כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
גן נעול
וכמו שהוא בארח החסד ופרטיו, כן הדין בכל מדה ומדה כמו מדת הרחמים, מדת החנינה, אריכות אפים, רב חסד, ואמת נוצר חסד לאלפים. וכן במדת קנאתו ית' אפו וזעמו וכל כיוצא בהן. ולעמת זה הכין השמים והארץ הכל במדה במספר ובמשקל, וכמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון ח') לשלם לאיש כמעשהו, אין חקר לנפלאותיו ואין קץ לדרכי חכמתו. ובני אדם נבדלין בידיעת דברים אלו. וכפי רוחב לב החכם יבין מקצת דרכי ה', וכפי רוב צדקתו חכמתו, כי יערה עליו השם רוח ממרום להבין צפונות תעלומות מפעלותיו. כדרך שאמר צופר לאיוב (איוב יא, ה-ו) "מי יתן אלוה דבר וגו' ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה". ויתבאר היטב בבית השני בעז"ה. ואמר (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה'". והמשורר האלהי כשספר מקצת דרכי ההנהגה העליונה בשירו, חתם דבריו (תהלים קז, מג) "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי יי'". וכמו שענה השם ב"ה למשה ע"ה, שבקש ג"כ לדעת עניני הדברים הללו. (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". הודיעו במעמד הנורא הזה כל מה שתוכל דעת האדם להשיג בסוד דרכיו ית', להבין מפעלותיו בעולמו. ובדרך שבקש המשורר (תהלים כה, ד) "דרכיך יי' הודיעני ארחותיך למדני". אבל שיבין האדם סוד כל הדברים מראשית עד אחרית, זה דבר בלתי אפשר. ודומה למי שמבקש לכנס כל מי הים בכד קטן, שלא יכילם כלל. ואולם כפי רוב הידיעה בהן תגדל נפש היודע. ויתואר בתאר "גדול" בעבור גדולת נפשו המבינה בסוד דרכי ה', שזה מופת על רוחב כח הדעת, וציורי הבינה הנטועים בה, ומשקל שאר כחות יקרות שבנפשו. כי בכל דבר ודבר יש גדולה. כדרך (ירמיה י, ו) "גדול אתה וגדול שמך בגבורה". ובענינים האלו התהללו החכמים והנביאים לפי שראוי לאדם להתהלל בתבונות כאלו. וכמו שאמר (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וגו'. וכמו שבארנו בחדר הרביעי כשדברנו על טובת מדות הגבהות שכתוב על יהושפט הצדיק שֶׁגָבַה לבו בדרכי ה'. ובכלל הענינים הללו הן יסורי צדיקים ושלות הרשעים, והנסיונות שהקב"ה מנסה בהן את הצדיקים, דרכים נפלאים בסוד חכמתו העליונה. והכל צדק משפט ומישרים. וכמו שאמר (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". ובארנו מקצת דברים אלו בפירושינו למסכת אבות בפרק בעשרה מאמרות,2יין לבנון, תחילת פרק חמישי (מהד' תשס"ג עמ' 352) ובספר "רוח חן".3חכמת שלמה, פרשה יב פסקא טז, עמ' 185 אבל אין דעתי נוטה להכנס בספר זה בדרושים ובמאמרים רחבים, זולתי להציע הצעות קצרות כפי יכלתינו. ועל כן במה שדברנו יתמו דברי החלון הזה. ונתחיל בחלון אחר לבאר בו מה שרמזנו עליו בראש הספר. והוא שהחכמה אחת ולא תשתנה. והשנוי מצד המקבלים:
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי ג' דעות יש בבחינת אופן הוית העולם ומלואו, האחת, לדעת ארסטו והנמשכים אחריו שהאמינו בקדמות העולם, והיות מציאותו נמשך ומחויב בהכרח ממציאות הי"ת, השנית, דעת פלאטון וסיעתו שחשבו כי בראו הי"ת מחומר זך ודק שהיה קדמון, והשלישית היא דעת התורה האמיתית, והיא, כי הי"ת ברא הכל מהאפס ואין המוחלט, ולפי השתנות דעותם אלה באופן הוית העולם. כן יתחלקו ג"כ בענין ואופן חול הנבואה האלקית על האדם, כי לפי דעת ארסטו ופלאטון, יצטרכו להיות באיש תחילה הכנות נפשיות מעלות ומדות יקרות ידועות, ואז נמשך ומחויב בהכרח שיחול עליו השפע האלקי המסבב הנבואה, אבל לדעת התורה תלוי גם זה רק ברצון הבורא ית', אם ירצה להשפיע שפע נבואתו על איש אשר הוכן לה לפי תכונות נפשו ובחירתו במעשים הטובים הנרצים בעיניו ית', וע"כ יתמה הרב ז"ל על הרמב"ם ז"ל, כי אחרי אשר דחה גם הוא דעת הפילוסופים באופן הוית העולם, והאמין רק בדעת התורה האמיתית, כי בראו הו"ת מהאין המוחלט. (עיין מ"נ ח"ב פי"ג), איך נראה אח"כ כמסכים עמהם באופן חול הנבואה באמרו שם פ' ל"ב "שלא תחול הנבואה רק על מי שיש לו המעלות והמדות והכנות נפשיות המצטרכות לה. ומי שיש לו כל אלה מחויב בהכרח שתחול עליו הנבואה, ואם בכל זאת היא נעדרת ממנו, הוא דבר פלא הדומה להעדר תנועת היד מירבעם, אף שהיה לו הכח החיוני אשר יש לכל אדם להניע ידו ככל אשר ירצה, וכהעדר כשרון הראות למחנה מלך ארם המסובב על יד אלישע בבואם להרע לו, אף שהיו עיניהם בריאות וטובות, כי בכל זה הראה הרב שמסכים לדעת הפילוסופים, החושבים הדבר למחויב בהכרח שתחול הנבואה על איש שנשלמו כחותיו הנפשיות המצטרכות, בעבור האמינם בקדמות העולם או לפחות בקדמות חמרו הדק, וזה מה שכבר דחה בעצמו בפ"יג שם ? והרב ז"ל חלק על דבריו אלה, ואומר שכמו שכתב הרמב"ם שם, פל"ב, שלא נוכל לחשוב שתחול רוח הנבואה על איש כסיל ובער אשר יחסרו לו כל התכונות הנפשיות והמעלות והמדות הטובות המצטרכות לה, כי החושב ככה דומה למי שיחשוב שיוכל חמור או צפרדע להנבא; כן צריכים אנו להרחיק מגבול דעתנו, גם מה שחושב ארסטו, שטוב המזג ותכונות הנפש היקרות המסבבות השפע הנבואיי באים לאדם רק בדרך מקרה, וסבתם רק מולדו הטוב, ר"ל שנולד במזל ידוע לו כל אלה, וכי