרם. "ראה ד' והביטה כי הייתי זוללה". והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, דור אשר חלאתו בו, אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים, "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו". אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, אדרבה נמצאנו לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת. בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים, ובכל זה אנו רואים שחסר לנו הכל: לבד מה שלקינו בכפלים; לבד שהננו נרדפים עד צואר; לבד מה שדמינו נשפכים כמים המוגרים ארצה ואין אנו מוצאים בנפשנו דרך איך להנחם, אפילו נחם מועט, על כל הדם היקר והאהוב, דם בנינו ואחינו היקרים, הלב נעשה יצוק כמו אבן, המח כמטיל עופרת, ואיננו יודעים כי־אם להתרגש, להתקצף, לכעס ולשנא, אוי מה היה לנו "בת עמי לאכזר כיענים במדבר", לבד זה, המשטמה הכללית הסובבת אותנו מעברים מהמון רב, הבוז והשפלות הפנימית המבצבצת אפילו מתוך לבם של אותם הנדים לשברנו, והאומרים שראוי לרחם עלינו, הם השפילו את רוחנו כל־כך עד שגם אנחנו אין אנו יכולים להסתכל על עצמנו כי־אם בעין של זעם, של חשד ושל השפלה, כאילו אנחנו, רק אנחנו הננו הרעים והחטאים, הסכלים והחשוכים מכל העם אשר על פני האדמה, אוי ואללי!
שאל רבBookmarkShareCopy