שִׁמְעִ֣י הָאָ֔רֶץ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה פְּרִ֣י מַחְשְׁבוֹתָ֑ם כִּ֤י עַל־דְּבָרַי֙ לֹ֣א הִקְשִׁ֔יבוּ וְתוֹרָתִ֖י וַיִּמְאֲסוּ־בָֽהּ׃
צורת בית המקדש
וְהִנֵּה, הַבְטָחָה זוֹ לֹא בִּלְבַד לְדוֹרוֹ שֶׁל יְחֶזְקֵאל נֶאֱמַר, כִּי לָמָּה נִגָּרַע אֲנַחְנוּ הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם? אַךְ הִיא הַבְטָחָה כְּלָלִית אֶל כָּל שׁוֹמֵר וּמוֹדֵד הַצּוּרָה כַּנִּזְכַָּר, שֶׁיִּזְכֶּה לִתְחִיָּה לַעֲשׂוֹתָהּ לֶעָתִיד. שֶׁכֵּן, כָּל יִיעוּדֵי הַנְּבִיאִים ע"ה, עִם שֶׁהֵם מוּעָדִים לְנוֹכֵחַ, עִם כָּל זֶה מְגַמַּת פְּנֵיהֶם כְּמוֹ כֵן לַעֲתִידִים, בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר יָקֻמוּ אַחֲרֵיהֶם, וִיסַפְּרוּ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן. וְאָמְרוּ בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ, לְהַקְדִּים הַטּוֹבָה, לַהֲחִישָׁה כְּשֶׁיִּזְכּוּ. מְצוֹרָף לָזֶה, שֶׁדִּבְרֵי הַשֵּׁם ב"ה וְהַבְטָחָתוֹ כְּאִלּוּ אָמַר וְנַעֲשָׂה מֵעַתָּה, כַּנִּזְכָּר בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת אראה פרש”י שמות טו, א ד”ה אז ישיר, וכנ”ל ירמיה ו, יט סד”ה ותורתי: “ודרך המקראות לדבר כן”. ולהעיר מרבינו בחיי דברים לד, א וז”ל: שכל הנביאים נוהגים המנהג הזה בדבריהם לדבר עבר במקום עתיד עכ”ל. וכן הוא ברד”ק בהרבה מקומות ובעוד כמה מפרשים. עַל עָבָר בִּמְקוֹם עָתִיד, הַבָּא בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים ע"ה.
גן נעול
"הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה, פרי מחשבותם" (ירמיה ו, יט). פירוש. לפי שהם חושבים מחשבות און על השם ועל חֻקי תורותיו, לכן אענישם על המחשבות הזרות האלו. וזהו "פרי מחשבותם", כלומר העונש שיקבלו הוא פרי מחשבותם. אבל רד"ק ז"ל כתב "אינו אומר שיענישם על המחשבה לבד אלא על מעשיהם שהן פרי מחשבותם. שהן חושבים שאין אני רואה מעשיהם לפיכך הולכים אחר לבם למלאות תאותם", ע"כ. ולפירושו יהיה לשון "מחשבה" הנזכר בכתוב זה ממין מחשבות בדברים מעשיים שיתבארו בבית זה בעז"ה. אמנם לא יתכנו דבריו בעיני, כי אין התוכחה על מעשיהם, אבל הוכיחם עתה על המחשבות הפנימיות שהיו חושבים מחשבות און, שכן מפורש בענין באמרו "כי על דברַי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו בה" (ו, יט). והמליצה הזאת נופלת על כת מנאצי השם ובוזי דבריו, כי הם המואסים בתורת ה'. וכן אמר ישעיה על כת החכמים-בעיניהם "כי מאסו את תורת יי'" (ישעיה ה, כד), ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו חלון יא). והן מחשבת אפיקורסות. והוצרך רד"ק ז"ל לומר מה שאמר לפי שהיה קשה בעיניו היות העונש חל על המחשבה לבד. והוא נגד מה שקבלנו מקדמונינו ז"ל (קידושין לט ע"ב) "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולא שָׂם לבו כי המחשבות שהזכיר הנביא הן מחשבות און ונאצה ואפיקורסות שהן מחשבת עבודה זרה, שאמרו עליהן (שם) שהרהורי עבודה זרה חל העונש עליהן. והדין נותן כן, כי המואס בלבו בדבר ה', או שמאמין שאין אלהים שופטים, או שמחלל שם שמים בסתר לבו, אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים, היתכן לומר שלא יענש? והוא רע מן האיש החושב מחשבת משפט וירא אלהיו בלבו, ועובר על העברות בתוקף היצר. ולא אאריך בענין זה, כי המסתכל בדברי החדרים האלו ימצא האמת. ולכן אין "פרי מחשבותם" על המעשה, אך על העונש, כמו "פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). והמליציות דומות, והבן.