בהכרח ינבא בעל התכונות היקרות האלה, כי כל זה סותר דעת תורתינו, כי אם נאמין שהי"ת אשר ברא עולמו מאפס ואין ינהיגהו בשני אופני הנהגה, האחת טבעית אשר בה ינהיג רוב ברואיו, והאחת נסיית, אשר בו ינהיג עם בחירו, והנבואה היא ג"כ ענין נסיי, ר"ל שפע רוחני ואלקי המושפע מהי"ת בדרך אשר למעלה מהטבע, על מי שיש לו התכונות הנפשיות הראויות, ויחבר אליהן גם החפץ והתשוקה להפרד כפי יכלתו ואפשרות האנושית, מעניני החומר והגוף, למען התהלך עם אלקים בהלך נפש, ולקרבה אליו ע"י עשותו תמיד המעשים התוריים המצווים מאתו ית', כמא"הכ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל כי רק בהתהלך האדם עלי ארץ באמת ובתמים את האלקים לשמור חקיו ומצותיו, אז "צדק משמים נשקף" עליו, כי משם יושפע עליו רוח נבואיי ושפע אלקי, וע"כ לא זכו אדם, נח, ואברהם שתחול עליהם הנבואה רק אחרי אשר נצטוו מה"ית בשמירת כמה מצות ושמעו בקולו, כי השכר היותר גדול אשר יוכל לבוא אל האדם עקב אשר שמע בקול ד', הוא חול רוח הנבואה עליו, וע"כ נמצאת הנבואה רק בישראל ולא בשאר העמים הקדמונים, אשר לא עליהם נגה אור התורה האלקית, אף שהתחכמו קצת מיחידיהם מאוד בידיעת החכמה והפילוסופיאה ולהורות ע"ז אמרו גם חז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" כי תואר חכם אמיתי יאמר רק על האיש המשתדל מצד שכלו לעשות רצון בוראו, בהתבוננו רק בדעות אמיתיות ועיונים שכליים הבנוים על אדניהתורה והאמונה, ותואר גבור יורה, לא לבד, כי הוא שלם בגופו ומשתמש כראוי בכל חושיו אשר הם כלי ההשכלה, (כי רק מהמוחשים המושגים בחושים, יקח השכל הקדמותיו להוסיף בהן השכלתו, אשר ע"כ מי שנחסר לו אחד מחושיו יחסרו לו גם קצת מושכלים וידיעות הבנויות על אדני מושגי החוש ההוא), כי אם גם שגופו חזק ובריא לסבול העיון והחקירה התוריית, אשר יכבדו לרוב לאיש חלוש המזג ורפה כח כנודע, ותואר עשיר מורה, שאין לו מונעים חוצה לו, כריש ועוני וחוסר כל, המטרידים לרוב דעת החוקר והמשכיל לעיין כאות נפשו בעיוניו השכליים, כי רק במלאת ספק המחסורים הטבעיים, יהיה שכל האדם בריא וחזק להתעסק מבלי דאגה בחקורותיו העיוניות, תחת כי המחסור לא יתנהו להשכיל ולהבין, מלבד שמחליש גם כח גופו וחושיו, אשר יובילו לו ההקדמות לעיוניו השכליים מהדברים אשר חוצה לו, ועל היות שלש אלה, ר"ל החכמה הגבור' והעושר, נבחרות רק מצד היותן אמצעות להשגת ידיעת ד' האמיתית, לא בעבור עצמותן, יורה מא"הכ "אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וכו' ר"ל רק בהיותן אמצעות לבעליהן לקנות על ידן שתי אלה המעלות היותר נכבדות, השכל וידוע את ד', אז ראוי להתהלל בהן, ולא באופן אחר, גם מעלת הענוה היקרה מאוד צריכה להיות באיש אשר עליו יחול רוח הנבואה, ועכ"פ היא מועלת מאוד לסבב השגת השפע האלקי הזה, כמאח"זל "ענוה מביאה לידי רוח הקודש". והנה המעלות האלה המכשירות את האדם לקבלת שפע הנבואה, אינן מחוייבות להיות טבעיות במי שינבא, מלידה ומבטן, עד שנקרא ענין נבואתו שלמות טבעית, ונאמר כי מי שחסרו לו בטבעו אין אפשרות עוד שתחול עליו רוח הנבואה, כמו שחשבו כל זה הפילוסופים המאמינים בקדמות העולם, או לפחות בקדמות החומר הדק, בעבור שלא יאמינו ביכולת הי"ת להוציא דבר מאין המוחלט ומלא דבר אל היש, כ"א הכל נמשך לדעתם בהכרח רק מהסבה הראויה הקודמת לו, אשר ע"כ יאמינו, כי גם למעלת הנבואה צריך שתקדים הסבה הראויה לה, שהיא שלמות הנביא הטבעית לו, כי אנו בני האומה הקדוש' המאמינים בחידוש העולם מהאפס המוחלט, מאמינים ג"כ כי אף שבהנהגת העולם הטבעית ע"פי השתלשלות הסבות והמסובבים, נמשך כל דבר רק מסבתו הראוי לו, בכל זאת בהנהג' אלקית הנסיית היוצאת מגבול הטבע, אשר בה ינהיג עם בחירו המשתדלים להתקרב אליו ולקנות להם בהתעסקם במעשים התוריים השלמות הנזכרות למעל' בבחירתם החפשית, אף שלא היה להם קנין השלמיות האלה למנה בטבעם ותולדתם, יוכל להשפיע שפע נבואתו אשר הוא עניין נסיי ופועל אלקי, לא ענין טבעיי, גם על מי שאין המעלות האלה לו למנה מלידה ומבטן, (ולדעתי הורו גם חז"ל על זה, כי לא אמרו "אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו חכמה גבורה ועושר" שמשמעות מאמר זה היה שכל אלה המעלות צריכים להיות בו כבר מני רחם כדעת הפילוסופים, כ"א אמרו רק "על חכם גבור ועשיר" ור"ל בזה רק על מי שמשתדל לקנות לעצמו כל אלה בבחירתו החפשית, כפי יכלתו ואפשרותו), וע"פי דבריו אלה דחה הרב ז"ל דברי המ"נ שקרא גם הוא שם ענין הנבואה בשם שלמות טבעית, אחר שהוא באמת רק שלמות נסיית, גם מה שאמר שם ח"ב פל"ב וז"ל "ואפשר וכו' שהנבוא' בחיק (ברוך בן נריה) גדולות" שר"ל שבעבור שחסרו לו השלמיות הטבעיות המצטרכות לנבואה, או שהאבר המיוחד אל הכח המדמ' לא היה בו בתחילת יצירתו באופן המצטרך אם תחול הנבואה על בעליו, היה זה כמעוות שלא יוכל, לתקון בשום תקון והנהגה, מתנגד לדמת הרב ז"ל אל האמת, אחרי כי ענין הנבוא' הוא דבר נסיי התלוי רק ברצון הי"ת אין מעצור לו ואין מכלים בידו להשפיעו על מי שירצה, אח"כ אמר הרב ז"ל, כי בעבור היות המעלות והמדות היקרות האלה המועילות לקבלת שפע הנבואה במרע"ה, על צד היותר שלם, זכה