ירמיהו ט:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, שמונה פרקים, דרשות אל עמי ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא תחלה יאמר, כי חומר האדם הוא מטבעו חסר השלמות, ונוטה רק אל התאות הגופניות כמאה"כ, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו." אך לא נוכל ליחס בעבור זה אל הי"ת שבראו, חסרון היכולת או העדר החפץ והרצון אצלו ית' להיטיב לברואיו, כי אם נאמין שכן חייבה חכמתו העליונה שיהיו בני אדם בעלי חומר חסר השלמות, יען כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצית לו מהבריאה כולה, (כמו שהארכנו בזה בשער הקדום) וזה שאחז"ל על הכ' הזה "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה", להורות בזה, כי כמו שרוע העיסה הזאת שהנחתום מעיד עליה תלוי רק בעצמה ולא בנחתום שלש אותה, כי באופן זה לא היה בעצמו מגלה מומו וחסרונו. כן רוע חומר האנושי וחסרונו הוא רק בעצמותו, ולא לחסרון בחיק בוראו ופועלו יחשב, אח"כ יאמר כי רוע החומר הזה הוא לחמשה סבות, הא', כי החומר בעבור היותו גוף גשמי וארצי, כמאה"כ "עפר מן האדמה," נוטה בטבעו אל תשוקות גופניות וגשמיות אשר הן רעות בעבור שהן מתנגדות אל נטיותיו הרוחניות [ואף כי בהולדו במזל רע יהיה גם חמרו רע לדעת הקדמונים.] הב' כי לפעמים אין שיווי וערך ראוי בין ליחיות הגוף השונות הנקראות בפי הרופאים בשם ארבע מרות ועי"ז יולדו מזגים ונטיות שונות, המובילות את האדם הרבה פעמים להיות בעל תכונות ומדות רעות לסור מאורח המישרים ולחטוא מנתיבות הצדק, כי מי שהמרה האדומה גוברת עליו, הוא קל הדעת, פעם יחפוץ בזה ופעם בזה, ובלתי שוה ומתמיד בכל מעשהו, כי פעם יעשה טוב ופעם רע ואין לסמוך על דבריו, כי אין אמון בהבטחתו, אחרי שבכל שעה ישנה דעתו, דיבורו, רצונו, ומעשהו ככל העולה על רוחו ומי שהוא בעל מרה ירוקה, אף שהוא עומד בדיבורו, ולרוב גבור חיל ואוהב צדק ומשרים הוא, נוטה בכל זאת מאוד אל הכעס, וכאשר ימרה איש את פיהו יכעס עליו גם מהר, גם הוא נוקם ונוטר שנאתו, ועברתו ישמר נצח, ובעל מרה לבנה, כמעט לא יחוש על כל אשר יקראוהו, לא ישמח כאשר ירב חילו ואשרו וינוב בטובו, גם לא יתעצב כבוא אליו צרה ומצוקה ובעבור זה לא יחוש גם על דל ואביון, ועל עניים לא ירחם, כי גם ברעות זולתו גם בטובתם לא יהיה לו חלק, בצרתם לא צר לו, ובשמחתם לא יתערב, ומי שהמרה שחורה גוברה עליו, הוא עצב ודואג תמיד לא יארח לחברה עם רעיו ועמיתיו, כ"א בדד ישכון תמיד באהלו נאנח ונאנק על מר גורלו, ואם גם כסף וזהב וסגולת מלכים וכל אשר לו ירביון, ונר ההצלחה יהל על ראשו, יחשוב נפשו כאחד האומללים ומחמד עין כל אדם תתעב נפשו, והונו ורכושו וכל קניניו מאפס ותוהו נחשבו לו ובעבור קשי יומו ומרי שיחו תמיד, ישנא גם זולתו את הזקן לא יהדר ואת הנער לא יחון כי כלם כאיובים נחשבו לו, ועי"ז יחדול מעשות תושיה בארץ לשחר טובת עמיתיו, (אפס רק לדעת החכמים הקדמונים תלוי שינוי טבע האדם מארבע ליחיות ומרות אלה, כי חשבו שכמו שבבעל המרה האדומה יד דמו האדום גוברת, כן תגבר יד הליחה הירוקה, בבעל המרה הירוקה, והליחה הלבנה, בבעל המרה הלבנה, והליחה השחורה, שהוא דם עכור שחור ולקוי בבעל המרה השחורה וע"כ כנו החכמים הקדמונים תכונת ומהות נפש כל האדם על פי מדותיו, בשם מזג, (משורש מזוג בדחז"ל מוזגין את הכוס, המורה על תערובת מים ביין חזק למען החליש כחו, ולעשותו עי"ז מוכשר לשתיה) ובלשון רומי טעמפראמענטוס, TEMPRAMENTUM מיישונג, יען כי חשבו כי לפי שינוי אופן מזג ותערובת ארבע המרות והליחיות השונות האלה בכל אדם תשתנה גם תכונת נפשו ומהותו מכל זולתו, ותהיינה מדותיו טובות או רעות, אם לא יהפכם ע"י לימוד והרגל בבחירתו החפשית לטוב או לרוע הפך מזגו וטבעו אבל החכמים האחרונים אומרים כי שינוי הטבעים אינו תלוי בשינוי מזג ותערובת הליחיות השונות, כ"א בשינוי מהות גידי בשר אדם, כי אם חזקים הם יהיו בעליהם חזקי כח ורוח, ואם רכים, יהיו קלי הדעת. ואם קשים הם, יהיו עצבים וכואבים, ואם רפים הם יהיו חלשים ורפי ידים אשר אין להם הרגש חזק מכל הנעשה סביבותם וחוצה למו, ויש מהם שמיחסים שינוי הטבעים לשינוי מהות הדם באמרם שאם חם הוא, טבע בעליו, ואם קר הוא, טבעו, אם קל הוא טבעו, ואם כבד הוא במרוצתו טבעו, וקצתם אמרו ששינוי הטבעיים תלוי בשינוי מהות עצבי עורקי וגידי דם האדם, ועוד דעות אחרות שונות בזה,] הג' מניעת החינוך הראוי בנעורי האדם, כי רוב בני אדם ילכו בנעוריהם אחר שרירות לבם לעשות כל אשר יעלה על רוחם מבלי מונע ומכלים בידם. ועי"ז יושחת טבעם ויוקבעו בהם מדות רעות ופחותות ע"י הרגלם הרע, הרביעי כי לפעמים ישכון האדם בחברת אנשים רעים וחטאים, וישמע דבריהם ויראה מעשיהם אשר לא טובים המה, וילמוד לעשות כמעשיהם, ועי"ז יושחתו לא לבד מדותיו ותכונותיו הנפשיות כ"א גם דעותיו ובחירותוו, והחמישי כי לפעמים יתעה האדם בעצמו לחשוב דעות נפסדות ומחשבות זרות בעניני הדת והאמונה וממעין נרפש ומקור משחת זה יצאו מעשיו הרעים ומדותיו הפחותות - ועל העדר אחת מחמשה סבות רוע טבע האדם האלה בבחינה מה בכל אחד מהשלמים תלמידי ר"י בן זכאי רומז השבח שנתן לכל אחד מהם, כמו שמבאר הרב ז"ל והולך, כי מעלת ר' אלעזר בן הורקנס שלא שכח מאומה ממה שלמד כבור סיד שאינו מאבד טיפה, מורה שהיה טבע גופו בעבור הולדו במזג טוב זך צלול כאלו לא היה קרוץ מחומר המשותף לשאר בני אדם, וע"כ אמר ג"כ שהאושר המוסרי היותר טוב אשר עליו יתפלל כל אדם לעת מצוא הוא עין טובה, ר"ל שיהיה טבעו וחמרו טוב, באופן שלא יזיק בהבטתו לאחרים, כי כפי הנודע יזיק מי שטבע חמרו רע מאוד לזולתו אף בשימת עינו עליו לבד, כמו שהאריכו חז"ל ושאר מחקרי הטבע הקדמונים לספר בגודל היזק עין רע, עד שיש חיוב, ואף כי נחשים ארסיים, הממיתים בע"ח המובטים מהם רק בהשקפתם עליהם, וכל אדם אף אם טבע חמרו טוב, בכל זאת אם יביט בשנאה ובאיבה על זולתו מחרידו ומפיל אימה ופחד עליו, ומשבב לו כאב לב ועצב פנימי, ולפעמים תסבב ההבטה הזאת גם המיתה הפתאומית, כמו שספרו חז"ל "יהב עיניה ביה וקטליה." ואף כי בארצות החמות יקרה מאוד כדבר הזה [וכעין זה הבטיח החכם החוקר הטבעיי פליניום דער עלטערע, ספר שביעי קאפיטעל י"ב ע"פ עדות שני חכמים נכבדים בזמנו, כי יש אנשים באפריקא אשר בהבטת עין אחת יכולים להוביש וליבש העצים והעשבים ולהמית אנשים נשים וטף, וכתב ג"כ כי בתוך עם טריבאללעס אשר ישבו בימיו בארץ בולגאריען היו אנשים אשר לא יכול איש לעמוד נגדם, כי מדי ראו והביטו איש בעת כעסם המיתוהו בסקירה אחת, אף אם היה מהאנשים היותר בריאים וחזקים, וכן כתב גם החכם אויגוסטינוס, כי איננו רחוק להאמין אפשרות ההפסד הרב והנזק המסובב מעין רע, והנוסע הצרפתי דומאנט יספר כי הפרסיים היונים הערביים והטירקען יאמינו כולם, כי יש אנשים מלאי ארס אשר יוכלו להמית איש במראה עיניהם גם כל יושבי ארץ שפאניען יאמינו כמו שכ' חכם אחד צרפתי זה שבעים שנה, כי יש אנשים אשר יוכלו להמית זולתם, בהבטת שתי עיניהם, ויש אשר להם הכח הרע הזה רק באחת מעיניהם. ויספרו גם ממלך אחד אשר קרא לאיש כזה ויצוהו להביט אל אנשים אשר היו מחויבי מיתה - ויהי כהביטו עליהם, והנה קל מהרה ספו תמו מן בלהות, מכל אלה תבין לא לבד דברי הרב ז"ל בפנים הספר, כ"א גם מה שהפליגו חז"ל בנזק העין הרע עד שאמר רב (ב"מ ק"ז ע"ב) "צ"ט בעין רעה," ר"ל שכל חלאי ומדוי האדם מסובבים רק מעין הרע.] וע"כ חשב ר"א ג"כ עין טובה לקנין האדם היותר טוב, והפכו עין רעה להרע היותר גדול, ובמה שאמר על ר' יושע בן חנניה "אשרי יולדתו," הורה שאף שלא נזדכך חמרו כל כך עד שהיה נראה כר"א בן הורקנס, כאילו לא היה ילוד אשה בכל זאת היה מזגו מלידה ומבטן באופן נערך כראוי שלא היו קצת לחיותיו ונטיותיו גוברות על זולתן, וע"כ אמר ממנו "אשרי יולדתו," כי טוב מזגו גם על טוב מזג אמו אשר ילדתו וגדלתו מנעוריו על ברכי המוסר והמישרים, וע"כ אמר ג"כ שישתדל האדם להתרועע אל חבר טוב ויתרחק כפי היכולת מחבר רע, כי כמו שהחבר הטוב פועל על ידי ההרגל התמידי עמו והמופת אשר יתן תמיד לרעהו להטיב מזגו, כן יפעול החבר הרע להרע מזג רעהו, ועל ר"ש בן נתנאל אמר שהוא ירא חטא, ור"ל שאף שטבעו ומזגו לא היו נוטים תמיד אל הטוב, בכל זאת הוטבעו בקרבו מנעוריו יראת חטא ואימת שמים עד שהיה תמיד מתגבר על יצרו וכובשו תחת יד מצות אלהיו, מיראת העונש הכרוך בעקב החטא, וע"כ אמר ג"כ כי טוב הוא לאדם להיות תמיד גם בבחינה מוסרית "הרואה את הנולד," למען ישים תמיד אל לבו גודל הרע אשר ימשך לאדם בלכתו אחרי שרירות לבו הרע, ובהפך ימנע מהיות "לוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום" וכו', ר"ל שיסתפק בהנאות ותענוגי גופו ההכרחיים והראויים לו, ולא יצא מגדר השיווי להנות בעבירה יותר ממה שהורשה לו ע"פ חוק היראה והמוסר וטבע גופו ומזגו, בעבור שישים אל לבו, כי בזה מכלה גופו ושארו גם משחית נפשו הוא ומאבד מעלתה בענין רע, עד אשר לא תוכל עוד כבוא עתה לשוב אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה, וידמה בזה למי שלווה מעות מאחרים לא למען התפרנס בהם כראוי למען יוכל להשיבם אח"כ עוד אל בעליהם, כי אם לפזרם ולאבדם במלאות צרכיו שאינם מוכרחים, עד שלא יוכל אח"כ לשלם נשיו, והנושה יבוא לקתת בגדו ולעבוט עבוטו, ואת ר' יוסי הכהן שבח שהוא חסיד, תואר מורה שלא לבד שלא למד מדרכי זולתו הרמים, כי אם השתדל תמיד להטיב כפי יכלתו דרכי האנשים אשר התהלך בתוכם לעשות עי"ז עמהם חסד אמיתי וע"כ אמר ג"כ, כי תמיד ראוי לאדם להדבק בשכן טוב ולהתרחק משכן רע כי עי"ז ילמד תמיד ללכת בנתיבות היושר ולעזוב ארחות עקלקלות ועל ר"א בן ערך אמר שהוא כמעין המתגבר, ר"ל שלא לבד שלא יתפתה להלכד ברשת הדעות הנפסדות, כ"א גם שכלו זך והולך ומתגבר תמיד על כל ספק ובלבול דעת, וע"כ אמר כי הקנין היותר טוב לאדם הוא לב טוב ר"ל שכל זך ההולך למישרים, (כי לב כינוי לפעמים אל השכל) והרע היותר גדול אשר ממנו ישתדל האדם להתרחק הוא לב רע, ויען כי החומר הטוב הוא בהשקפה הראשונה הקנין המוסרי היותר טוב ונבחר לאדם, כי הוא הנושא, אשר עליו וממנו ישאו כל התארים היקרים והיסוד אשר עליו נשען כל בנין השלמות כלו, וכמו שאמר החוקר "הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי", ע"כ אמר ריב"ז שר"א בן הורקנוס שהוא בעל החומר הטוב מכריע במעלתו את כולם, אפס אבא שאול אומר משמו, כי בעבור היות גם החומר מסור ונתון תחת ממשלת השכל ואל כל אשר יחפוץ יטנו כמחז"ל "הצדיקים יצרם מסור בידם," אנו מוכרחים להודות כי רק הלב הטוב שהוא השכל הזך והצלול הוא הקנין המוסרי היותר נבחר מכולם, ולא החומר הטוב לבדו אם אין גם השכל הטוב אתו בחוברת, וע"כ ר"א בן ערך שהיה בעל קנין טוב זה הוא מכריע את כולם, אם גם ר"א בן הורקנוס בכף שניה עמהם, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי כמו שזכרו קצת החכמים, כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים, וכן כאשר יושם שתן הנשוכים האלה בכלי זכוכית יראו בתוכו כצורות אלה, ואמרו ג"כ כי האשה בנדתה בהביטה אל מראה זכוכית, ירשמו בו כתמים אדומים, אשר כל זה מורה ומאמת לנו, כי התכונות הנפשיות יעשו גם רשמים נכרים בדברים שחוצה להם, וכמו שנתבאר ג"ה למעלה שבעל חומר רע מסבב נזק והפסד אל כל איש אשר יביט עליו: כן גוכל לומר גם, כי כל בעלי שאר ארבעה מומי הנפש המוסריים שזכרנו למעלה עושים רושם מזיק על כל זולתם, להוליד רוח טומאה בכל הקרב אליהם ונוגע בם, וזה טעם כל מיני הטומאות, וע"פ הדברים האלה מבאר הרב ז"ל והולך כי טומאת הנידות והזיבות שהם דברים המוטבעים בטבע גוף האדם רומזים אל המין הראשון הכולל פחיתות גוף האדם וחמרו מצד עצמותו, וצרעת העור רומזת על פחיתות ורוע המזג, ותגבורת אחת מהלחיות על רעותיה, והשלישי הוא צרעת הראש והנתק, רומז על ההפסד הבא לאדם ע"י שיבוש דעותיו וטעות השכל באמונתו, כי בראשו מושב השכל, נגעו, וצרעת הבגד מורה על הפסד מדות האדם, המסובבות מרוע חנוכו והרגלו בנעוריו ללכת אחר שרירות לבו הרע, וצרעת הבתים רומזת על ההפסד הבא לאדם בעבור שבתו בחברת פועלי און, ובאהלי רשעים, ועל זה מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, שאף על פי שהן שחורות וכעורות לאמרם וכו', ר"ל שכל אלה דיני טומאת נדות זיבות וצרעת מלבד היותן בעצמותן פחיתות וחסרונות גופו בני אדם רומזות גם על מומי נפשם וחסרוניהם המוסרים. הכלולות תחת חמשה סוגים, בכל זאת הן ערבות לפניו לבארם פה בתורה בכל חלקי פרטיהם, למען גלות בזה אוזן אנשים איך ירופאו מדוי ונגעי הגוף והנפש האלה, כי רפואת החולי היותר רע, והיותר מגונה ומכוער, היא ג"כ היותר יקרה ונכבדה. - אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם. מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם: הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו חכמים זכרם לברכה (ב"ר פ' ל"ד) עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה ואמרו (סוכה נ"ב.) הקב"ה קראו רע. ורוע העיסה הזאת הוא מה שתארו שלמה בכל דברי חכמתו אל רוע האשה המביש' והזרה זונה ומנאפת כי כמה מגונה אשה רעה שיצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות וגיהינם נמשלו בה (יבמות ס"ג:) וכבר אמרנו בתחלת השער הקודם שהחסרון הזה בעיסה וכל כדומה לזה לא היה חסרון בבורא ית' לא מצד יכלתו ולא מצד רצונו ולא מצד ידיעתו רק שאין מטבעה להיות באופן אחר. אמנם העיד על חסרונה לגלות ערותה ולהראות את בדקה בעיני בעליה כדי שלא יסמכו עליה ולא יבטחו בישועתה רק במה שיוסיפו אומן להשמר מפניה על פי ההזכרות הבאות בתורה האלהית ודי בזה התראה ואשמה רבה וכלימה לבלתי נזהר ממנה ונופל תחת ידה. ומעתה הנכשל במכשוליה והנצוד בחרמיה הוא רשע בעונו ימות המיתה הנפשיית שהוא רע ומר מהמיתה הגופיית לפי שהמיתה הגופיית היא טבעית לכל ואין המלט ממנה בשום צד. אמנם המיתה הנפשיית היא באה מצד הבחירה האנושית ולא יומת המת כי אם אל רוע בחירתו אשר מזה אם בעל דעת הוא מאנה הנחם נפשו. הוא מה שאמר שלמה בחכמחו ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז'). אמר כי רוע האשה הזאת הוא באמת מר ממות מצד שמצודי חרמיה יספיקו לגרום על החוטא המיתה הנפשיית לבלתי שמעו לקול מוריו עם היות הדבר בבחירתו עד שהטוב לפני האלהים יוכל להמלט ממנה בטוב בחירתו והחוטא לבדו ילכד בה ודי רע ומר ממות אשר בחטאו מת ורואה לפניו הרבה נמלטים מה שאינו כן במיתה הטבעית. ואולם מצודיה וחרמיה העצמיים עם הנלוים אליהם אשר בהם יוקש כל איש מצוק ומר נפש אמנם יראה שיפרדו לחמשה ראשים: האחד מטבע החומר והכרחיותו כי אחר שהאדם קורץ מחומר אף כי תהיה הרכבתו היותר נאותה שאפשר יש לו הכרעה טבעית אל החטא כמו שגזר שלמה במשפטו (שם) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ורבן של נביאים שנאמר עליו (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' נתפרסם עליו שחטא שלש פעמים (שמות ה' במדבר י"א שם כ') ואדון המלכים אם שאמר על עצמו (תהילים ק״ט:כ״ב) ולבי חלל בקרבי כבר חטא שנאמר עליו מדוע בזית את דבר ה' (שמואל ב י״ב:ט׳) גם שלמה בנו (מלכים א י״א:כ״ז) ורבים כמו אלה: והמין הזה עם שהוא היותר חלוש שבמזיקי החומר כבר יש לו שיעור יתפשט ענין האנשים אשר הם עליו בפחות ויתר מבלי שיצאו מכללו כי מזה נמצאו צדיקים גמורים וצדיקים בלתי גמורים ואם כן חוייב שימצא לו שני גבולים האחד היותר נאות שבו והשני היותר בלתי נאות. ושני הגבולים ומה שבינם בכללו רצוני בכלל האותות החומר ואמצעיותו וזה יתבאר עוד במה שיבא: השני מה שיהיה על הרוב והוא שלא יהיה המזג באותו השיעור מהשווי אבל יוסיפו ויגרעו בו חלקי היסודות קצתם מקצתם מהצורך ויולידו על ידי כן תכונות פחותות בנפש מספרם הפשוט יהיה כמספר הליחות אשר בגוף האדם כי בתגבורת כל אחת מהם תתחלף דעתו מדעת תגבורת זולתה כמו שיבוא במה שאחר זה. והתגבורת ההוא איננה מניח לבעליו לחיות על השיווי במעשיו ולא קרוב אליו כי אם בכובד ובקושי אבל על הרוב יטה אחר רוע מזגו לאחת מארבעת רבעיו ועל זה נאמר אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה (משלי ו׳:כ״ח): השלישי מה שילוה לזה לרוב מלאכת האדם על פי תכונותיו אלה מימי הנערות בשרירות לבו ואין מוחה בידו עד שיוקבעו בו מדות פחותות ונפסדות ישער בהם קצת מעשיו או רובם ונמצאו חסרות ויתרות והיה הנזק ההוא גדול מאד ונוסף גם הוא על הראשון וילוה אליו ויתעצם עליו יום יום ולא יוכל עמוד ועל זה נאמר מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (שם כ"ט): הרביעי מה שילוה לזה מסבות חצונות המרגילות האדם על אלו הדעות באופן שלא לבד תאוותיו יהיו נפסדות כי גם דעותיו ובחירותיו. כמו שיקרה זה ליושב במדינה רעה שחוקיה רעים וחטאים שעליהם נאמר (ישעיהו ה׳:כ׳) הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע ועל כל אחד מאישיה (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע וזה הענין נתפרס' בענין סדום כי שם ביארנו כי תכלי' ישרם וצדקת' היה מה שהו' חטא עצו' לרבי' וכמ"ש (שם י"ד) וחסד לאומי' חטאת. החמישי הקרוב אליו מהיות האדם קונה בדעות העיוניות סברות נפסדות ומשובשות ואמונות רעות ומקולקלו' נוגעו' בעצם האלהות ובנבואה ובתורה כי אם שיגדל עליהם מנעוריו או שהיו לנחלה לו מאבותיו או מן רבותיו כמו שהורישו צדוק וביתוס (אבדר"נ פ"ה) ושאר כיתי האפיקורוסים לבניהם ותלמידיהם. ועל זה המין יעד הנביא (ירמיהו ט״ז:י״ט) אליך גוי. יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. והנה המין הזה גם כן יחלק לאשר הם מינים מפורסמים ולחנפים נסתרים כמו שיתבאר להבא. אלה הם חמשה אבות נזיקין שהיכן טבע היצירה לפוקה ולמכשול לפני כל האדם ופשעים יכשלו בם והצדיקים המה יצילו את נפשם. והנה מה טוב ומה נעים כאשר יזדמנו אלו העניינים אל האנשים באופן טוב כי אז יהיו כל מעשיהם שלמים מבלי שום חסרון כי לא ינטו אל צד ההפך בענין רע. וכבר שובחו קצת החכמים מהיות אצלם אחת אחת מהנה באופן שלם והיה להם כמוצא מציאה גדולה כמו שנראה מרבן יוחנן בן זכאי כמו שסופר במסכת אבות (פ"ב). חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם וכו'. הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא רבי יוסי הכהן חסיד ר' אלעזר בן ערך מעין המתגבר. ומהמבואר כי התואר שיתואר בו ר' אליעזר בן הורקנוס וענין שלמותו אינו רק מצד הענין הראשון וזה כי היותו על השיעור ההוא מהעמידה על מה שלמד עד בלי הפסיד לו טפה הוא ענין אלהי מאד עד שנראה שלא קורץ מהחמר המשותף לכלל האנשים ולזה שבח לפי מהללו עין טובה שהיא ודאי ג"כ מדה אלהית לתת ברכה במושגחיו בשומו עינו עליהם לטובה כמוזכר בכל מקום בנבואות ובתורת משה כתוב לאמר (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך וגו'. וגנה העין הרעה לפי שעם היות שכבר תזיק ההבטה באדם מצד ההשגחה כאשר יהיה שמגיס האדם דעתו מפני הבטתו ורום לבבו בענין המובט כי מזה אמרו (בבא מציעא מ"ב:) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו יי' אתך את הברכה באסמיך ואמרו (שם ק"ז.) אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בעודו בקמותיו ולא הבדילו בין אוהב לשונא כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב או בענייני עצמו כמו שאמר (איכה ג׳:נ״א) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע על דרך חכמינו ז"ל (רבו' ויקרא פ' כ') ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד) כמו שכתבנו בפרשת שקלים שער נ"ב עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוק מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר כדי שלא תשלוט העין בהם כמו ששלטה בראשונות. אמנם עקר היזק העין הרע הוא נמשך מרוע מזג המביט ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות עד שיזיקו כיצוצי הבטתו כחרבות וחצים כמו שסופר מהב"ח שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו ואל כל אשר יפנו ירשיעו וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה או איבה ושנאה ומזה הענין היה בלעם הרשע כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה) וכבר סופר בדבר חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד.) יהב ביה עינא וקטליה כי ההבטה באיבה וכעס תטיל מארה והפסד בדבר המובט כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן. מכל מקום ראה שהדרך הישרה שראוי שיכסף לו האדם ושיתפלל אליה כל חסיד לעת מצוא הוא עין טובה שירצה המזג הטוב האלהי אשר ממנו תמשך ההבטה הטובה וההשקפה המבורכת בכל הענינים עד שלא יבא אתו למושקפים ומובטים ממנו רק טוב כמו שהעין הרעה בזה הוא בהפך אשר ימשך אליה רעות רבות כמו שאמרנו. והתואר השני אשר תאר בו לרבי יהושע בן חנניה (אבות פ"ב) הוא מבואר שהוא מהענין השני וזה כי עם שהוא לא היה במדרגת הראשון שכמעט לא היה ילוד אשה הנה היה מחומר מתוקן בלתי יוצא מהשווי יציאה רעה ולזה מה שאמרו עליו אשרי יולדתו כי היה מרחם משחר ונולד במזל טוב ונאות וגם כי אמו אשר ילדתו היתה מאושרת בשיעור לאשר אותו (רש"י אבות שם מירושלמי) כדרך שנאמר (משלי ל') המשא אשר יסרתו אמו ועל כיוצא בו הבריות אומרות אשרי מי שזה ילד אשרי מי שזה גדל. ולזה היתה היישרתו שידבק האדם אל החבר הטוב לפי ששתוף החברה הטובה יספיק לאדם כמותו להדריכו בדרך טובה וישרה כי על כן חייב להתרחק מהחבר הרע כי החברה הרעה תספיק להפסיק טבע האדם וטוב מזגו. אמנם ר"ש בן נתנאל היה על הענין השלישי וזה כי אם הוא לא היה טבעו ישר ומתוקן כראשונים וכבר היו לו קצת מדות נוטות מהשווי הנה היה לו אימת שמים והיה מתגבר על יצרו לכבוש תאוותיו ולצמצם מעשיו על פי התורה והמצות כדי שינצל מהעונשים המוטלים על החוטאים כמו שתארו בפירוש ירא חטא. ולזה אמרו שהראוי והמחוייב לאדם שיראה את הנולד וזה שבבוא עליו תוקף תאותו מכל חטאת האדם אשר יחטא מתגבורת אחת מהליחות כאשר אמרנו יראה מה שנולד לו ממלאת רצונו להווה עברה וזעם וצרה לעתיד ובזה יפרוש מן העבירה. וכמו שאמר (אבות פ"ב) הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. ואמר כי ההפך מזה הוא לוה ואינו משלם ופירש הדבר באומרו אחד לוה מן האדם ואחד לוה מן המקום ברוך הוא כי אומרו לוה ואינו משלם הוא עלהנהנה מן העבירה שהוא כלוה אשר ישא עליו משאת מאומה ולא יזכור שסופו לשלם מגלימא דאכתפיה אמנם הירא חטא לא ילוה. אמנם רבי יוסי הכהן שובח מהענין הרביעי וזה כי אין צריך לומר כי הוא לא היה מכלל בני המדינה אשר חוקיה רעים להטות לבב האנשים לרעות אבל שהיה בהפך ולזה תארו בחסיד וטוב עם אנשים כי החסידות הוא ההנהגה עם הזולת על צד היותר טוב. ולזה אמר שהדרך הטובה שידבק בהם אדם לקנות בה תכונות טובות ומדות ישרות הוא להיות יושב עם שכן טוב כי הוא עצמו היותו חלק ממדינה חסודה וישרה בחוקיה ונמוסיה ולהרחיק השכן הרע לסבה עצמה כי הנה על ירושלם בשלותה נאמר (ישעיהו ל״ג:כ״ד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון ובקלקולה (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי וגו'. והנה רבי אליעזר בן ערך שובח מהענין החמישי ולזה תארו מעין המתגבר כי אין צריך לומר שהוא לא יתפתה אל רוע הדעות באמונות האלהיות ולא בזולתם אבל שכבר היה שכלו זך ונקי ומתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו ומאיר ומיישיר לכל נבוך הישרה מתמדת בלי הפסק ולזה מה ששבח לב טוב כי ממנו תוצאות חיים וכן הוא באמת דרחמנא לבא בעי ואשר לבבו שלם עם אלהיו הוא שלם בכל כי הוא דבר שהכל בו הוא יתן חכמה ממנו רוח דעת ויראה. ממנו כל מדה טובה. וכן ההפך מהלב הרע כי הוא מבלבל את הכל. וראה נפלאות ממה שאמרנו על זה. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מחזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם. וזה דמעיקרא סבר שהעיקר בכל אלה העניינים לשלמות האדם הוא היות האדם על טבע שלם מצד חומרו כי הנושא הוא היסוד אשר עליו ישען כל הבנין. וכמו שאמר החכם הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי ולזה אמר שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס שובח בהיות חומרו על זה השיעור מהיותר טוב שיכריע את כלם. אמנם אבא שאול אמר משמו כי כשיושקף בטוב הנה הענין החמישי והוא טוב השכל ויתרון מעלתו עולה על גביהן כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו וכמו שאמרו (ע"א ה'.) הצדיקים יצרם מסור בידם ואמרו ז"ל (נדרים מ"א.) דדא ביה כולה ביה ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת ולזה אמר אבא שאול משמו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה מכריע את כלם וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות כמו שכתבנו בשער נ"ח והוא מושל בכל. ואולם עקר הכונה בכל זה להורות כי הדברים האלה כלם ככתבם וכלשונם נזכרו ונעשו בפרשיות אלו אשר לפנינו המדברות בענייני הטומאות המתחלפות לזכרים או לנקבות ואופני תקוניהם וכל דיניהם אם בבקורם ואם בהסגרם והחלטם וטהרתם כלם נזכרו ונפקדו במספרם כמשפטם. כי מהידוע שכל אחד ממיני הפחיתיות אשר זכרנו שנתעתדו לפנינו מתולדותינו הם הממציאים לנו ומקילים בכחם זוהמות וטנופים בפנימיות הנפש מטמאים ומשקצים אותה כל אחד לפי רשעתו וטומאתו יולידו בדמותם וצלמם חוץ לנפש רשמים טמאים ומטונפים כל הנוגע בהם יטמא כפי טומאתם על דרך שנאמר (תהילים ז׳:ט״ו) הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר (איוב ט״ו:ל״ה) הרה עמל ילד און וגו' וזולתם. ונלמוד מהמפורש ומפורסם אצל הכל והוא מה שזכרנו ראשונה מבעלי העין כי מרוע תכונתם יצאו רשמים מזיקים ומשחיתים בכל אשר יפנו היזק והשחתה נכרת לא נוכל להכחישה לחוזק הנסיון בה וכבר זכרו החכמים כי האשה בנדתה תרשום בהבטה כתמים אדומים במראה הזכוכית. וכבר היה ממנהג הראשונים שתסגר ותסתתר כל ימי טומאתה לבל תראה ובל תמצא לדבר עם האדם ולא להסתכל בו כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז ח"ג. גם הרמב"ן ז"ל על לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי (בראשית ל״א:ל״ה) וגם אמרו (רמב"ן חקת) כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים גם יראו לכל הנשוכים בשתן בכלי הזכוכית. וכל אלו העניינים נפלאים מאמתים שהתכונות הנפשיות יעשו רשמים נכרים חוץ לנפש להוליד מהם רוח טומאה או טהרה בנוגע בהם או הקרב אליהם וזה טעם כל מיני הטומאות. וכמו שמוכיח על זה מאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (במדבר רבו' פ' י"ט) חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו'. כמו שיתבאר עם הראוי להלוה אליו בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ועל פי הדברים האלה אומר שעם שהוא ידוע שהעניינים האלו החמורים מהטומאות והנגעים ויותר מהמה בנגעי הבתים והבגדים הם דברים יוצאים מהחוק הטבעי והם דברים עמוקים ונסתרים שאפילו הדינים