ירמיהו ט:יב מחשבת ישראל: תפארת ישראל, גן נעול, נתיבות עולם ולנבוכי התקופה

ואמרו דבר זה נשאל וכו', פירוש שג' מדרגות הם, המדרגה האחת היא מדרגת החכמה שיש לאדם בתחתונים מה שיכול האדם להשיג, המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעוה"ז ובא להם רוה"ק מעליונים, המדרגה הג' היא ההשגה שהיא בעליונים כי המלאכים הם עליונים. וזה שאמר דבר זה נשאל וכו', כי מה שהוא יתברך סבה לתורה הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים, כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העלה דוקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו לא היה זה סיבה לאבוד הארץ, כי אם חטאו היה הש"י מקיים התורה בהם והיו חוזרים למוטב, רק הסבה היה שלא ברכו בתורה תחלה ובזה בא להם אבוד הארץ, ואלו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה אז היה השם יתברך עמהם במה שנתן התורה להם. וכמו שהיה הוא יתברך הסבה למציאות התורה בהם היה גם כן סבה לקיום התורה בהם ולא אבדה הארץ. אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחלה ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, ג"כ לא היה השם יתברך עמהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ. ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחלה, שאין פירוש הברכה הדבור בפה בלבד, דודאי הדבור בפה היו מברכים, אבל הכוונה על הברכה בעצמה היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם. וזה שאמרו שם (נדרים פ"א ע"א) ג"כ מפני מה אין תלמידי חכמים מצוים שיוצאים מהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכין בתורה תחלה. כי אף אם היו מברכין בפה, מ"מ דבר הזה שהוא נתינת התורה צריך לברך הש"י בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השי"ת. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך הש"י בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלמוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב ואם דבק בזה אינו דבק באחר, ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה. וזה שאין מברכים בתורה תחלה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים, כי אלו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך ג"כ סבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים, ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם. וזה שאמר הכתוב (ירמיהו ט׳:י״ב) ולא שמעו בקולי נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סבתה, כי לקיחת התורה עם סבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי. ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסבה הראשונה בפרט ואין מגיע אל המסובב, וכל אלו הם עלולים ומסובבין ולכן פרשה הקב"ה בעצמו. וכן אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחלה, אין לוקח את התורה עם סבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים, כמו מי שלקח אילן בלא שרש אשר ממנו האילן אז אין נמשך פרי ממנו, ולפיכך אם מברך בתורה תחלה יוצא מהם תלמיד חכם ועושה פרי. ומפני כך כאשר האדם מכוין בתורה להש"י אשר נתן התורה, גם כן הש"י מציל אותו מן השגיאה ויאיר עיניו בתורתו:

ועל דבר זה יאמרו קדמונינו ז"ל (בבא מציעא פה ע"א) בפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דִבֶּר פי יי' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ?" דבר זה שאלו לנביאים ולחכמים ולא פרשוהו עד שפרשוֹ הקב"ה בעצמו "ויאמר יי' על עזבם את תורתי" וגו' שלא ברכו בתורה תחלה" [עכ"ל]. והמאמר הזה הבהיל לב התלמידים, כי כמה פעמים נזכר טעם חורבן הארץ, בעבור עבודה זרה ועריות ושפיכת דמים ושאר העברות, ומה ענין ברכת התורה שאמרנו? היתכן שבעבור כן תאבד הארץ? והמקרא עצמו אומר "על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" (ירמיה ט, יב). אבל ראו קדמונינו ז"ל שמזכיר הכתוב חכם ונביא שיגידו הדבר. ואחר כן "ויאמר יי'". ויותר מתמיה שאם הזכיר שהלכו אחרי הבעלים, מה טעם להזכיר עזיבת התורה? וידוע שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה.³נדרים כה ע"א ("כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה") לכן הודיעו בחכמתם כי נשאל מהחכמים ומנביאים טעם וסיבת בואם אל הגילולים והבעלים שהן שוא והבל [ואינה] שקול דעת האדם עד שבעבור כן נחרבה הארץ, ולא היו יכולין לפרשו, כי גם בעיניהם יפלא, יען היו ישראל תופשי התורה ויודעים מצותיה, כדרך "איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו" (ירמיה ח, ח) ואמר "ותופשי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). אבל השם הבוחן לבות ורואה המחשבות הפנימיות פירש הדבר. והוא שהיתה תורתן מן השפה ולחוץ, ובלבם לא השכילו סגולתה ותפארתה ולא השיגו כי היא מקור החיים וכל הטובה. ולפי שלא השיגו מעלתה לא ברכו ולא הודו לאל-יועץ שנתן תורה נפלאה כזאת לבני אדם. ובעבור שלא אהבו התורה בלבם ולא עבדו את השם בשמחה ובטוב לב, גברו עליהם יצרם הרע והרֶשע, ונפלו בתכלית ההשחתות לעבוד את הבעלים, וזה שאמרו "שלא ברכו בתורה תחלה". לא כן דוד מלך ישראל החסיד [שבחכמים] שהיה אוהב חכמה, והיה מברך את ה' על מועצותיו הטובות שנתן לו, והוא ענין נפלא בפירוש הפסוק. הבינהו.

ובפרק אלו נדרים (נדרים פא.), אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו, עד שהקב"ה בעצמו פירשו, שנאמר (שם פסוק יב) "על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה". אמר רב יהודא, שלא ברכו בתורה תחלה.