גם הוא לעלות במדרגת הנבואה למעלה יותר מכל שאר הנביאים זולתו, וע"ז מורה גם מאמר המדרש על הכ' ומשה היה רועה באמרו כל אמרת אלוה צרופה "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן וכו'" שר"ל שהנבואה שהיא אמרת אלוה, וגדולת המעל' להנהיג את ישראל בהנהג' הנבואית, לא נתן הק"בה לאיש עד שצרף ובחן אותו בבחינת הנהגתו בשאר המתנות שנתן לו כבר, והן החכמ' בידיעת הטבע הגבור' והעושר, שהם כולם רק כדבר קטן יחשבו לעומת מעלת הנבוא' שהיא החכמ' העליונ' והאלקית, ואין דבר גדול יותר ממנה בכל קניני האדם הגופניים והשכליים עלי ארץ והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) *ופלא הוא וכו' ר"ל שפלא הוא בעיני כל משכיל שיחשוב הרמב"ם ז"ל דבר זה לפלא, שתעדר מעלת וכשרון הנבוא' באיש שנשלמו תכונותיו הנפשיות, כי אחרי שלפי דעת התור' תלוי ענין הנבוא' שהוא רק דבר נסיי, רק ברצון הי"ת להשפיעו על מי שירצ', מי זה יתפלא עליו אם ימנע הכבוד האלקי ממי שאינו רוצה לתתו לו ? ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי *וכל זה מה שיותש בו וכו' ר"ל מה שיקרא הרמב"ם ז"ל ענין הנבוא' בשם שלמות טבעית, לא יישר בעיני הרב ז"ל, כי הלא בזה יוחלש ויותש כח רצון הי"ת, אם נאמר שתחול הנבוא' באדם מצד חקי הטבע לבד, תחת כי באמת הוא רק באופן נסיי ע"פ רצון הי"ת. וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): *וא"א מבלי שיהי' לזה סיוע וכו' ר"ל שלמות העם אשר הנביא יושב בקרבו, תוסיף גם שלמותו המוסרית, וכשרונו לקבל שפע הנבוא', כי תורה שהוא השתדל להישירם ולהנחותם הדרך המוסרי עד עתה, ואף כי שיעשה זאת, כנוח עליו רוח השם, וכן אה"כ "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וכו' ואמר ג"כ, "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'", תחת כי פחיתות בני דורו בבחינ' מוסרית לא לבד כי תורה, כי מנע וחדל ללמדם ולהודיעם דרך ד', אשר כל זה יחשב גם לו להעדר שלמות ופחיתות מעל', מסבב ג"כ שלא יהיו ראוים וזכאים שישתלח נביא להם. ובעבור זאת תמנע הנבוא' לחול על מי שהי' ראוי לה בלעדי זאת, כמאחז"ל על תלמידי הלל "ראוי הי' שתשר' עליהם שכינה כמרע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך". גם שלמות המקום אשר הוא שוכן בקרבו תועיל מאוד להשפע' נבואית כדחז"ל שארץ ישראל הקדוש' היא יותר מוכנת מכל שאר ארצות שיחול השפע האלקי על יושביה, וכ"כ גם הכוזרי מאמר ב' סי' י"ד "כל מי שהתנבא לא נתנבא בה או בעבורה", וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. *ובזאת הסבה וכו' ר"ל אחרי שמדרגת הנבוא' אשר תחול על האדם ברצון אלקי תשתנ' לפי מעלת ומדרגת שלמות הנביא ושלמות העם שיושב בקרבו, ע"כ יבדלו הנביאים אלה מאלה במדרגות ומעלות כשרון נבואתם. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם *לפי שהמוחשות וכו' ר"ל שהמושגים, אשר יובילו לנו החושים הם תחילת ומקור רוב משפטי האדם השכליים וידיעותיו, אשר ע"כ כשיחסר לו חוש אחד תפקד ממנו ג"כ אותה הידיע' הבנויה על מושגיו, ד"מ חכמת הראות, מאיש אשר נולד עור, וחכמת המוזיקא מחרש מני בטן. לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס *האנשים אשר היו שם עמו וכו' ר"ל לדעת הרב ז"ל, הכחות הגופניות שלו כי הם לא יכלו בתחיל' עמוד ולהשאר על מתכונתן, בהשיגו השגה הנבואית בשכלו, ועזבו אותו עד שאמר לו המלאך הדובר אליו חזק ויתחזק גם בגופו ורק אז היתה השגתו שלימה. האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור *וזה כי החכם וכו' ר"ל כי אריסטו אמר שכמו שהגלגל היומיי מסבב בתנועתו בכל יום גם כל הגלגלים עם הכוכבים אשר בתוכם ממזרח למערב בעבור היותו העליון והנכבד מכולן אשר על כן יפעל פעולתו ביגיע' יותר קלה ויותר במהירות, כן תצא גם פעולת כל האישים הנכבדים יותר בקלות אל הפועל, מפעולות פחותי המעל', ונמשך מזה כי מרע"ה בחיר בני אדם כולם, הי' בכל זאת מצטרך לקנין המעלות הנזכרות, למען היות ראוי לקבל שפע הנבוא', אף כי זולתו מבני אדם הנקלים והפחותים ממנו בערך מעלתם ושלמותם. והסב' בכל זאת היא כי גם מרע"ה בכל יקרת מעלתו, לא חדל להיות אנוש קצר יד, אשר ידבקו בו בעבור זה חסרונות אנושויות, הן במה שישיג בעיוניו השכליים, והן במה שישיג בנבואתו, מסבת קוצר כחותיו האנושיות להשיג או מצד צרכי גופו ההכרחיים ותשוקותיו הארציות, אשר מכל אלה לא יוכל האדם להפרד לצמיתות כל עוד שבחיים חייתו, ובמעט' הגויה הנהו, וכל אלה יעכירו לפעמים מושגיו הרוחניים, עד שלא יהיו ברורים ואמיתיים כראוי מבלי תערובות סיגי הדעות, ולהורות ע"ז אמרו חז"ל ד"מ כי גם בהיותו בהר סיני הי' אצלו ההבדל בין יום ולילה, כי בהשיגו מושגיו לפעמים דרך כלל כמשפט השכל המוחלט, מבלי הצטרכות להשיג תחילה הפרטים ולעלות מהם אח"כ מעלה מעלה מהמתאחר אל הקודם (עיין למעל' שער י') הי' אצלו יום, וכאשר השיג רק הפרטים והוצרך לביאור והפרד', ר"ל להפריד ולהפשיט המושג הרוחני והכלליי, מהאישים הפרטים הגשמיים, ד"מ מושג החיות הרוחני הנפשט מגופי בעלי חיים השונים למיניהם כמשפט כל אדם שהוא רק משיג חמרי ואנושי, הי' אצלו בבחינת