ירמיהו ט:ד מחשבת ישראל: חובות הלבבות

וּמִמָּה שֶׁתִּקְשֶׁה עוֹד הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ מַה שֶׁנָּהַג בּוֹ הָאָדָם עַד שֶׁשָּׁב לוֹ הַמַּעֲשֶׂה הָרַע דָּבֵק כְּהִדָּבֵק הַמַּעֲשִׂים הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר לֹא יֵקַל לְהַנִּיחָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ט׳:ד׳) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ וְאָמַר (שם יג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו וְגוֹ׳.

וּמֵהֶם מִי שֶׁהִרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ לְכַזֵּב וּלְסַפֵּר בִּגְנוּת בְּנֵי אָדָם וּלְדַבֵּר בָּהֶם וְאֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל זֶה מֵרֻבּוֹ (ס״א ואינו זוכר כ״ז לרוב ההרגל שהרגיל בו) מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תַּכְלִית אֶצְלוֹ וּכְבָר שָׁכַח הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר דִּבֵּר בָּם וְהַכֹּל שָׁמוּר עָלָיו וְכָתוּב בְּסֵפֶר עֲוֹנֹתָיו וּבוֹ נֶאֱמַר (תהלים מא) וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ וְאָמַר (שם נ) אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וְהִנֵּה הִשְׁוָה הַלָּשׁוֹן הָרַע עִם הַגְּנֵבָה וְהַנִּאוּף וְאָמַר (ירמיהו ט׳:ד׳) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ.