כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵֽרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ׃
עקידת יצחק
אמנם כאשר יגרום החטא בהפסד ההסכמה והשלום בין הכתות המקבלים ויחלש חוט החסד המשוך עליהם כשיעור הסבה המניעה וכל שכן אם תספוק להפסיקו לגמרי אז ודאי ישתנו אצלו אלו התוארים הצירופיים עד שיהפך אליהם ממשפיע אל לא משפיע וממטיב אל לא מטיב ובבחינת אלו יאמר עליו לפעמים חנון ורחום ולפעמים קנוא ונוקם ויאמר שהוא פעם שמח ופעם עצב מבלי שיגיע שום שנוי וחלוף בעצמותו כלל אבל היה מפאת המקבלים כמו שביארנו ממשלי השמש והעמוד וכיוצא והוא עצמו מה שאמרו חז"ל מהוספת הכח ומתשישותו בכ"מ (איכה רבתי פ"א) כמו שכתבנו אצל מבלתי יכולת ה' שער ע"ז ובפרשת המשכן שער מ"ח והוא עצמו מה שהורגל בפי החכמים לומר הדרך עלן והדרן עלך זיוך עלן וזיון עלך וכו' ומה שאמרו שהוא נכסף למעש' ידיו (ש"ר פ' ל"ו) כמוזכר סוף שער מ"ט. ודומה לזה נמצא במדרש (ב"ר פרשת ל') פרשת תולדות נח את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳) רבי יוחנן אומר משל לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שלפניו. רשב"ל אמר משל לנשיא שהוא יושב וזקניו לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכין לכבודו על דעתי' דרבי לוי הוא צריך לכבודנו. וידוע הוא כי ענין הצורך אשר המשיל לנשיא וזקניו הוא ליפות כחו לעשות גדולות ונוראות כענין הנשיא המפליא לעשות בעצות זקניו וחכמיו אשר הם לפניו כי על זה המשל נאמר התהלך לפני (שם י"ז) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שם מ"ח). ואולם כאשר יגרום החטא להתיש הכח כמו שאמרנו הנה בו יתברך יראה אלינו ההפסק תחלה כי הוא המקור העליון ומזה חייב ביטול השמחה והעונג הדבקים אל התמדת הטוב וקיומו ובאו תחתיו העצב והדאגה והוא טעם בוכה ומבכה להקב"ה עמה כי אין העצב והבכי באלו המשלים רק ההבטל מהפעולות השלמות המענגות. וזאת עצמה כוונתם במה שאמרו מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (ז) ירצו שעם שעל דרך האמת אין בכיה לפניו יתברך ולא שום צער ודאגה כי הוא מספיק בעצמו ולא יחסר לו דבר שעליו יחרה או יתעצב הנה עכ"פ יש שום מקום גורם שיש לפניו עצב ובכיה בשום צד ומסתרים שמו ולא שהמקום הוא במסתרים אבל קרא מקום העיון בזה הענין דק כלומר שיאמר זה בענין נסתר ומושג בעיון הדק והוא מה שנופל שם השנוי הצירופיי הנזכר ממיטיב אל לא מיטיב וממשפיע אל לא משפיע בבחינת המקבלים כמו שאמרנו. והנה להעלם מליצת במסתרים שמו דמשמע שהוא תואר המקום ולא עומק הענין הקשה עליו מאמרו על דרך הביאור (ב) אמנם הקשה מדרב פפא ולא מן הכתוב לשתי סבות האחת דקראי אהדדי לא קשו מדאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. והשנית מפני ההפרש שיש בין המאמר המחייב השמחה לשולל את העצב ורב פפא הוא השולל את העצב לגמרי במה שאמר אין עצבות לפני המקום משמע בשום צד וענין. והנה אז פירש כונתו הראשונ' באומרו במסתרי' שמו ואמר הא בבתי גואי והא בבתי בראי , (ג) והכוונה כי בעיון האמתי והמפורסם אין עצבות לפניו אמנם בעיון פנימי ובחינה דקה כבר יש מקום נסתר ליחסה אליו יתב' כביכול ומפני שיובן מזה שאין הכתוב מיחס זה היחס אלא כשיפרש עצמו שיאמר על דרך הנסתר חזר והקשה ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא יי' אלהים וגומר. (ד) כלומר בשלמא לרב פפא ליכא עצבות כלל והאי קרא לאו הקב"ה קאמר לי' אלא דברי נביא הם א"כ דברי תור' כלשון בני אדם אלא לדידך דאמרת קרא דוקא שלכך הקפיד לבאר ולומר במסתרים ללמד על העיון הדק ההוא (ה) אם כן אמאי לא דייק הכי כשאמר בתכלית הביאור ויקרא יי' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק ודאי היה לו לפרש דבענין נסתר קאמר ולא באופן אחר. ומשני שאני חרבן בית המקדש דאפי' מלאכי שלום בכו כי ענין ירושלים ובית המקדש גדול הוא מאד אצל הנמצאות הכוללות ויש לו קשר אמיץ וחזק בענינים העליונים כי בישוב ירושלם של מטה נתישבה ירושלם של מעלה וכן אמרו חכמינו ז"ל (תענית ה'.) אמר הקב"ה לא אבא בירושלם של מעלה עד שאבא בירושלם של מטה שנאמר בקרבך קדוש ולא אבא בעיר (הושע י״א:ט׳). *והוא מבואר וכו' ר"ל יען כי רק מציון יצאה תורה ודבר ה' מירושלים והשפע האלהי היורד עליו משמי מרום, בעמוד הכהנים שם על עבודתם, ולוים על דוכנם וישראל במעמדם, לעבוד כלם את ה' שכם אחד, נפרץ משם גם על פני כל ארץ, עד שבאו אז מכל העמים מסביב להשתחוות לה' צבאות בהר קודש ובירושלם, (כמסופר בס' היוסיפן לרומים, כי רבו גם בימיו הגרים המסתפחים על האומה הישראלית מכל הארצות אשר סביבותיהם, אשר באו שמה לשם ה' ונלוו על בית יעקב) וכאשר נחרב ירושלם ושמם עיר הקודש, חדל כל זאת, כי שם ה' חולל בגוים בצאת ישראל בגולה, באמור להם "עם ה' אלה ומארצו יצאו," ע"כ גדול כים גם השוד והשבר הזה, אשר לא לבד השליך משמים ארץ תפארת ישראל, כי אם גם הסיר והשבית האושר הרוחני והמוסרי זמן רב מכל יושבי תבל (עד אשר יערה עליהם רוח ממרום לדעת כלם את ה' ידיעה ברורה ואמיתית באחרית הימים,) כמו שאחז"ל על זה "כל זמן שאין בהמ"ק קיים אין הכסא שלם" וכו' "וכל זמן שישראל בגלות שכינה עמהם בגלות" וכו' ע"כ לא נמנע גם הכ' ליחס פה דרך משל אל הי"ת קריאות מספד בכי וקרחה, אף בגלות ולעיני כל על חרבן ירושלים ושממות ביתו. כמו שאז"ל שאני חרבן בהמ"ק" והוא מבואר כי בהיות ירושלם של מטה בישובה ובית המקדש בבנינו וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם היו כל צנורי המערכות על סדרן והיה השפע האלהי יורד מהמקור העליון דרך הצנורות כלם וימלא כבודו את כל הארץ ומתגדל ומתקדש שמו בעולם ויתרבו בפי הכל התוארים הנפלאים האלהיים ובהעלותם יסעו ונעשו הכל כחרשים ואין שבחו של בורא עולם נזכר בפי כל בריה ורבה העזובה וערבה כל שמחה ובאו יגון ואנחה ולזה הענין הנפלא ככתיב הקב"ה לעצמו בכי ומספד וקרחה ולא חשש לדקדק ולומר במסתרים לפי ששנוי המגיע בעולם מהענינים הנזכרים הוא