השגתו שאינה בהיר' כל כך, לילה, ויען כי יחס המקרא אל המשנ' המבארת אותו, כיחס הכלל כל הפרטים, אז"ל להורות ע"ז הענין "בשעה שמלמדו מקרא יום בשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה" גם בהשיגו אמיתת מהות הי"ת לפי אפשרות אנושתו יודע שהוא יום, ובהשיגו הי"ת רק עפ"י פעולותיו, איך ישפיע מטובו על כל ברואיו ויברך אותם, בהאציל עליהם השפעתו ממרומים להתמיד קיומם כל ימי צבאם עצי ארץ יודע שהוא לילה, כי השגת הי"ת ע"י פעולותיו, אינה ברור' כהשגת הנביא את מהות הי"ת, ולהורות ע"ז אז"ל בשעה שמלאכים מקלסין אותו בקדוש וכו' יודע שהוא יום, ובשע' שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה" כי תואר "קדוש" יורה על השגת אמיתת מהותו ית'. ותואר "ברוך" יורה על השגתו מצד פעולותיו, (ועפ"ז נבין גם כוונת הפיוט "אמיצי שחקים" למוסף יוה"כ; אשר בו הציג הפייטן תמיד את ברואי מעלה המשיגים יותר מהות הי"ת האומרים קדוש, לעומת ברואי מטה האומרים ברוך) וכן בעת היותו במדרגת מלאכי מעל' אשר ע"י הנעתם את הטבע כולה, מסבבים אותה להצמיח מזון לבני אדם מבלי שיצטרכו הם בעצמם אל המזון, הי' אצלו יום. ובהיותו במדרגת בני אדם הצריכים למזון אשר יוכן למו דבר יום ביומו, הי' לילה, ולהורות ע"ז ארז"ל ד"מ "בשעה שרואה המלאכים טוחנין המן וכו' יודע שהוא יום, וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה". גם בראותו כח שכלו המשיג הנעל' מכל כחות גופו, ודומה בזה לגלגל חמה הנעל' במעלתו מכל שאר הגלגלים נלאה להשיג כראוי את מושגיו, יודע שהוא לילה ובראותו כחות גופו המשולים ללבנה ולשאר הכוכבים משתדלים להכנע תחת יד השכל ולהתקרב אל האלקים, יודע שהוא יום ולהורות ע"ז ארז"ל כשרוא' גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה, וכשרוא' לבנה וכוכבים משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום" ובעבור היות הק"ש כוללת עקרי האמונ' ויסודותיהם, שהם רק ענינים רוחניים, והתפל' כוללת שאלת מחסורי הגוף וצרכי החומר, אמרו ד"מ כשהיה שומע ק"ש קודם התפל' (ר"ל בהקדימו הרוחני אל הגופני) יודע שהוא יום ובשמעו התפל' קודם הק"ש (המורה בהיפך על הקדמת הגשמי לרוחני) יודע שהוא לילה. - וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה:
עקידת יצחק
*קורא נחמד למען תבין יותר כוונת הרב ז"ל בשער זה, אקדים לך הקדמ' אחת קצרה והיא כי כל חכמי טבע חלקו כל ברואי העולם התחתון לארבע' סוגים, הסוג הראשון הכולל כל מיני העפר האבנים והמתכיות, ודרך כלל כל הנמצא במעב' האדמ', קראוהו "הדומם" יען כי לדעתם אין לו חיות כלל, (אך המחקרים החדשים חולקים על זה ואומרים, כי גם לדומם יש קצת חיות, רק שהיא טמונ' ונעלמת מעינינו, יען כי יד החומר והגשם, גוברת עליו ורק לפעמים יראה לנו כח חיונית שלו, ד"מ ע"י פעולות המאגנעטיסמוס המושך הברזל ונוטה לצפון, וע"י פעולת (אשר יולד ע"י חיכוך דברים ידועים, בבגד צמר או בעור ואף כי בעור חתול יסבב תנועות חזקות, בגופי בע"ח או בשאר דברים שנוגע בהם כנודע) הסוג השני הוא הצומח העולה מן הארץ וגדל על פני האדמ', ובו יראה כח חיונית שלו יותר, כי לו תנוע' פנימית. אחרי כי לחותיו ילכו, ויסובבו בקרבו בתוך גידיו ועורקיו לסבב בזה גדולו והולדתו בדומה לו, אפס התנוע' הזאת היא רק טבעית ובלתי רצונית, והסוג השלישי כולל בע"ח אשר יש להם תנועה רצונית להתנועע אל מקום אשר יהי' רוחם ללכת שמה להתרחק מהנזק ולהתקרב אל המועיל אבל הם נבערים מדעת ובחיר' חפשית, ורק האדם העולה על כלמו הוא בעל שכל ותבונ' ובחיר' חפשית הנקרא בפי החכמים בשם "מדבר" בעבור שיש לו כשרון המחשב' והדבור המסובב ממנה והנה מזה יבין כל משכיל כי הבריא' התחתונ' כולה היא כסולם אשר מדרגותיה עולות זו למעל' מזו, האחת גבוהה במעלת' ויתרונ' על רעותה, ועוד מצאו בה חכמי הטבע כי לרוב יש בין המדריג' העליונה להתחתונ' ממנה, דברים שהם אמצעים ביניהן בעבור היות להם קצת מתכונות שתיהן, המשל בזה האספוג הימיי, אשר לכל מיניו יש קצת כשרון התנוע' ועכ"פ כח ההתכוצות, ע"כ הוא ממוצע בין הצומח והחי, כי בכשרון תנועתו זה הוא דומה במקצת אל החי, ובבחינת גדולו והולדתו דומה לצומח, וכן האלמוג הוא מין בע"ח אשר אין לו מעים, כ"א כיס אחד כעין קיבה, ולו ששה, שמונה או י"ב ויותר זרועות אשר בהן יצוד רמשים קטנים אשר בים למאכלו והוא מחובר בחלק גופו האחרון לקרקע הים כצמח, ומגופו יפרד תמיד מין סיד אשר ברבות העתים ומשפחות האלה לרוב, יעשו מסיד זה הנפרד מהם חמרים חמרים עד שיעל' על ידם הים שירטון, בכמה מקומות, ואחר זמן רב יתקשו לאבן ויעשו בהם איי הים, כנודע ליורדי אניות בים הדרומי, או ים הודו אשר שם גדול הזה לרוב (אשר ע"כ נקראו האיים האלה בל"א בשם, והנה האלמוג הזה הוא ג"כ אמצעי בין מדרגת הצומח למדרגת החי, בעבור היות לו קצת תכונות משתי אלה, וכמו כן יש הרבה חיות הממוצעות בין בע"ח החיים רק בים, או בשאר מקוה מים, ובין החיים רק ביבשה והם אותם בע"ח החיים בים וביבש' ונקראים, וכן יש קצת עופות כאוזא ודומיה שהם כאמצעים בין חיתו ארץ ההולכים רק על רגליהם, ובין העופות הפורחים לבד, ואינם הולכים כלל על הארץ, כי הם