ירמיהו יז:ד מחשבת ישראל: שיעורים בגמרא - שמיטה ומורה נבוכים

וְשָׁמַטְתָּ֗ה וּבְךָ֙ מִנַּחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַעֲבַדְתִּ֙יךָ֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדָ֑עְתָּ כִּֽי־אֵ֛שׁ קְדַחְתֶּ֥ם בְּאַפִּ֖י עַד־עוֹלָ֥ם תּוּקָֽד׃ (ס)

שיעורים בגמרא - שמיטה

מה טיבה של מצוות השמיטה? יש לשים לב לכך שזוהי מצווה לגמרי לא פשוטה – מצווה המשבשת את כל אורח החיים, ומעמידה בסימן שאלה את יכולת ההתפרנסות של האדם; מצווה שככל הנראה לא נשמרה בקפדנות לאורך ההיסטוריה. בתנ"ך אנו שומעים שהגלות בזמן בית ראשון הייתה עונש על אי־שמירת השמיטה,12ראו דברי הימים ב ל"ו, כ–כא; ירמיהו י"ז, ד. ובמדרשי חז"ל מודגש הקושי העצום שבה.13ראו למשל ויקרא רבה פרשה א, א: '"גיבורי כח עשי דברו" (תהלים קג). במה הכתוב מדבר, אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, או שמא לשאר כל ימות השנה, ודין חאמי חקליה ביירא וכרמיה ביירא ויהב אנונה ושתיק [= וזה רואה שדהו בור וכרמו בור, ומשלם מס ושותק], יש לך גיבור גדול מזה?'. המדרש באיכה רבה מראה גם עד כמה היה הרעיון הזה מוזר בעיני הגויים, שלעגו לו במופעי תיאטרון פרודיים.14'רבי אבהו פתח: "ישיחו בי יושבי שער" (תהלים סט), אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, "ונגינות שותי שכר" (שם), מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי, ומלעיגים בי... ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו, והן אומרים אלו לאלו על מה זה מתאבל, והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם' (איכה רבה, פתיחתא יז). אפשר שהעוקץ בתיאור הגמל הוא שחלק ממטרת השמיטה הוא השוויון עם בעלי החיים. וראו גם י' היינמן, 'היהדות בעיני העולם העתיק', בתוך: יהודים ויהדות בעיני העולם ההלניסטי, ירושלים תשל"ד, עמ' 18. מדוע אם כן מצווה התורה על השמיטה? כפי שנראה, פרשיות השמיטה מציגות תשובות שונות לשאלה זו.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

אמנם כלי התנועה המקומית המיוחדים לו ית׳ – כאמרו: ״הדום רגלי״, ״ואת מקום כפות רגלי״. ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו – ״יד יי״, ״באצבע אלהים״, ״מעשה אצבעותיך״, ״ותשת עלי כפכה״, ״וזרוע יי על מי נגלתה״, ״ימינך יי״. ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו – ״פי יי דבר״, ״ויפתח שפתיו עמך״, ״קול יי בכח״, ״ולשונו כאש אוכלת״. ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו – ״עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם״, ״עיני יי משוטטות״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״קדחתם באפי״. ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף. והוא שם השכל גם כן והוא התחלת חיי החי; כי אמרו: ״המו מעי לו״, ״המון מעיך״ רוצה בו גם כן הלב, כי ׳מעי׳ – שם יאמר בכלל ובפרט הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל – ויהיה גם כן שם הלב; והראיה עליו – אמרו: ״ותורתך בתוך מעי״ – דומה לאמרו: ׳בתוך לבי׳; ולזה אמר בזה ה׳פסוק׳ ׳המו מעי׳ ׳המון מעיך׳ – ו׳לשון המיה׳ אמנם בא בלב משאר האברים ״הומה לי לבי״. וכן לא הושאל לו הכתף להיותו כלי העתקה במפורסם ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק. וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון כי אלו – גלויי החסרון בתחילת המחשבה.
שאל רבBookmarkShareCopy