וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה עָלֵ֖ינוּ נֶ֑הִי וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֙ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃
עקידת יצחק
*הענין וכו', כוונתו כי נוסד בטבע כל אדם שכוחות נפשו הפנימיות מתפעלות, ע"י פעולות חיצוניות, כמו שנמצא באלישע שהשכלתו הרוחנית וחול עליו הנבואה האלקית היתה מסובבת ע"י ניגון כלי השיר כמאה"כ "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"', (ועיין מזה ברמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה,) וכמו כן המציאו החכמים תחבולות שונות לחזק כח הזכרון באדם ולהשאיר בלבו על ידן זכרון הדברים אשר ראה או שמע, והחכמה המלמדת זאת תקרא מנעמאניקא, וכמו כן יש כלי ניגון שונים, אשר כנגן המנגן עליהם יתפעל השומע מהם לשמחה או לעצב ולאבל, לבכיה או לחרדה והתעוררות, והנה השופר עיקר פעולתו הוא לעורר החרדה בלב שומעיו, כמאה"כ "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אבל בכל זאת לא כל הקולות היוצאת ממנו שוים, כי התקיעה הפשוטה תסבב כעין הרהבת עוז והתפעליות השמחה וישוב הדעת, תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער, והשברים ממוצעים הם בין שתיהם, ויען כי הצדיקים ישמחו ליום המשפט והדין אחרי הודעם כי בו יבואו על שכרם, כמאה"כ "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים": והרשעים בהפך חרדים מיום הדין כמאה"כ "כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני ה'", והבינונים יש להם התפעליות מעורבת משמחה עצב ותקוה, ולהורות על כל זה נצטוינו לתקוע בר"ה ג' קולות שונות אלה, תקיעה שברים תרועה, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר.- ולביאור הענין הזה אומר כי להיות הכחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצונות ונעזרות מהם כמו שנתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה כמו מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות כאומרו (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' או מהבכי והאבל כאומרו (ירמיהו ט׳:י״ז) קראו למקוננות וגו'. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכיר' וכיוצא באלו העניינים שאחשוב שכלם למדו מהתורה האלהית כמו שיבא בפרשת שמע שער צ' ב"ה. הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים. כלים שעקרן לישב המנוח' והשמח' בלבות האנשים כמ"ש (ש"ב ו') ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופי' ובמנענעי' ובצלצלים. וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרד' כמו שנאמר אחר פרץ עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר (שם) כמו שזכרנו זה שער נ"ט. ולזה מה שנתיחד בנגוני ר"ה זה הכלי מכל זולתו כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ותקע בשופר והזהיר את העם. את קול השופר שמע ולא נזהר כו' (יחזקאל ל״ג:ה׳). ולפי שהיום הזה יום חרדה והתעוררות מכל הימים אמר המשורר עליו. הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חננו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א.) הנה שבכל מיני השיר בחר הרנה והתרוע' כי הם עניינים קרובים כמו שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד). וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (מלכים א כ״ב:ל״ו) ויעבור הרנה במחנה. ומכל כלי הזמר לא בחר רק בשופר. ולזה אמר שישאו זמרה מלפניהם ויתנו תוף כנור נעים עם נבל בבית משמרתם או למי שירצו ושיתקעו בשופר בכסא ליום חגנו ואז"ל אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה (ראש השנה ח':) כי חק לישראל מימים ימימה שבו הוא משפט לאלהי יעקב. והתוקע בו לשיר כגון שנאמר (במדבר י׳:י׳) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות לא יצא (ראש השנה כ"ט.) ואמר כי העקר הזה רצוני מהיותו שופט כל הארץ עדות ביהוסף שמו ויחס ליוסף כל האומה כמו שאמר (תלים פ') נוהג כצאן יוסף ואימתי שם העדות בצאתו על ארץ מצרים כמו שאמר (שמות י״א:ד׳) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' (שם י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' ושם נתפרסם כי דין ומשפט לש"י עם מכעיסיו ונפרע מהם כרצונו. ואמר המשורר על שם הכנסיה שפת לא ידעתי אשמע הסירותי מסבל שכמו. והכוונה כי מה שלא ידעו ולא שמעו קודם לכן ראו בעיניהם ושמעו באזניהם והוא מאמר הש"י על העם ההוא הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנ'. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. בצרה קראת וגו' אמר לו זה מה שיורה על אמתת ההשגחה בלי ספק והוא שלא נזקקתי לכם עד שצעקתם וקראתם באזני וכו' הושיענו ה' אלהינו כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וגו'. וזה מה שלא תוכל להכחישו ממראה עיניך אשר ראית אותו עם היות שהשכל האנושי משתומם בקרבו לאמר מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. והוא אומרו אענך בסתר רעם כי הרעם זה ממש ענינו הוא מפורסם מפני חוזק הרגשו ועם כל זה יתמהו עליו האנשים ויפנו הנה והנה כי לא ידעו מאין מוצאו. וזאת היתה נסבה לשאבחנך על מי מריבה סלה כי הקיצור הזה באופן המשך ממני אלו המעשים מביא האנשים לפסוח על שתי הסעיפים עד שכמעט שעבר מהם הענין הנסיי הנפלא מיד יחזרו לידי ספקן הראשין כמו שהיה בתחלתם שנאמר (שם י"ו) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ואיך שיפורשו הכתובים האלו מ"מ נתבאר מה שרצינו אליו מהיות הזמר מיוחד ליום הזה שהוא חק לישראל ומשפט לאלהי יעקב להעביר ולהשמיע במחנה העברים תרועה וקול שופר כמו שאמר (תלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה יי' בקול שופר. וזו היא כוונת חכמינו ז"ל באומרם ובמה בשופר. וגם מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) בשופר של חירות כי כל עוד שיכנע היצר וישפל עוד תוסיף מעלה ורוממות הנפש השכלית ואין צ"ל שתשחרר ולא תעבד לו כמו שביאר הש"י בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. וכמו שאמרו (ר'ה כ"ו:) מצוה בכפוף כדי שיכפפו לבם בתפלה. זו היא כוונת כל נוסח:
גן נעול
[ירמיה ט, טז] "ואל הַחֲכָמות שִׁלְחוּ ותבואנה". פירוש נשים היודעות דרכי החכמה, הירֵאות ה' ונוהגות בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. ואלה הנשים יקראו, והן תבואנה ותשאנה עלינו נהי, כי בחכמתן וצדקתן יגידו האמת בקינתם שגמלנו רעה לנפשינו, כי סרנו ממצות השם וחֻקוֹתיו. בעבור שהן מבינות טעם החרבן, וכמו שפרשנו בפסוק (ט, יא) "מי האיש החכם ויבן וגו' על מה אבדה הארץ". וכשנשמע דבריהם אז (ט, יז) "תרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים" על כל חטאתינו, ושנסתלקה השכינה לבָשְׁתֵּנוּ ולחרפתינו, ונחרבה עיר הקדש ומקדש ה', וכמו שאמר (ט, יח) "כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו, בושנו מאד כי עזבנו ארץ". כלומר ראוי לנו להכלם על רוע מעללינו שבעבורן גלינו מעל הארץ, כדרך (ויקרא יח, כה) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" וגו'. ורד"ק ז"ל פירוש "חכמות, בדברי הספד וקינה", עכ"ד ז"ל. ומה שפירשנו אמת.