הולכים ופורחים, וכמו כן אמרו חכמי הטבע כי הקוף, הוא כעין אמצעי בין בע"ח לאדם, כי הוא בקצת כשרוניו דומה לאדם, ובדמותו ובתכונתו הוא באמת מין בהמה - ואחרי ההקדמ' הזאת תבין דברי הרב ז"ל פה, כי תוכן דעתי כן הוא, שכמו שבבחינ' פרטית יחלקו כל ברואי העולם התחתון לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, כן יחלקו כל הברואים כלם בבחינ' כללית לשתי מחלקות, האחת, והיא העליונה מכולן כוללת המלאכים שהם רק שכלים נבדלים ונפשות רוחניות, וחייהם רק חיי השכל' ועיין אלקי, והמחלק' התחתונ' הכוללת בע"ח השפלים שהם בעלי גוף וגויה לבד, וכל רוח שכלי אין בקרבם, וכמו שיש אמצעים בין ד' סוגי הברואים התחתונים כמו שביארנו למעל', כן גם מדרגת האדם ממוצעת בין שתי אלה המחלקות, כי הוא בעל גוף וחומר ארציי כשאר בע"ח, ולו נפש משכלת רוחנית ושכל נבדל כאחד מצבא מרום, ומחובות האדם בעבור זה להשאר תמיד במדרגתו זאת, לבל יתערב לדמות עצמו למלאכי מרום אף לא יהרוס לעלות ולבקש מעל' אלקית, וכן צריך גם להזהר בהיפך לבלתי השפיל כבודו ויקרו הרוחני ולרדת מטה להיות כבהמ' רודף ומבקש רק תענוגים גופניים ומחסורי הגויה, וע"ז רומז גם מאה"כ "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" ר"ל לעצמך למהותך ואיכותך לא תקח לך פסל ודמיון מכל אלה, כי אתה לא תשוה לצמיתות לאחת משתי אלה המחלקות, כ"א הנך האמצעי בינותם, ובהיות כן צריכ' להיות תמיד השתדלות האדם עלי ארץ לעשות בכחות גופו וחמרו מעשים ומעללים טובים, ולעיין ולהבין בכחות שכלו הרוחני בעיונים האלקיים הרמים והנשאים כי רק בזה ימלא תעודתו עלי ארץ בהיותו בעל גוף ארציי ונפש רוחנית, ונמשך מזה כי נבדל גם טוב ואושר האדם האמיתי גם מאושר השכלים הנבדלים אשר הוא רוחניי לבד, גם מאושר הבהמות וחיתו ארץ. כי אושרם וטובם הוא רק גופני וגשמי, ד"מ השור ישמח על בלילו, והחמור על אבוס בעליו, ואושר המלאכים והשכלים הנבדלים הוא רק השכלתם העיונית. והשגתם האלקיית, תחת כי אושר האדם מובדל משניהם, כי הוא קנוי רק ע"י המעשים הטובים הנרצים בעיני הי"ת, אשר יעשה אותם האדם לקנות על ידם שלמותם הנפשיות בצירוף השתדלותו להשיג הענינים האלקיים כפי יכלתו (וכן כתב גם החוקר בספר המדות שלו, כי תכליתו רק לבאר בו המדות הטובות אשר יקנה האדם לנפשו, למען השיג על ידן המעלה האנושית הממוצעת בין המעל' האלקית המוחלטת שאין למעל' ממנה, ובין המעל' הגשמית, ר"ל הבהמות שהיא טוב ההרגש' וכשרון התנוע', ושאר פעולות גופניות אשר בהן משותף האדם עם שאר בע"ח), וע"ז יורה מאה"כ מה ה' שואל מעמך וכו' לשמור את מצות ה' וכו' לטוב לך ומאה"כ ויצוינו ה' לעשות וכו' לטוב לנו, ר"ל בכל זה שתכלית המצות התוריות היא רק לסבב על ידן הטוב והאושר המיוחד רק אל האדם, ולא אל זולתו. אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי הפעולות בכלל תחלקנ' לשתי מחלקות, האחת כוללת אותן הפעולות אשר יפעל הפועל רק בעצמו מבלי אשר תצאנה לחוץ אל פעולים זולתו, הלא הן פעולות העיון וההשכל' בענינים רוחניים, או השגת מושגי הדברים שחוצה לו, ד"מ אם ישיג האדם בשכלו צורת רעהו העומד לנגדו, תכונתו ואיכותו לא תשתנ' עי"ז צורת ותכונת האיש הזה, כ"א ישאר במתכונתו הראשונ' שהית' לו גם לפני השיגו אותו, וכן כאשר ישיג תארי הי"ת הנשגבים ויעיין ויתבונן בהם, הלא תשארנ' הפעולות האלה רק בכח שכלו מבלי צאת החוצה אל דברים זולתו, והמחלק' השנית כוללת הפעולות היוצאות מהפועל אל החמרים והדברים אשר חוצה לו, ד"מ פעילות וכל מלאכות חורש וחושב, כי גלמי עץ ואבן ומתכות אשר יחשוב יפעול החרש בם לעשותם כלים למלאכתו, הלא ישתנו ע"י מחשבתו ופעולתו הגופנית מצורתם ותכונתם הראשונ', והנה היתרון ראוי בהשקפ' הראשונ' להפעולות ממין הראשון, כי בעבור הדבקן רק בשכל שהוא רוחני ונצחי הן ג"כ רוחניות ונצחיות, תחת כי הפעולות ממין השני שהן דבקות בחמרים ודברים גופניים, הן ג"כ רק גופניות ונפסדות ואובדות באבדן הגופים הנפעלים מהן, אפס בכל זאת יקנה האדם שלמותו יותר ע"י הפעולות האלה ממין השני, ממה שיקנה אותה ע"י הפעולות ממין הא', כי העסיק' וההשתדלות רק בעיונים רוחנים מסבבות לאדם שהוא בטבעו קצר ההשג' לפעמים הטעות והשגיא', כמו שקרה לאריסטו והנמשכים אחריו, שהכחישו ע"י התפלספם בידיעת הי"ת את הדברים האפשריים, וכי חפץ הוא ית' במעשי האדם הישרים ומואס בדרכיו המקולקלות, גם הכחישו ביכלתו ית' לשנות הטבע ולהטיב לבחיריו או להרע להולכים עקלקלות גם בדרך היוצא ממנהג הטבע, ושאר דעות נפסדות כאלה, ומה בצע א"כ לאיש, אם יעלה במדרגת עיונו והתחכמותו, עד שישיהו לארסטו וחביריו, אם יפול כמוהם ברשת הטעיות לחשוב שאין הי"ת דורש ומבקש שום ירא' ועבוד' מבני אדם, או שאר דעות בלתי נכוחות כאלה, וכבר אמר החכם להזהירנו מזה, "אל תתחכם יותר למה תשומם" כי האדם העוזב תעודתו עלי ארץ שהיא רק לעשות הטוב והישר בעיני ה' ולעיין רק בעיונים אלקיים כפי יכלתו האנושית, והורם לעלות אל מדרגת השכלים הנבדלים אשר רק תעודתם היא להעמיק בעיונים הרמים והנשאים האלה, הלא יתעה מדרך הנכוח' עד שתשאר נפשו בסוף שוממה ונאנח' מבלי דת ואמונה אמיתית, המאשרת את בעליה כל