נסתר ומגולה כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' כי תצא) כל זמן שאין בית המקדש קיים אין הכסא שלם ולא השם שלם ואמרו (תענית ק"ז.) כל זמן שישראל בגלות שכינה בגלות שנאמר עמו אנכי בצרה (תלים צ) (א) ולזה לא הקפידו גם חז"ל לומר על זה הענין הכולל בוכה ומבכה להקב"ה עמה כי השנוי הצירופיי מבואר מאד בענין (ו) עד שאין צ"ל הוא יתברך שהוא הסבה הראשונ' אשר אליו יוחס הפסק השפע ראשונה מאלו המקבלים כי אפילו מלאכי שלום שהם אמצעיים להמשיך הטוב ממנו יתברך אל אשר תחתיהם בכו גם כן כי גם את הטוב ההוא לא יקבלוהו מאת האלהים ולא ישפיעוהו על זולתם ולזה לא יחוש בכאן להראות סתר הענין כמו בהשחתת העולם בכלל אמר ויתעצב אל לבו (בראשי' ו') ולא הקפיד והוא מה שביארו רבי שמואל בר נחמני באומרו מפני גאותה של מלכות שמים שכביכול במלכות שמים עצמה היתה השפלה ראוי לבכות עליה והוא קרוב הענין יותר ממי שאמר מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו' עם שהענינים קרובים ורבי אלעזר השלים באור הענין במה שאמר שלשה דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון וכו' כי המקדש הראשון בכאן הוא על דרך שאמר הכתוב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיהו י״ז:י״ב) והוא מקדש ה' כוננו ידיו בירושלם של מעלה כמו שאמרנו ראשונה. ומקדש שני הוא בית המקדש של מטה שמחרבנו נמשך הראשון ומחרבן שניהם נתחייב גלות ישראל ממקומם וראוי להוריד דמעות על שלשתן. הנה שנתבארו אלו המאמרים שהיינו עליהם וכלהו בשטה אחת נאמרו כי מה שאמרו בוכה ומבכה להקב"ה עמה הוא אסיפת שלומו על מה שנקרא מלך שהשלום שלו ומזה אמרו בוכה ומבכה למלאכי השרת עמה והוא כנגד השלום שנתן לירושלם של מעלה ואחר כן אמרו בוכה ומבכה לחמה ולבנה והוא סילוק השלום שנתן לשמים ואח"כ בוכה ומבכה שבעי' אומות והוא ביטול השלום שנתן לרחוק ולקרוב והכל לפי שלא נמצאו שם שלמים כפנחס שיותן להם ברית שלום אבל נמצאו עושי מעשה זמרי וכיוצא בו וחביב הוא השלום שלא נתן להם כמו שאמר ותזנח משלום נפשי נשיתי עובה (איכה ג׳:י״ז) כנזכר. ודוגמת זה עצמו אמר שם (איכה רבתי פ"א) בסגנון אחר:
עקידת יצחק
ונראה בעיני שזה הדרוש הזכירוהו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ג') על דרך מחלוקת ואח"כ סתם שהלכה כסתם והוא מה שנמצא בפרשת יהי אור. רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר האורה נבראת תחלה. משל למלך שבקש לעשות פלטין והיה אותו המקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע איך קובע תלמיוסין [פי' יסודות] כך האורה נבראת תחלה. רבי נחמיה אומר העולם נברא תחלה ואח"כ האורה משל למלך שבונה פנטין ואח"כ מעטרו בנרות. מבואר הוא שהאור שנחלקו עליה אלו החכמים אינה אורה שהיה לבעל המלאכ' צורך בה ח"ו אבל הדעת מחייב שהאור הזה הוא כנוי אל השכלים הנבדלים אשר הם אורות באמת ומאורם המושפע אליהם מיוצרם נתמלא כל העולם אורה. ורבי נחמיה ראה לבאר הכתובים אל