שלהם הם הם עמקי תורה וסודותיה כמו שאמר החכם (אדר"נ פ' כ"ה) שלמד שלש מאות הלכות בבהרת עזה מ"מ לא נגרע לקחת מהם התועלת אשר תשיג ידינו להישיר אותנו אל שלמותנו. וזה שהטומאות הנזכרות בשתי הפרשיות האלו ימצאו על חמשה סוגים כמספר הענינים שהיינו עליהם במה שקדם. האחד הטומאה המיוחדת לאשה מהנדות והזיבות ממקור דמיה ויכלול זבות האדם שאם הוא מענין אחר מ"מ בענין הטומאה משפט אחד להם וכמו שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת וכו'. והשני הוא צרעת העור הנחלקת לד' מראות נגעים בהרת ושאת שחין ומכוה כמו שהן ידועות מספור פרשיותיהן. והשלישי צרעת הראש הנחלקת גם כן למקום שער ולמקום חלק. והרביעי צרעת הבגדי'. והחמשי צרעת הבתים. והנה המספר הזה מהסוגי' עם חלופי טבעיה' יעירו אזנינו ויעידו לפנינו שהמה אלה סוגי הפחתיות בעצמם אשר זכרנו. ^*וכאשר נסתכל וכו' תוכן דעתו הוא, כי בחמשה סוגי הטמאות שנזכרו בפרשיות תזריע מצורע יש ד' מדרגות, כי הנדות והקרי לעתים הם מהכרת טבע האדם, והזיבות באיש ובאשה בלא עת נדתה, היא חולי הבא ממותר הטבע, ר"ל כי רק כאשר תרבינה בעבור חולי או שאר סיבה לחיות אלה בגוף האדם יותר מהראוי והמנהג הרגיל, תצאנה לחוץ בהכרח, כי לא יוכל עוד לסבלן בתוכו וכל מיני צרעת העור והנתק הם באים מטעות הטבע, ר"ל כאשר יקולקל ד"מ סיבוב הדם ותקופתו הראויה ע"פ חוקי הטבע בכל האיברים, או כאשר יסתמו מהעדר הרחיצ' והנקיה נקבי העור, ויסכרו מעיינות הזעה אשר לא תוכל עוד לצאת החוצה אז יעכר הדם ויולדו שחין אבעבועות או שאר מיני צרעת בעור האדם או בראשו, וצרעת הבגדים והבתים היא כנגד הטבע, ר"ל יוצאת חוץ לגדר הטבע, (כאשר יורה על זה מאה"כ "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ר"ל שדבר זה הוא רק עונש נסיי בארץ ישראל ולא בשאר הארצות ועיין מזה רמב"ם סוף ה' טומאת צרעת,) וכמו כן יש גם בהנהגת האדם בבחינת מזונתו ד' מדרגות, כי יש מסתפק רק במאכל ובמשת' ההכרחי, ויש שיחפוץ כבר במותרות, במטעמי' ומעדנים אשר יטעמו לחכו, ויש שיתע' בעבור זה לאכול גם שאר מאכלים, האסורים מפאת התורה, אבל אינם מתנגדים לטבע האדם ויש אשר בחלותו ישתגע לאכול כפראים במדבר גם מה שמתנגד לטבע האנושי כפחם ועפר ובשר חי ודומיהם.
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. ^*והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:

במדרש (במדבר רבה פר' י"ו) אתה מוצא שכשאמרו ישראל כלא שר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי וכו'. וכשקלקלו בעצת המרגלי' אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). ועתה ראה כי אומרם נעשה ונשמע הוציאם ממיתת הטבע אשר ע"י שלוח החיים. אמנם קלקול עצת המרגלים החזירם לקלקולם. כי באמת ישיבת הארץ לענין הגבלת החיים כישיבת גן עדן כי שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל (ברא" ב') כמו שכתבנו שם בתחלת שער י"ב הנזכר וגירושם ממנה כגירושו ממנו בלי ספק כמו שנתבאר זה המאמר על זאת הכוונה אצל ספור הנחש בשער הט' שזכרנו בתחלה. ולזה עלה חמת ה' לאין מרפא כי במואסם בארץ חמדה מאסו בעקרי התורה ונתיאשו מהשלמות האמתי הדבק עמהם שהוא נצחיות העולם הבא והתישו כח הגבורה האלהית מהפיל גוים רבים ועצומים תחתם תחת אשר היה להם להוסיפה ולהגדילה כי היד החזקה השלוחה להשמיד ולהרוג ולגרש אותם מפניהם אין לה כח ורשות כי אם מכח העליונ' ממנה שהיה יד על כס המשפט והצדק אשר זו במדרגת השופט וזו במדרגת השוטר. כי לזה אמרו (מדרש איכה פ"א) כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד) וכל זמן שאינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבור' של מעלה שנאמר צור ילדך תשי וגו' (דברים ל"ב). ^*כי כשהיד וכו' הנה כפי מה שאבאר עוד בשער הזה יורה בפי החכמים לפעמים שם "זכר" דרך השאלה אל הפועל, כמו שיורה שם "נקבה" על המקבל פעולת זולתו, והנה ידוע ג"כ כי כמו שבכל פעולה אשר יפעל האדם צריך תחילה כח שכלו השופט בקרבו לשפוט. כי ראוי לו לפעול כן ולהרהיב לזה עוז בנפשו, ורק אח"כ יעשה הפעול' ההיא בכח איברי גופו וגבורתו החיצונית כן הוא ג"כ אצל הי"ת, כי בטרם יפעל פעולתו צריך שיחייב תחילה משפט חכמתו העליונה כי ראוי הוא על פי הצדק והיושר לפעול כן ואז יעשה אותה ביכלתו שהיא לבלי תכלית והנה הכח השכלי השופט הזה המסבב הפעולה יקרא דרך השאל' בשם "זכר" יען כי הוא הפועל האמיתי, אבל הכח החיצוני המסובב על ידו לפעול אשר הוא כעין מקבל פעולת כח השכל השופט יקרא בשם "נקבה", והנה כאשר ימרו ישראל עיני כבוד עליון יחייב משפטו הצדק שלא יפעול עוד בגבורתו העליונ' נסים ונפלאות בעבורם וזה שאח"ל ד"מ "שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה" אפס העמים אשר לא ישכילו ויבינו זאת, לא יאמרו שרק בעבור משפט חכמת הי"ת שהוא במדרגת כח זכר חדל לעשות אותות ומופתים בעבורם כ"א בעבור שקצרה חלילה יד גבורתו ויכלתו, שהוא במדרגת נקבה, וע"ז רומז מאמר הכתוב "מבלתי יכולת ה'" כי הוא שם פעולה בלשון נקבה, ואמרו עליו חז"ל "יכול" לא נאמר (ר"ל "כי לא יכול ה'" לא נאמר, כי אז היה מורה שמשפט השכל העליון שהוא במדרגת זכר לא חייב אותו ולא חשבו לראוי ונכון שיביאם אל הארץ כאשר היה באמת) אלא "מבלתי יכולת"' וכו', יאמרו שתשש כחך כנקב', ר"ל כי קצרה גבורתך ויכלתך (שהיא במדרגת נקבה) להוציא זאת אל הפועל אף שיחייב אותה משפט הצדק. כי כשהיד העליונה יד המשפט היא גוברת תגבר יד הפועלת אמנם בחולשתה תחלש. והנה לפי זה תשישות כחו יתעלה אינו מפני שאינו יוכל אבל שאינו רשאי מכח היושר והדין. ומפני שזה לא יבינוהו סכלי האומות אמר שתשש כחו והוא מה שטען משה בעבורם אחרי כן באומרו ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה'. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ל"ב.) באומרם מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת אמר לפניו רבש"ע יאמרו שתשש כחך כנקבה. וזה שהמה דקדקו מקוצר המקרא שכיון שמלת יכולת היא שם דבר היה לומר מבלתי היות יכולת ביד ה' כמו שתקן רש"י ז"ל. ולזה ראו שתחת יכול שם הפועל אמר יכולת הבא על לשון נקבה ללמד שאמר לפניו הנה הגוים כלם כשראו מה שעשית עמהם במצרים ומה שנמשכה להם תמיד עוצם אהבתך לא יאמרו שהכח המשפטי העליון שהוא במדרגת הזכר הפועל בעצם וראשונ' הוא העומד לנגדם כלל שאם כן לא היתה עמהם בדבקות ההוא אשר זכר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. אבל יאמרו שאתה רשאי מכח המשפט המסדר אבל שאין כח בגבורה המצווה על המעשה שהיא במדרגת הנקב' אצל המשפט להוציא דבר אל הפועל וזהו חלול כבודך חלילה שיאמרו שאתה רוצה אלא שאינך יכול והוא מה שנרמז יפה במלת יכולת ה' היותה בכנוי הנקבה כי באמת הכח העליון המשפטי הוא כזכר הפועל והגבור' היא כמו הכח המתפעל. ולזה יאמרו שתשש כחך כנקב' זו שאינה יכולה להוציא אל הפועל מה שתצווה. ויש פנים אחרים בבחינה זו יבאו להלן במקומו. והנה אחר שחסרו הדבר עצמו שהיה נותן בידם כח וגבורה לעתות כאל והגוים ההם היושבים בארצם צדקו נפשם בהם איך יבא המשפט הישר האלהי לגרש צדיקים מהם ממקומם ולהביא רשעים תחתם ואין גזר דין של שבועה גדול מזה. ואע"פ שבסוף אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו לא יועיל ולא כלום כי לבם גלוי וצפוי לפניו שלא שבו מלבם כי אם מפני יראת הגזירה. משל לשב מאחרי המלך בעת מלחמ' כי תעלה בו חמת המלך יאמר ללכת אחריו הנה לא יאבה לו ולא יסמוך עוד על אהבתו ועבודתו כי לא מלבו. והוא אומרו לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי אחר שליי' המלחמה ולא לכם אם אינו עולה ודאי תנגפו כי הם רבים ועצומים מכם. והנה כל הענין הזה בצורתו כללו רבי יהושע בן לוי במאמר ההוא שזכרנו ראשונה ובמליצתו הנכבדת שהליץ. משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים. ראה שלשה כתרים בתוארים נפרדים כנגד שלשה תשוקות האנשים שזכרנו ראשונ' נאה היא תשוקת הערב עשירה תשוקת המועיל בת טובים תשוקת הטוב והישר. והנה כמו ששלשה תשוקות אלו יתחברו במציאות אשה כזו והם מוגבלות ומשוערות בה הגבלה אלהית נכונה והאדם משתמש בהן בהתר ולא באיסור ולא עוד אלא שמפיק בעסקיהם רצון מיי' כמו שאמר מצא טוב וגו' (משלי י״ח:כ״ב) כמו שכתבנו בפרשת נח שער י"ב. כן הארץ הזאת תכלול ג' ענינים הללו עצמן וישתמשו בהם עם יי' היושבים בה למצוא רצון נפשם בכלם כאותה הגבלה והשערה שעלידה יפיקו רצון מה'. אמנם כשאמר הבן אלך ואראה אותה מיד הוקשה הדבר בעיני אביו כי אמירה זו אינה באמת אלא סירוב ומיאון באשה זו אשר בה יבאו השלמת התשוקות באותה הגבלה שאמרנו ואין נפשם רק למלאת תאותם בכל אשר תאוה נפשם הבהמית כבא אל אשה זונה שלטת ומשנאה אשר שנאו האשה הצנועה ההיא קנטרו עליה ושמו לה עלילות דברים לאמר נשלח' אנשים לפנינו וגו'. כי מה להם ולצער הזה אחר שמלכם לפניהם וה' בראשם הולך תמיד עמם לנחותם הדרך ועל פי ה' יחנו ועל פי יי' יסעו וראו שהעבירם אח הים ונכנסו בשלום ויצאו בשלום הנה אם ירצה משה לשלוח מרגלים יעשה כרצונו כמו שעשה במעשה יעזר או כאשר עשה יהושע ליריחו ולעי אמנם יראה באמת כי מה שהקפידו על זה לא היה אלא למאסם בג' המתנות המחוברות זו בזו כמו שאמרנו. וכמו שאמר הכתוב שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה וכבר פירשנו כוונתו והדבר כן היה באמת שלא היה מורך לבב רק דמאיסא עלייהו וכמו שאמר הכתוב בפירוש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ומאמר המשורר דוקא וימאסו בארץ חמדה (תהילים ק״ו:כ״ד) והיא הקושי שהיה בעיני אביהם שבשמים שעליו נשבע ולא נחם לבלתי יבאו שמה כי אינם ראויים לאשה כזאת בשום פנים. וכבר פירשנו יפה שאין שום מקום אל היכולת האלהי לתת אשה כזאת למי שאינו ראוי לה כי יהיה עול בחקו יתעלה. אמנם אם היה מונע בידם לראותם אותה ולשלוח מרגלים כ"ש דמתפקרי טפי כמו שאמרנו במשל עכשיו יאמר כעורה היא ויתחזקו במאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה כי הוא מקום שאהבו להם כנזכר והראה חכמתו שהעצה הנכונה לפי דרכם להסכים עמהם ולשלוח המרגלי' כי אף על פי שגלוי וידוע לפניו את כל אשר יעשו הנה על כל פנים ידעו מפיהם כי טובה הארץ מאד מאד. אמנם שאר הענינים שאמרו אינם מענין השליחות ולא היה לתת לב עליהם והמאמינים בהם סייעו בעביר' ונשתתפו ברעתם וסבבו קלקלתם ופחיתותם היתה סבת עצבונם ובכיתם ^*וקבעו בכיה וכו', בזה רוצה הרב לבאר מאמר המדרש ילקוט שלח "אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר' גזירה על בהמ"ק ליחרב ושיגלו ישראל וכו'" כי הכוונה שע"י שהראו במעשה מרגלים זה, כי מואסים הם בחיי הגבלה, כי אם חפצים תמיד לרדוף אחרי הנאות המותריות, מזה נסובה להם כל הרעות אשר קרו אותם מאז והלאה עד סוף כל הדורות, ובזה הולך הרב ז"ל ומבאר כמה פסוקים בתילים מזמור פ'. וקבעו בכיה לכל ישראל לדורותם כי מיאוס הארץ ההיא כפי מה שתארנוה הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורו' בעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו ולעג וקלס לסביבותנו ואין שום מבא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו בהשלמת הגבלותיה המותני' בה כמו שעל זה בקש המשורר אחר שהתאונן על חרבן הארץ והבית במזמור אלהים באו גוים בנחלתך סמך אליו. רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה (תלים פ'). ראה שזכר בפסוק ג' תארים כנגד הג' ענינים שזכרנו כי על כן הזכיר תמיד בזה המזמור ג' שמות כנגדם. כי האלהים הוא הרועה בעניני המזונות והפרנסה ועל דרך שאמר האלהי' הרועה אותי וגו' (בראשית מ״ח:ט״ו) ותרגום דזן יתי. וצבאות כנגד מה שאמר נוהג כצאן יוסף כי בו ינהג צבאותיו וצאן מרעיתו בנאות השלום וטוב המצב בכל עניניהם. וה' הוא יושב הכרובים אשר לבדו חלק הנפש השכלי ודרך השגתה בו הוא מצד שהוא יושב הכרובים כמו שבא במקומם שער מ"ח. והכוונה שכל אלו הטובות נמצאו אתם מוגבלות ממנו ית' בשבתם על אדמתם ובהעלותם יסעו והיה מבקש עליהם שישיבו לקדמותן והתחיל מבני אפרים ובנימין ומנשה והם כלל הי' שבטים הנקראים על שם יוסף כי הם אשר התחילו בקלקל' והגלו בראש גולים. והוא אומרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כלומר עוררה להם את גבורתך ואל נא תעזוב אותנו. ולפי שהם היו בלתי מוגבלים בעניני מזונותיהם כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:ג׳) אתיו אקחה יין (שם נ"ו) השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) פרות הבשן האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה (שם ד') ורבים כמו אלה. לכן זכר עליהם התואר המורה על הגבלת הרשעים לבד ואמר אלהים השיבנו והאר פניך ונושע'. ואחר שזכר זה בקש בייחוד על גלות יהודה וחלק דבריו לשתי בקשות האחת על גלות הראשון אשר גלו לבבל אשר היה לרוע סדרם בכל הנהנותיהם כמו שאמר הנביא עליהם מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי יגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. (ירמיהו ט׳:א׳) וכל הפרש' כלה ואחריה רעותיה מובאות לה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו נבלעו מן היין תעו מן השכר (ישעיהו כ״ח:ז׳) כמו שזכר ישעיה ע"ה. לכן הזכיר עונשם באלו השני ענינים כנגד האחד אמר האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. וכנגד השני תשימנו מדון לשכיננו וגו'. וזה כי הם לקחו מיד ה' מעין חטאתם כי הם קלקלו את סדרם בחייהם בעניני ספוקם המותרין ואחר אכלו לחם צר ומים לחץ וגם יען שקלקלו חייהם המדיניית בעודם בשלותם השליכם אל ארץ אחרת מקום צר אשר הם עצמם איש לאחיו ואיש לרעהו יהיו בעלי ריב ומצה עד שהאויבים אשר הם בתוכם ילעגו לקולם בריבם יחד. ולפי צורכם אל שני אלו הענינים בהגבלתם זכר שני השמות בבקשה על תשובתם ואמר אלהים צבאות השיבנו והאר וגו'. והנה הבקש' השנית היתה על זה הגלות הארוך אשר אנו בקרבו אשר בו גלינו גלות שלימה מהארץ הטוב' ובו נחרב הבית ושמם לגמרי ובטלה העבוד' מכל וכל מה שלא היה כן בגלות הראשון ונזה אמר גפן ממצרים תסיע וגו'. פנית לפניה וגו'. כסו הרים צלה וגו'. תשלח קציריה עד ים וגו'. למה פרצת וגו'. יכרסמנ' וגו'. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך וגו'. בקש שהגפן הזאת אשר כן נטעה בראשונ' ועשתה והצליח' עד השיעור ההוא ולבסוף לסבת פרצת גדריה והגבולותיה ארוה כל עוברי דרך יכרסמנ' חזיר מיער שיפקוד עליה להשיבה לקדמות' ופירש שהפקיד' ההיא בלתי אפשרית מבלתי שיפקוד על כנה שנטעה ימינו והיא הארץ הטובה אשר היה המושב המיוחד לה כדבר שיושב על כנו ואמר ועל בן אמצת לך כמו בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב) ועל דרך שאמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהילים מ״ח:ג׳) אשר היא עתה שרופה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו השורפים והמכריתים אותה והשלמת זה תהיה כשתהי' ידך על איש ימינך והוא מלך המשיח שנאמר עליו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגלך (שם ק"י.). והוא בן אדם שאמצת אותו לשלוח אותו לקחת אותה מידם ולהשיבה אותנו באופן שנשוב על משפטינו ונתיישב על מתכונתנו ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא. ועל ג' הענינים אלו התלוייה בארץ זכר השלש שמות אשר הזכיר ראשונה וסיים ה' אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה כי לא תקווה השבתה אלינו ולא חזרתנו אל אלו השלמיות ההכרחיים להצלחתנו כי אם על ידך הגדול' והחזק' שתחזק ותגלה ותראה עלינו וכמ"ש השיבנו יי' אליך ונשוב' וגו' (איכה ה׳:כ״א). ובמדרש (במדבר רבה פט"ז) אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא תכנסו לארץ אבל לעתיד לבא אני אשלח מלאך מלפני לפנות לכם הדרך שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות (מלאכי ג׳:א׳) וזה כי בהמול לבב האנשים ימאסו שלוח החיים הבלתי מוגבלים ויבחרו בחיים המאושרים האלהיים וזה מה שיושפע מאתו מלאך הברית אשר יחפצו בו ועל ידי כן ישוב הכל למקומו וכבוד יי' עליהם יזרח לפנות בקר לאיתנו. ואחר שהקדמנו זה נבוא אל הביאור בזכרון הספיקות תחלה.