ימי חלדו עלי ארץ ומקנ' לו גם השלמות הנצחית, אפס ע"י הפעולות ממין השני, ר"ל בעשותו הטוב והישר הנרצ' בעיני הי"ת, רק בזה יקנה לו שלמות אמיתי, ורק זאת תעודתו עלי ארץ, בעבור היותו מחובר מגוף ונפש, והצלחתו הזמנית והנצחית המגעת לו כשכר וגמול מאת הי"ת, אינה באה לו לפי גודל וזכות חקירותיו העיונית, כ"א רק לפי מעלת ויקרת מעביו עלי ארץ. אשר בהם לבד יקנה אשרו האמיתי, ורק אם בהתחברות המעשים הטובים האלה, יתעסק גם בעיונים אלקיים, להתהלך לפני ד' לפעמים בהלך נפש לא יתעה מדרך הנכוח', וישיג גם הידיע' האמיתית מהי"ת, כפי יכלתו האנושית, כי הידיע' הזאת לא תוכל להיות ידיעת מהות ועצמות הי"ת, הנקראת בלה"ק "ראית פנים" כי השגה זאת היא רק ביכולת השכלים הנבדלים, אבל לנו בני אדם השוכנים בתי חומר, ולוטים בשמלת הגוף, אין אפשרות להשיג הי"ת כ"א ע"פ פעולותיו, והשג' זאת נקראת "ראית אחורים" (ואף למשה בחיר הנביאים נאמר בענין זה "וראית את אחורי ופני לא יראו") ועל כל זה רומז מאה"כ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאם ד'", ר"ל שרק בידיע' אמיתית והשגת הי"ת ע"פ פעולותיו יכול האדם להתהלל וראוי לו להתהלל בה, (לא בידיעת המהות שלא תתכן לבן אדם קרוץ מחומר) אפס רק אז יוכל להתהלל בה אם יחבר עמה גם הידיע' האמיתית, שאני ד' חפץ במעשי בני אדם הישרים והנכוחים (לא כדעת הפילוסופים, אשר יאמרוהו למזימ', בחשבם, כי הוא נשגב ונעלה מידיעת וחפץ מעשי בני אדם פחותי ערך, ומה אנוש וכל פעולותיו כי ישים עינו עליהם) ? כי אחרי הודעו מחפצו בצדקת יצוריו - הלא ישתוקק וישתדל גם הוא לעשות צדק' ומשפט בארץ, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו, כי מרע"ה בכל השתדלותו לא יכול להשיג אמיתת מהות הי"ת ורק השגת השלילות, (ר"ל לדעת מה שמחויב לשלול ולהרחיק מציור ומושג הבורא ית' ד"מ, כל תארי הגוף, הזמן והמקום, וכל שאר פחיתיות האחוזות ודבוקות רק בנמצאים זולתו) הנקראת ג"כ "ראית אחורים" הית' לו למנה, וזה שאז"ל כמה נתחבט וכו' וגם החיות, ר"ל השכלים הנבדלים הקרובים אל הי"ת ביותר, ומכירים מהותו יותר מכל ב"א, גם בבחינ' מה על דרך החיוב, בכל זאת אמיתת מהותו לא יוכלו גם הם להשיג על נכון, אשר ע"כ אומרים רק "ברוך כבוד ד' ממקומו" שר"ל ישתבח ויתרומם ממנו כפי השבח הראוי לו לפי מעלתו האמיתית אשר אנחנו אינם משיגים אותה. ויורדי הים אף כי מעלתם הית' פחותה מהם, בכל זאת גדלה לפי ערכם מדרגת השגתם אותו עפ"י פעולותיו, עד שהורו עליו ית' ד"מ באצבע, ואמרו "זה אלי" וכו', ולעתיד לבא בעת שתרב' הדעת בארץ, תהי' השגתם כפולה השגת המהות בבחינ' מה, והשגה ע"י פעולותיו, עד שיורו עליו באצבע ד"מ ב' פעמים לאמר "הנה אלקינו זה קוינו לו וכו' על השגת המהות בבחינ' מה "וזה ה' קוינו לו" וכו' על ההשגה ע"י פעולותיו. אם השלמות האנושי הוא אמצעי בין מדרגת העליונים בהחלט והחחתונים בהחלט הנה הוא א"כ ראוי ומחוייב כי להגעתו מבין העיונים האלהיים יסובבוהו רני פלט. הקודם הוא הדבר המבואר מעצמו כי האדם יראה לעינים השמים ושמי השמים רצוני כדורי הכוכבים ומניעיהם כי רמו עליו וחזקו ממנו ונבט לארץ והנה שם עפר ומים וצמח האדמה וכל רומש בה כל הושת תחת רגליו ונמצא הוא בעצמו מדרגה אמצעית ביניהם וכן תארו הכתוב באומרו (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כי מלות ממעל ומתחת מוסבות אל מלת לך שזכר ולפי שתנאי האמצעי שימצאו בו תכונת שתי הקצוות בשוה נתן לו הכח השכלי הנכבד מן העליונים והגוף וכל כלי עבודתו מן התחתונים כמו שנתבאר במקומו שעל שני העניינים נאמר בסוף (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וזה מה שיחייב שימצא טבעו וענינו לא למעלה ולא למטה בהחלט אבל על ענין המיצוע במדרגה כמו שהוא כל דבר שהוא אמצעי בין שתי מדרגות היציר' כגון המחצב והצומח והצומח והחי וזולתם שלא יוחלט על שום אחד מהם שם אחד הקצוות אבל הוא נמצא שלישי פחות מעט מאשר עליו וחשוב מאשר למטה ממנו כמו שהוא הענין במין האלמוג או האספוג הימי וכדומה וכן המין האנושי עם המצא עמו שני אלו הטבעים לא יוחלט עליו היותו אלהים ממש כמו שלא יוחלט היותו בהמה אבל הוא בעניינו נמצא בפני עצמו גדרוהו חי מדבר וכמו שפירש אנקלוס (בראשית ב') והוה אדם לרוח ממללא ורצו בזה שהוא יתר מבעלי חיים וחסר מעט מאלהים, הוא עצמו שאמרו המשורר (תהילים ח׳:ו׳-ז׳) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: ירצה שטבע אנוש ובן אדם שזכר הוא להיותו בזה הענין מן המיצוע והוא היותו חסר מעט מאלהים אשר עליו כי הכבוד וההדר אשר עטרוהו בו ולהיותו שר ומושל על כל אשר תחתיו ודין האמצעית הזה הנה הוא ראוי שיושקף בדרישות שלימותו כי אין לו להרוס בעצמו לבקש מעלה אלהית כמו שאין לו להתרשל ולהשאר בתמונ' בהמות וזה הענין זכרו החכם פרק י"א מהמאמר הראשון מספר המדות אמר גלוי הוא כי ראוי לחקור מהמעלה האנושי' כי אמנם דרשנו הטוב האנושי והאושר האנושי אמנם נאמר המאמר המעלה האנושית לא הגשמית כי אם הנפשיית ירצה שאין הכוונה בעיון הספר ההוא להעלות מעלה מעלה לחקור מהמעל' המוחלטת האלהית שאות' אינה משוערת ואינה מקבלת התוספת והחסרון אמנם שהכונ' לדרוש מהטוב והאוש' אנושי אמנם אמר כי באומרו המעלה האנושית אין הכונה לו לחקור מההפעליות הגשמיות המשותפות לבעלי חיים רק מהמעלה הנפשיית השכליי' אשר היא באמצע שהוא האושר האנושי בייחוד וטוב שלימותה יתייחס אל נושאה לקבל השערת התקון וההפסד כי אשר איננו כן איננו אושר אנושי כי אם אלהי ואין לנו עסק בו וכבר תפס בפ"ב מהמאמר עשירי על מי שחשב חלוף זה באומרו אמנם גלוי הוא כי אם לא יהיה דבר אחד טוב בעצמו אשר עם אחר טוב בעצמו יהיה נבחר אין זה דבר יהיה כזה אשר בו נשתתף ובזה אמנם הוא הדרוש יאמר שאם נניח שהטוב האנושי לא יקבל הפחות והיתר עד שבהתחבר שנים מהם לא יוסיף טוב על האחד מי יתן ואדע אי זהו טוב אשר כזה שבו נשתתף והנה בדבר המשותף לאנשים הוא הדרוש ולא בזולתו והנה אדון הנביאים אמת מאד הענין הזה בכל מקום אשר אמר בדרישות שלמותינו ע"י מעשה התורה האלהית (דברים ו׳:י״ח) למען ייטב לך (שם ה') ולמען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכיוצא בזה. הנה שייעד לנו בטוב המיוחס לנו לא הטוב בהחלט, והנה הוא הפליג לומר (שם י') ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך וגו'. והכוונה מהו זה שהש"י שואל מעמך עבודות ומעשים כאולו הבאים בתורה להשלים את עצמך מה שלא יושאל כן מהנמצאים העליונים ממך ולא מזולתם אשר לא נמצא שלמותם אצל מעשים אלו ודומיהם והשיב (שם) לטוב לך ירצה לפי שהטוב הנדרש הנה הוא הטוב האנושי אשר הוא טוב לך לא הטוב המוחלט אשר למלאכים ולאל ית' ואין צ"ל הפחיתות הבהמי אשר אינו טוב כלל ולזה יחוייב שיישרו מעשיך אל הטוב ההוא ויתיחסו אליו. וכן כתב החכם פ"ב מאמר ח' מהספר ההוא האם הם אוהבים הטוב או אשר הוא טוב להם אמנם זהו מסופק אי זהו וזה הספק עצמו יהיה אצל המהנה אמנם ירצה כי כל אחד יאהב אשר הוא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט ראוי לאהוב כן אמנם אשר הוא לכל אחד. הרי שהתיר זה הספק ואמר שאשר הוא טוב לכל אחד הוא אשר ראוי שיכספהו לא הטוב בהחלט ולזה מה שהישירה אליו התורה האלהית בכל הישרותיה כמו שאמר לטוב לך וכן אמר (שם ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו'. לטוב לנו כל הימים וגו'. כי בשתי ההצלחות כיון אל הטוב המתיחס אלינו לא זולת ודי בזה לאמות הקודם. אמנם הנמשך יתבאר ממה שקיימו בעלי החקירה שהפעולות יחלקו לשני מינים. האחד אותם ששלמותם בעצמם בלתי יוצא לחוץ כענין הפעולות השכליות העיוניות שאין ענינם זולתי השגת המושכל ההוא והמצאו בשכל וזהו הפועל העצמי שעליו אמרו שיצא השכל מהכח אל הפועל. והשני מין הפעולים שפעולתם נמצאת חוץ לשכל בחומ' מן החומרי' כבית והכסא והכיור וכל כלי אשר נעשה לכל מלאכת מחשבת. והנה מעלת המין הראשון נודעת מאד משני פנים. האחד להיות מציאות' רוחני זך בלתי נמצא רק בשכל אשר הוא מציאות מעולה מאד מהמורגש כי לסבה זו נתעלו החכמות זו מזו רצוני בהיות נושאי קצתם פשוטים מחמר מקצתם. וכבר יראה שביאר איוב (כ"ח) דבר זה באומרו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה אמר שהחכמ' האמיתית הראויה שתקרא כן בהחלט בה'א הידיעה היא אשר דרושיה ומושכליה הם רוחני' פשוטים מכל משיגי החומר ומקריו אותם שיחשבו בעיני ההמוניים לאין מפני שאינו גשם או כח בו וע"ד האמת האין ההוא הוא היש המוחלט אצל בעלי השכל. וכבר כנו האלהיים ז"ל זה השם אל הכתר העליון אשר ממנו שפע החכמה העליונה ומזה נאמר (קהלת ג') ומותר האדם מן הבהמה אין כי באמת המותר ההוא הוא יש מושפע מהשכל העליון ההוא כי הכל זולתו הוא הבל. ואמר ואי זה מקום בינה כי אשר יאמר עליו שהוא פועל הבינה באמת אינו מוגבל ואינו תופס מקום. ולזה אמר (איוב שם) תהום אמר לא בי הוא כ"א כבר היו החכמות הטבעיות מעיינות באלו הנמצאים המורגשים לא לזה ראוי שיחלט עליהם שם החכמה כזאת שמושכליה ודורשיה הן מהאין ההוא הרמוז. והשני להיות מבואר שפעולות באלו הנמצאות בשכל הם קיימות נשארות תמיד בהשארות כשכל וקייומו לא כן הפעולים הנמצאים בחומר שהם מחוייבי הכלייה וההפסד בכלות הנושא או ההיולי ההוא אשר יקבל התמונה או הצור' ההיא אשר הוא הכרחי לו מבלי שום המלט וזה מבואר. והנה שני מיני אלו הפעולות נמצאות בעצם וראשונה באל יתברך אם החכמה העצומה והפשוטה אשר היא השכלת עצמו שהיא השכלה עומדת בעצמה בלתי יוצא ממנו יתעלה. ואם היד החזקה והזרוע הנטויה אשר בה ימציא מצואים ויברא ברואים יש מאין הכוללת הבנין הכללי אשר בו יוכללו השלשה עולמות והפעולים ההם אם שקצתם והם עולם השכל הקרוב אליו מן השלשה נכבד רוחני ופשוט מחומר הנה שני שלישי הבריאה הם מגורשים ונמצאים בחומר ואם אינם ממין אחד אבל יתחלפו זה מזה כגבוה שמים על הארץ ואין ספק שיפול בין שני מיני הפעולות האלו החלוף וההבדל מהשני צדדים שאמרנו. האחד הוא מבואר במעלת בב"ת מהרוממות והשבח. והשני מצד הנצחיות שאין צריך לומר הנמצאים אשר הם תחת ההויה וההפסד המפורסם כי אף אותם שגזרו עליהם החכמים התורניים שאע"פ שהיו הווים שהם אינם נפסדים הנה התורה הכתיבה אליהם בכמה מקומות וייחסה אותם אל הכלייה וההפסד. אמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעי' נ"א). ירצה כשתשאו מרום עיניכם