הסדר שנכתבו בראשית ברא אלהים את השמים וגו' ואח"כ יהי אור וגו'. ויסמוך על הלמוד ההמשליי שכך בונה המלך פלטין ואחר כך מעטרו בנרות. והיה זה לסיבה שזכרנו להורות דלא לאורן הוא צריך לעשות המלאכ'. אמנם רבי יהודה הנה מכריע הענין מטבע הבריאה שהיו האורים האלו ראויים להמצא תחילה כדרך המלך הבונה פלטין במקום אפל כו' כי כן הוא יתעלה בורא עולם במקום אפל ונעדר מאלו הנמצאות והיה ראוי או מחוייב בדרך הטבע להקדים הסבה אל המסובב ולזה ברא אור המלאכים תחלה אשר באורן יראו אור הנמצאות כלם. זה ענין המחלוקת. אמנם ענין הסתם הוא מה שזכרוהו שם בסמוך א"ר ברכיה בשם רבי יהודה ברבי סימן לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר יי' וכבר שמים נעשו. אוף הכא ויאמר אלהים יהי אור וגו' והיה אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור שכבר היה: ויש לדקדק עליו מי לא ידע שאין עמל ויגיעה לפניו יתעלה. אלא שנראה שהוא כיון לייחס פועל אלו הנמצאות כלם אל האור הנברא ביום ראשון לפי מדרשיהם כי הבורא יתעלה נתן כח באותו האור להשפיע את כלם והכוונה במה שברא הקב"ה המלאכים ראשונה כביכול לא היה צריך עוד להיות יגע ועמל בשאר הנמצאות כי לא בעמל ויגיעה בראם אלא בדבר והדבר הוא השפע המושפע מאתם ברצונו יתברך לבד. וזהו מה שדקדק והיה אור לא נאמר שיובן לעתיד כשימצא כל דבר ודבר מהנמצאות בעתו אבל אמר ויהי אור שמשמע לעבר להגיד כי משעה ראשונה שנמצא אור המלאכים כבר היה כאלו אור הנמצאות כלן נמצא. והנה כבר נזכר זה הענין הנכבד להם בלי חולק. אמנם לקיים זה הדעת האמתי ולחזקו לא סרו מהזכירו שם על דרך השאלה עם פסק התשוב' גם הביאוהו במדרש תילים (מזמור ק"ד). הט אזנך ושמע דברי חכמים: (ב"ר פ' ג') רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה כיצד ברא הקב"ה את האורה. אמר נתעטף הקב"ה בשמלה והבהיק את העולם כלו באורו. הוא קאמר בלחיש'. אמר ליה ולא מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה (תהילים ק״ד:ב׳). אמר לו כשם שקבלתי בלחישה כך אמרתי בלחיש'. קדמוי מה היו אומרים, ממקום בית המקדש נבראת האורה לעולם. הדא הוא דכתיב והנה כבוד אלהי ישראל וגו' והארץ האירה מכבודו מכבודו (יחזקאל מ״ג:ב׳). ואין כבודו אלא בית המקדש שנאמר כסא כבוד מרום מראשון וגומר. (ירמיהו י״ז:י״ב):
מורה נבוכים
׳כסא׳. עיקר הנחתו בלשון ידוע. ובעבור שהכסא אמנם ישבו עליו בעלי הגדולה והעוצם כמלכים, והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ומעלתו ועוצם ענינו – נקרא ה׳מקדש׳ ׳כסא׳ להוראתו על עוצם מי שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו – אמר ״כסא כבוד מרום מראשון וכו׳״. ומפני זה הענין נקראו השמים ׳כסא׳ להוראתם – אצל מי שידעם ויתבונן בהם – על עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעת טובם – ואמר: ״כה אמר יי השמים כסאי וכו׳״ – יאמר הם יורו על מציאותי ועצמתי ויכלתי כהוראת ה׳כסא׳ שהוא מוכן לגדול שהוא ראוי לו.