ירמיהו טו:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכים ובית אלהים

ובמדרש איכה (פ"א) רבי אבא פתח והמה כאדם עברו ברית (הושע ו') זה אדם הראשון אמר הקב"ה אדם הכנסתי אותו בגן עדן שנאמר ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וצויתיו דכתיב ויצו יי' אלהים אל האדם לאמר (בראשית ב') וגו' ועבר על צוויי דכתיב המן העץ אשר צויתיך וגו' (שם ג') ודנתי אותו בגרושין דכתיב ויגרש את האדם (שם) ודנתי אותו בשלוחין דכתיב וישלחהו מגן עדן וקוננתי עליו איכה דכתיב ויאמר לו איכה אף בני הכנסתים לארץ ישראל שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וגו' (ירמי' ב') וצויתים דכתיב צו את בני ישראל ואמרת אליהם וגו' (במדבר כ"ח) ועברו על צוויי שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך (דניאל ט'). ודנתי אותם בגירושין שנאמר בביתי אגרשם (הושע ט'). ודנתי אותם בשלוחים שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמי' ט"ו) וקוננתי עליהם איכה ישבה בדד (איכה א'). הנה שהשווי מה ששם יתעלה עליהם מההכנה לשלימותן בהכניסם לארץ למה ששם לפני אדם הראשון בהניחו בגן עדן וכמו שאמר במקום אחר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' (דברי' ח') לשלחן ערוך בתוך הגן כדאיתא בפרשת המן שער מ"א ומצותן בקרבנות וזולת זה למצותו שלא לאכול מעץ הדעת ועוברן על מצותי לעברו על מצותי וכן עונשם לעונשו כמו שהוא מובן מדבריהם אחד לאחד עד שחזרו ממש לעקר השרש כמו שאמרנו. והנה בזה ביאר עקר פחזותה של אומה זו אשר עליו המשיך הדבר עד שבא עליה בתורת תמיהה ופליא' ואמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה וגו' (ישעיה א). והנה זכר בתמהונו מאמר משה רבינו כי בהיותה בשלותה לרוב עמה והצלחתה אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים וגו' ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וגו' לא תכירו פנים במשפט (שם א') וכבר היו על הסדר היותר נכון שאיפשר ועתה הכל בהפך והוא אומרו צדק ילין בה ועתה לא ילין בה כי אם מרצחים הנה שבמלת איכה כלל תמהונו ותמהונו של רבו והיא מליצה נאה מאד. והנה ירמיהו נתיחד לזכור קלקולה וראה אותו בעיניו ויסד עליה קינה אשר בה התחיל ג' פעמים במלת איכה איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם יראה שכוון לשלש אותם לכלול מאמרי משה וישעיהו כי ראוי שיעלה זכרונן לפניו והנה נצטער עליהם מאד והאריך בהספדן וכבר פירשנו אותה מגילה בפני עצמה יעמד עליה מי שירצה. ועתה אחר שנתבאר זה על האופן הנזכר יעבור על דברי פרשה זו ונמצא בה ^*כי שלשה אלה וכו' ר"ל אף שמשה ראה אותם עתה בשלותם אשר ע"כ אמר עליהם "איכה אשא" וכו' המורה על ריבוים ושפע הצלחתם, אשר בעבור זה ירבה "גם טורח המנהיג אותם לתקן כל עניניהם ולהעמיד השלום בתוכם תמיד כמ"ש למעלה בכל זאת הזכיר להם גם פחזותם כאשר מאנו לשמוע בקול ה' והבטתתו כי טובה הארץ מאד. ויאמרו בכל זאת "שלחה אנשים לפנינו ויתורו" וכו' גם הזכיר להם קלקולם ר"ל העונש אשר סבבו בזה לכל יוצאי מצכרים מבן עשרים שנה ומעלה, כי נגזר עליהם למות במדבר, כמו שאמר "ויקצוף וישבע לאמר" וכו" והורה להם בזה גם ברוח נבואתו כי כן יהיה מנהג האומה הזאת תמיד לפי טבעם ומזגם, כי בהיותם בשלום ירום לבבם וישכחו את ה' ויחטאו לו, אז יעשן אפם בם ויענישם על מעלליהם. ובצר להם וישחרו אל, ונעתר עוד להם ורפאם. כי שלשה אלה רצוני שלותה ופחזותה וקלקולה כלם זכרם משה אדוננו סמוכות זו לזו בתחלת דבריו למשנה התורה הזה כי הנה כל דבריו האמת והצדק ותורתו היא שלימה ותמימה לא יחסר כל בה: אמנם הספקות יתבארו לפי דרכנו.

ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלהי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת – יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם – כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה, והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם – כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל – כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים; אבל יהיה האדם מושל על אלה הצרכים כולם לקצר בהם כפי יכלתו ולא ישיג מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והיא ציור המושכלות (לא זולת זה) אשר החזק והנכבד שבהם – השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד, והם אשר נאמר להם ״אלהים אתם ובני עליון כולכם״; וזהו המבוקש מן האדם – רצוני לומר: שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה, ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה – רצוני לומר: חוש המישוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר – כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו׳״ ואמר: ״כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״, ואמר: ״ונשים משלו בו״ הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה ״ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך״–; וסיפר חוזק תאוותם גם כן ואמר: ״איש אל אשת רעהו יצהלו״, ואמר: ״כי כולם מנאפים וגו׳״. ומזה הענין שם שלמה משלי כולו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי האלוה הרחוקים ממנו אשר נאמר בהם ״כי לוא ליי המה״ ונאמר: ״שלח מעל פני ויצאו״.

׳עמידה׳ – שם משתתף. יהיה בענין עמידת האדם וקימתו; ״בעומדו לפני פרעה״, ״אם יעמוד משה ושמואל״, ״והוא עומד עליהם״. ויהיה בענין ההמנע וההפסק: ״כי עמדו לא ענו עוד״, ״ותעמד מלדת״. ויהיה בענין הקיום וההשאר: ״למען יעמדו ימים רבים״, ״ויכלת עמד״, ״עמד טעמו בו״ – התקים ונשאר ולא נשתנה. ״וצדקתו עומדת לעד״ – קימת ונשארת. וכל ׳עמידה׳ שבאה באלוה ית׳ – היא מזה הענין האחרון: ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים״ – ויתקימו סבותיו כלומר: מסובביו. והנה יתבאר זה בזכר שתוף ׳רגל׳. ומזה הענין – אמרו ית׳ אל משה ״ואתה פה עמוד עמדי״; ולפי זה ״אנכי עומד בין יי וביניכם״.