הרואות ותראו שהם נמצאים מוחשים ככם ותביטו אל הארץ שהיא בתכלית החומריות שגזרו עליהם שהם מצד עצמם מחוייבים ההפסד והכליה ויושביה כמו כן ימותון כי מחומר קורצו גם הם. אמנם קיומם הנצחי יהיה מצד היותם מושכלים אצלו מפאת כללותם וזהו אומרו וישועתי לעולם תהיה כלומר הישועה המגעת להם ממנו מזה הצד הוא המשאירם לעד והיא צדקתי אשר בעדה לא תשיג להם ממנו מחיתה והפסד. והוא ענין נצחיות המינים לדעת הפלוסופים ולדעתנו אנחנו עם תורתו בלבנו ענין הנצחיות האישיי לעבדיו ההולכים בדרכיו על דרך שאמר הכתוב (שמות ל״ג:י״ב) ידעתיך בשם. (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' (שם א') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו': והוא ענין כתיבת ומחיית הצדיקים והרשעים בספר הזכרון כאשר נכתוב במקומו שער ס"ז בע"ה. ואתה תחזה אמות מה שכווננו אליו בפתח דבורנו וזה שעם שכבר נתבארה מעלת המין הראשון מהפעולות האלהיות על המין השני והוא מין הפעולים בשעור נמרץ מכל מקום הוא מבואר תכלית הביאור שהצלחתינו המיוחדת לנו לפי טבע האנושות הנה היא תלויה בהיות עסקינו ועיונינו אצל ההשגה האיפשרית לנו במין השני אשר מאלו הפעולים המחודשים במאמרו ית' אם הכוללים ואם החלקיים יותר ממה שיגיענו מהמין הראשון אשר בפעולות. והוא שהשכל יגזור בתכלית האמות מה שתקיימהו התורה מהיות הצלחת האדם בלתי מגעת רק בדרך גמול ושכר טוב הפעולות ויושר הדעות והאמונות וההשתעבד אל העבודות האלהיות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. והנה זה אי אפשר להגיע לאדם במה שיחכם לדעת כל מה שידעו ארסטו וחביריו ותלמידיו בכל מה שהשיגו שלכל סבות הנמצאות יש סבה אחת ראשונה ממנו נתחייבו כל העלות והעלולים כולם אשר קראו זאת הסבה הראשונה בשם אלהים. כי מה יוסיף ומה יתן ידיעת זה להצלחתו אחר שנתאמת להם כי זה אלהים אלהי עולם אינו דורש ומבקש מאיש מהאנשים ולא מכולם שום יראה ועבוד' קלה או חמורה ואין פועל מהפעולות שירצה אותו או שימאסהו גם כי אין לאל ידו לשנות דבר טבעי ממנהגו וכ"ש במה שיגזרו עליו שהוא אינו משיג ולא יודע אלו הדברים האפשריי' המשתנים ואיננו מתבונן בעניינם כי יטענו כמה טענו' לומר כי זה הוא עלויו ותכלית מעלתו על דרך אשר יומרוך למזימה (תהילים קל״ט:כ׳) כמו שכתבנו אצל מעשה העקידה שער כ"א ועוד נזכרם להבא ובשער הבא ובשער נ"ד בע"ה. והנה באמת לא נודע אל החכם טעם שום הצלחה במה שישתדל לחקור איך הוא יתעלה ואיככה היא חכמתו וידיעתו אצל עצמי או זולתו ואיכה ידע אל אלו הנמצאים המשתנים וההפכיים והדברים העתידים הנתלים בהעדר והצודק משני קצות האיפשר בעתיד וכיוצא באלו העיונים אשר יגזור הדעת הנחת אמתתם מעצמם מבלי חקירה ובא עליהם מוסר חז"ל (חגיגה י"ג.) במופלא ממך אל תדרוש וגו' והחכמה הלא תקרא ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז') והשומם והחורבה היוצא היא הנפילה אל פחת הכפירה בידיעתו יתעלה דבר חוץ ממנו כ"ש שידע באלו העניינים הנמצאים בחמר ובשנוייהן ומקריהן כי הנה באמת לא יגיע מכל זה להם רק ההתחכמות המבולבל ההוא בעוד חייתם בחיים האלו. אמנם אחרי מותם הנה הם בטלים והולכים כי לא יחפוץ המלך לעשות להם יקר יותר מזה. והנה כל מה שיאמרו מענייני השארותם הנה הוא שוא ותפל כמו שכתבנו בשער ו' הוא שער הנפש. אמנם מהענינים הפעולים אשר מהמין השני עם היותם במדרגה למטה מהעיונים הראשונים הנה כבר יהיו יותר נאותים אלינו מצד טבענו ושלמותנו המיוחד אלינו כמו שאמרנו שכבר יגיעו לנו אם מצד הבריאה הכוללת ואם מצד חלקים ויותר מצד הפעולים הפרטיים המתחדשים ע"י האותות והמופתים הנעשים כנגד המנהג הטבעי אשר זכרנו עניינם בשלשה שערים שקדמו תועלות נמרצים מגיעים אותנו אל הצלחתנו המחייבים אותנו ליראתו ומישירים אותנו לאהבתו ומקרבים אותנו לעבורתו במה שנתאמת לנו בהם שרוב גודלו ועוצם רוממותו לא יעצרוהו מהיותו יתעלה צופה ורואה בין כתות האנשים ורוצה בקצתן ומואס בקצתן וכן בענין הפעולות והמעשים האנושיים ושהאיש המוצלח הוא אשר ילך בדרכיו ויתיישר בארחותיו בתום וביושר לבב. לא האיש אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו וידיעתו ונתבלבל בהשגתו עד אשר גזר עליו כי איננו רואה את כל מאומה זולתו והוא מה שאמר הנביא אל יתהלל וגו'. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי וגו' (ירמי' ט'). ירצה אל יתהלל המתהלל בשום חכמה ומעלה כי לא יצליח בה כי אם כשישכיל וידוע כי אני ה' משגיח ומתבונן לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי בזה כולל כל מיני ההנהגה הראויות להתנהג בם בין כתות האנשים בתכלית ההתבוננות ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' ולא במאמירים למזמה לאמר מה אנוש כי תזכרנו כי חפצי וכבודי הוא שאהי' מצוי אצלכם ומתבונן בענייניכם כאחד מכם וזהו מה שראוי לכם כמו שיאות לשכלים הנבדלים לדעת אותי ולהשכילני מצד שאני סבתם וממציאם. והנה ראש המשוררים דבר בזה הדרוש עצמו רצוני מבחינת הפעולות והפעולים אצל עצמו והודה לפניו יתברך על התועלת המופלג המגיע לו מאלו הדברים הפעולים מאתו ממה שיגיעהו מהעיון במין מהפעולות והוא במזמור: