כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵֽאַרְעָ֛א וּמִן־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃ (ס)
עקידת יצחק
*תוכן דעתי, הנה ידוע, כי לפי גודל יקרת וזכות דבר מה, יהיה גם הפסדו ועכירתו יותר קרובה ויותר קלה, ד"מ מראה זכוכית היותר זכה ובהירה, תמהר יותר להעכר ולאבוד בהירותה וצחותה, מדי יעבור עליה רוח פי איש העומד נגדה, משאר כלי זכוכית פחותי הערך הבלתי זכים ובהירים כל כך, וכן הדבר גם בבחינה מוסרית בנפש האדם, כי בעבור היותה יקרה עד מאד, צריכה להשמר גם מאד מכל פעולה ומעשה אשר יוכלו לסבב לה באופן מה, השחתת המדות או תערובות סיג וחלאת דעות נפסדות, אשר ע"כ אסרה התורה האלקית לנו הרבה מאכלות, המעכירות דם הנפש, ומולידות בו נטיות בלתי זכות (כמאחז"ל שהדברים האסורים מטמטמין את הלב) והנזיר הפורש מן היין המחמם את הדם, להגדיל תשוקת בעליו החמרית, ומשכר שותיהו, לערב ולבלבל דעתו מחשוב נכוחה, נקרא קדוש בעבור זה. גם הזהיר' אותנו בעבור זה מכל הפעולות והמעשים אשר יוכלו לסבב בצד מה. כי יעלו על דעתנו דעות נפסדות המרחיקות אותנו מאמונתינו הטהור' ומעבודת אלקים אמת, ללכת אחרי הבלי נכר כמו שהאריך בענין זה המ"נ ח"ג בטעמי המצות שלו, עיי"ש פ' ל"ז. והנה נודע ג"כ כי עבודת השמש והירח וכל צבא השמים, נפרצ' בימים ההם בין העמים, עד שהשתדלו נביאי כל חוזה לבאר טעותם מפורש באר היטיב, למען לא יתעו ישראל אחריהם (כמו שהולך הרב ומבאר פרשה י"א בירמי') ואחרי כל זאת הלא יקשה לנו מאוד להבין מצות "החודש הזה לכם" שביארו חז"ל על קידוש החודש כראות הלבנ' והתחדשות', ומצות הקרבת הקרבנות ביום החודש הלא כל זה יוכל לסבב מחשבת עבודת הלבנ' חלילה אצל המון העם, ואף שנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'" אין די בזה בהשקפ' הראשונ' להוציא כל מחשבת פגול מדעת ההמון, כמו שראינו במעש' העגל שאף שאמר אהרן, "חג לד' מחר", בכל זאת תעה מהר חיש לבב העם אחרי העגל לחשבו כאלקות, וישתחוו לו, ולבאר כל זה אמר הרב ז"ל, כי כוונת המצוה הזאת ותכליתה היו בהפך, לשרש על ידה כל מחשבת עבודת צבא השמים, וביאר זאת במשל, כי הנה ידוע שאם יחזיק ההמון דבר מה לטוב ומועיל, ואוהב אותו בעבור זה מאוד, לא על נקלה תשתנ' דעתם זאת, אם נאמר להם בהיפך, כי הדבר הזה לרע להם, והאומר להם כן יחשב בעיניהם כמצחק או כמתעתע, ולהראות לכל אחד ואחד מהם בראיות נכוחות, אמיתת דברינו, מלבד כי יצכרך לזה זמן ועמל רב, הנה לרוב יהי' בכל זאת עמלינו לריק, יען כי אין דעתם משגת כל יסודו ראיותינו הבנוים על אדני השכל והתבונ', וע"כ יותר טוב אם נבחר מתוכם איזה אנשים חכמים וידועים לשבטיהם, אשר בהם יאמינו העם, ועיני כל העדה עליהם, כי להם אנו יכולים לבאר האמת על נכון, כי הם יבינו לשכל מלינו, בעבור היותם בעלי חכמה ודעת, ולהם ישמעו ג"כ העם כלו, בהוליכם אותם לאט לאט בנתיבות האמת והצדק כי בהם סמוך ובטוח לבם שלא יתעום מדרך הישרה והנכוחה, ובאופן זה נהג גם הי"ת, כי במצוה הזאת צוה שמשה ואהרן, ואחרים כל זקני דור ודור וחכמים, יחשבו ויתבוננו תמיד בתנועת הלבנה וחידושה, וע"ז יתעוררו ויסובבו לחשוב גם במהלך שאר הכוכבים וצבא השמים במסילותם, למען יכירו וידעו עי"ז, כי כלם הם רק עבדים ומשרתים להפיק רצון אלקים ית', ואל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ובלעדו לא יוכלו להטיב או להרע, מזה יבינו ג"כ, כי שוא עבוד אותם, כי רק לד' לבדו ראויה העבודה והתפילה, ולא אל זולתו, ואחרי כי יושרש עיקר זה בלב ראשי העם וחכמיו לאט לאט ילמדוהו גם להמון העם, עד שיצא כל ספק מלבם, ויודו כולם כי אולת תחשב לאיש אשר יעבוד אותם, ומן ד' יסור לבו, וע"כ ייחדו גם כל עבודתם רק לד' לבדם, וע"ז מורה הכתוב "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'" ר"ל כי אם כה תעשו אז יערה אליהם מדי חודש בחדשו, רוח דעת אמיתית לדעת ולהבין, כי רק לד' לבדו ראוי להקריב עולה וקרבן, ולא אל זולתו, אח"כ ביאר הרב ז"ל האופן איך שיודע כל זאת לחכמים יודעי העתים, החושבים זמן התחדש הלבנה, ואמר, כי עבודת הככבים היתה בין העמים הקדמונים על ג' פנים, קצתם חשבו אותם לאלקות, וקצתם חשבום רק כשרים נכבדים היושבים ראשונה במלכות אשר בידם להטות לב המלך לטוב אנשים המכבדים אותם, ולדעת זולתם, וקצתם חשבו אותם רק לכלים טבעיים, אשר רק על ידם וע"פי חקי תנועותם יוכל לעשות הי"ת מלאכתו וע"כ ראוי להם שיכבדו אותם כמו שיכבד העם ד"מ כסא המלך אשר הוא יושב עליו, ושרביט הזהב אשר בידו, והכתר אשר נתן בראשו, בעבור היותם סימני המלכות והממשל', והנה על ידי חשבון מהלך הירח וקדוש החודש לצורך המועדים, יתרחקו החכמים האמיתיים מכל ג' דעות אלה, כי בראותם התחדשות אור הירח בכל חודש אחרי הסתרה זמן מה, יבינו כי אין לה אור מעצמה, ורק מאור השמש אשר תגיה לעומתה תאיר עלינו, וא"כ אין ליחס לה ענין אלקית, כי אלקי לא יצטרך לזולתו, וההתבוננות הזאת תביאם לחשוב, כי גם השמש ושאר כוכבי לכת אשר גם אורם יסתר לפעמים בעמוד אחד מצבא השמים בינם וביננו, או בעננו ד' ענן על הארץ, אינם אלקית ובהיות תנועתה ותנועת שאר הכוכבים העצמית ממערב למזרח, ובכל זאת יוכרחו ע"י תנועת גלגל היומי המניע עמו כל הגלגלים כולם, להתנועע היפך טבעם ממזרח למערב בכל יום (עיין למעלה מבוא לשער ל"א בביאורי) יודע להם, כי אינם גם במדרגת שרי המלך, אחרי שגם הם תלויים בתנועת זולתם ולא יוכלו ללכת אל מקום אשר יהיה שמה רוח תשוקתם החפשית ללכת, ומצד היות תכלית מצות קדוש החודש רק לדעת על ידה קביעת המועדים, ראש חודש ניסן, ד"מ, למען נחוק בט"ו בו חג הפסח, מועד צאתנו ממצרים באותות ומופתים, אשר עשה הי"ת נגד חקי הטבע ומערכת הכוכבים ומזלות, ור"ח תשרי אשר בו ישפוט ד' מעללי אדם, לתת להם כפרי מעשיהם בהנהגה נסיית היוצאת מדרכי הטבע הנהוג ובט"ו בו נחוג את חג הסכות לזכרון, כי בסכות הושיב אבותינו במדבר, והגין עליהם שם בדרך נסיי מכל מקרי ופגעי הטבע הרעים, אשר כל זה יורה, כי ברצון הי"ת ישדד מערכות השמים, ויפעול פעולותיו נגד חקי הטבע, ונמשך מזה כי גם אינו ראוי לעבוד הכוכבים או לכבדם, בעבור היותם כלי פעולותיו ית' אחרי כי לפעמים באמת יהפכם בתחבולותיו, לפעול גם נגד חוקיהם, ואחרי היות מצות קדוש החודש באופן זה, מסבבת התאמתות אמונתינו באחדות הבורא ית' ובהנהגתו הנסיית, בצדק "א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", והתועלת השנית היוצאת לנו ממצות קידוש החודש היא, להכחיש על ידה דעת האומרים כי הכל נעשה במקרה והזדמנות, ולא ה' פעל כל אלה (עיין שער א') כי ע"י ההתבוננות והחשבון לדעת מהלך הירח ושאר צבאי השמים אשר הוא על חוק ידוע, הנשאר שוה וקבוע תמיד בכל הזמנים, יודע לנו כי רצון הי"ת לבדו מנהיג כל אלה בחכמתו הנשגב', ע"פי חקים הבלתי משתנים מבלי רצונו כל ימי עולם, כי מה שיהי' רק במקר' והזדמנות לא יוכל להתמיד זמן רב ולהיות תמיד על אופן שוה, ועי"ז הלא תפקחנ' עיני שכלינו לדעת ולהבין. כי רק יד ד' תעשה כל זאת, ורק הוא לבדו ברא התבל ומלוא' אשר ינהיג ג"כ תמיד, וכמוץ מגורן תסוער מלבני כל דעה נפסד' המכחשת מציאות הי"ת, כמו שיורה ע"ז גם מאה"כ בתחילת התור' "בראשית ברא אלקים" שר"ל שעל ידי הבריא' אנו יודעים ומכירים כי יש אלקים בורא כל אלה. (כמו שכתבנו למעל' בשער א') והתועלת השלישי היוצא לנו ממצוה הזאת היא כי כמו שסיפורי התורה מבראשית עד שמות מורים, מלבד הוראתם הפשוטות על מקרי האבות הקדושים, גם על מקרי בניהם אחריהם בכל דור ודור. כמו שביאר זה הרב ז"ל בשערים הקודמים, כן ידעו לנו גם מתכונת הירח, ואופן תנועתו ומהלכו, הקטנת אורו בקצת ימי החודש והגדלתו בזולתם, לקותו הכללית או החלקית לפעמים אורך זמן לקותו זה או קוצרו לפעמים, על מקרי עמנו האומה הישראלית, כי בכל זה הוא כעין אות ומופת להם, והם דומים לו בכל אלה כי גם אור הצלחתם יקטן לפעמים ויגדל בפעמים אחרות, גם שפלותם ולקות אור הצלחתם המדינית והמוסרית, תהי' לפעמים כללית, ולפעמים רק חלקיית. ויארכו לפעמים זמן רב או מעט, וכמו שהירח מקבל אורו רק מהשמש, יקבלו ישראל אור חכמתם האמיתית רק מהי"ת, וכמו שבעמוד הירח באמצע החודש נגד השמש על קו ישר, יהי' אורו שלם. כן אם יישירו ישראל פניהם אל הי"ת יהי' אורם המוסרי והצלחתם המדינית ג"כ שלם. וכמו שהירח יעבור במהלכו ובסביבו את כדור הארץ בכל חודש, על פני כל שאר כוכבי לכת, ורק על ידו יודעו לחכמי התכונה גם דרכי תנועתם. כן יעברו גם ישראל בתוך כל העמים אשר על פני האדמ' ומהם ילמדו כולם להכיר ולדעת את הי"ת, וזאת תעודת אומתנו הישראלית עלי ארץ, מני אז עד סוף כל הדורות. להאיר עיני העמים ולהורותם האמונה האמיתית, והדרך הישרה הנרצית בעיני הי"ת, ועוד שאר דמיונות מנה הרב ז"ל יש בין הירח ועם בני ישראל הדומים לו בתכונותיהם ובמקריהם, וזש"א ר' יצחק "לא היה התורה צריך וכו'" כי ב' התועליות המושגות מסיפור הבריאה ומקרי אבותינו, שהן התאמתות אמונת מציאות הי"ת, וההוראה על קורות ישראל, העתידות להם בכל הזמנים והמקומות, הלא הן תצאנה לנו גם ממצות קדוש החודש, וההתבוננות המסובבת ומחויבת לנו על ידה בחשבון מהלך הירח ותכונתו. וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב, כי רצה להורות שבתחילת היות ישראל לעם, נדמה עוד ביחסו אל הי"ת, כיחס הארוסה אל הארוס, שאינה מכרת עוד טבעו ותכונתו, וע"כ נתן ד' להם מתנה טובה שהיא מצות קדוש החודש, והחוב לחשוב מהלך הירח, למען יכירו וידעו עי"ז, כי רק הי"ת יצר התבל ומנהיגו לבדו, אבל לעתיד לבוא כאשר תרבה הדעת ומלאו פני תבל תבונה, יהיה יחס ישראל אל הי"ת, כיחס האשה הנשואה לבעלה, שמכרת כבר מהותו ואיכותו כראוי, וזש"א ז"ל "ואותה השעה ימסור להם הק"בה את הכל "ר"ל הכרתו וידיעתו ית' בתכלית השלמות, כמו שנאמר והמשכילים יזהירו וכו', להיות נשמת האדם נפש יקרה. לא לבד ראוי להרחיק הדברים המזיקים לה כי גם הדומי' להם והמביאים אליהם. וזה דבר שהישירה אותו התורה האלהית בכלל האיסורין הפוגמין את הנפש אשר שמה אב לכלם תורת הנזיר כי עם היותו דבר שקבל אדם מעצמו לפי רצונו שם שם לו דרכי ההרחקת והפרישות כי לא יחל דברו בכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכמו שאז"ל (שבת י"ג.) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולמדו מכאן קל וחומר לכל שאר האיסורין הנאסרין מפי הגבור' ככמו שהוא מבואר מדבריהם ומהרחקותיהם וכ"ש אמרו בחמורים מהם כגלוי עריות שהרבו להזהיר ולומר (אבות פ"א) כל המרבה שיחה וכו' באשתו אמרו וכו'. והחכמים הראשונים היו אומרים (קידושין פ"א:) לתלמידיהם הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי וכדומה. וגם לשפיכות דמים אמרו (ב"מ נ"ח:) בתוך הרחקותיהם שהמלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דם האדם באדם תדע דאזיל סומקא ואתי חיורא וכן בכל כיוצא בזה. ומה לעשות בענין ע"א החמורה שהמודה בה כופר בכל התורה (חולין ה'.): כי אם יחטא איש באיסורין רבים אף כי יהיה בהם גלוי עריות או שפיכות דמים או שניהם יחד ופללו אלהים בשובו אליו בכל לב ובכל נפש כמו שהיה הענין בדוד (ש"ב י"ב) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות כי כשעקר האמונה האלהית קיים בידו צדיק באמונתו יחיה. והוא מה שייעד הנביא אל זמן שלימות הדעת את ה' אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכריה י״ב:ח׳). ירצה שלא יחטא אדם מהם מחוסר אמונה שהיא עוות שלא יוכל לתקון. אבל אם יקרה שיחטיא והיה מתגברת תאות מה ולעתים רחוקים. ומיד ישוב ונחם על רעתו כמו שהיה הענין בדוד בענין ההוא הנה יהיה דוד והדומים לו בעת ההוא כמלאך אלהים לפניהם שלא ימצאו בם עון אשר חטא כלל כי מולים יהיו מערלת לב כמו שייעד הכתוב (דברים ל׳:ו׳) ומל י"י אלקיך את לבבך אמנם אם יחטא איש בהכחישו אלוה ממעל והתייחדו העבודה והיראה לזולתו מי יתפלל לו הנה הוא בענין יכרת ואין מציל. ולזה באו כמה אזהרות בתורה האלהית לא באיסור עבודת אליל כי אם בכל הענינים הדומים לה והמביאים אליה: והנה הרב המורה טרח וכתב כמה פרקים מהחלק השלישי להודיע כמה מצות באו בתורה מעשה ולא תעשה נתגלה לו טעמם מהספרים ההם החצונים שכלן היו להרחיק מעשים הנמשכים אחר העבודות ההם הנכריות ואם המה רחוקים מהם. ומהמבואר כי גופה של עבודת אלילים והיותר מפורסם מענינה היא העבודה הנעשית לצבא השמים והמיוחדים בהם השמש והירח שני המאורות הגדולים אשר טעו אחריהם האנשים מעולם והיא מה שהפליגה התור' הרחקתה תמיד בעצם וראשונ' אמר (שם ד') ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו' וכן נאמר (שם י"ז) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי והוגד לך וגו' ופרסמה והודיעה לנו שאין בהם שום ממש כדי שיעבדו באומרו (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכל הנביאים השתדלו לעקור עבודתם ולפרסם חולשת יכלתם בהראות שהם אינם כי אם כלים ביד האומן יוצר הכל ב"ה ליאש האנשים מעבודתם ותוחלת תועלותם. והנה ירמיהו הנביא הפליג בזה באומרו (ירמיהו י׳:י״א) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה הורה כי השמים והארץ הם מכתות הנפעלים והנבראים ברצונו יתעלה שיותר ראוי לייחס להם ההפסד והכליון משישוער אליהם צד אלהות וכמו שאמר כי שמים כעשן נמלחו וגו' (ישעיהו נ״א:ו׳). אמנם לזה סדר פרשה שלמה (ירמי' שם) אשר באר בה הענין יפה יפה:
עקידת יצחק
טוב להודות לה' (תהלים צ"ב). כי מי יאמר לו שאין טוב להודות לה'. אבל יראה באמת כי הוא מאמר פוסק וגוזר בענין שהיה לו ראשונה שום ספק ופקפוק בו ויאמר שאחרי ראותו היטב הטעמים המחייבים ההודאה והשבח לו יתעלה ביחס אליו בכמו אלה העניינים עם הטענות שידומה בעדם המניעה מזה הנה הוא יגזור בשכלו ורוח קדשו העולה על כל עיון שהוא טוב להודות לה' ולזמר לשמו מבלי שיוחס אליו שום חסרון מהחמשה טענות שטענו עליו כלל. והנה בזכרו שני מיני השבח האלו רצוני הודאה וזמרה יראה שנמשך אל כונת מה שכתבו החכם בפרק י' מהמאמר הא' מס' המדות אמר נראה שכל דבר משובח ישובח בעבור דבר אשר לו אצל דבר אחר כי הצדק ואנשי החיל ובכלל הטוב והמעלה נשבחם בעבור הפעולות והמעשים והאמיץ והרב וכל אחד מהאחרים יש לו בטבעו דבר אצל דבר אחר טוב ומעולה מפורסם זה אצל התושבחות אשר הם אצל האלהות כי היו דברי צחוק או נעריכם אלינו וכו'. עד אומרו כי נהלל האלהות ונאשרם וגם נהלל האנשים האלהיים. אמר כי ענין השבח בלשונו הוא מה שיתואר בו הדבר כשהוא טוב לענין מעולה ממנו כמו שנשבח המעלות בעבור הפעולות המסודרות מהם וכיוצא בזה ושלזה יהיה לעג שישובחו האלוהות אלא אם יהיה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם אבל שיהוללו כי ההלול בלשונם הוא שבח המכוון לכבודו ומעלתו מצד עצמו לבד. וכבר תראה במקומות מה סגולת זאת המלה על זה האופן כמ"ש הכתוב, כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳) ובשומו ראש המזמורים וסופם מלת הללו יה שאומרו רבותינו ז"ל (פסחים קי"ז.) שהוא הלשון היותר משובח שבשירים ואמרו שכולל שם ושבח כאחת שהכוונה שהוא שבח המתיחס והנאות לשם ויצדקו יחד והוא מה שיכוון מהחכם באומרו (משלי ל״א:כ״ח) בעלה ויהללה כמו שיעיד הכתוב הסמוך רבות בנות וגו'. ואיך שיהיה בזה יראה שכיון המשורר היטב בחילוף הלשונות אמר טוב להודות לה' שהוא ענין הנאות אליו מבלי צירוף אל דבר אחר אמנם ולזמר לשמך עליון כי הוא שבח שיאמר בצירוף אל ענין מעולה ממנו ואמר זה לפי שהשם הוא מה שיורה על הפעולים אשר עמדנו עליהם ומהמפורסם כי מצד מעשיו המיוחסים אל שמו הגדול נבוא לדעת אותו יתעלה ולזה היא ידיעה משובח' במה שענינה הוא להגיע בה אל טוב מעולה ממנו והידוע כי לשון זמרה הוא תרגום של שבח ושבח תרגום של זמרה: להגיד בבקר חסדך וגו'. כי טוב להגיד מעשה חסדיו אשר הם מצד הפעולים האלו שבהם יוכל להגיד המגיד הגדה ברורה מפורסמת כאור בקר כדי שתושג לנו בה אמונת אומן לידיעה אשר מצד הפעולות שהיא אצלנו במדרגת הלילות אם מצד קיצורנו בהם ואם מצד שהם עניינים שחויב לכסותם כלילה. והנה אחר שגזר על זה המשפט הנכון וביאר תועלתו בקצרה עשה משל נמרץ מאד למה שאמרו מתועלת אלו הפעולים אשר בו תגדיל תושיה להתיר בו רוב הספקות שטענו על זה הדרוש שבעבורם אמרו שאין טוב להודות לה' כמו שאמרנו והוא אומרו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור הנה הוא מבואר שכלי הנגון כל עוד שיתרבו טורי מיתריו וכל שיהיה בטנו יותר חלולה יהיה מה שינגנו בו יותר נראה לנגון אדם ויהיה קרוב להשמיע אל האזן כוונת מה שישורר בו וכ"ש כשיהיה הנגון עלי הגיון קודם, רצוני שישורר המנגן תחלה בפיו כמנהג לוקחי כנור סובבי עיר בלילות כי אז יראה כאלו הכנור אומר הדברים ממש בנגון מיתריו ואמר שכבר ישיג המשבח והמזמר בזה המין מהפעולים השגה מה במין המעולה ממנו מן הפעולות כמו שתושג כוונת המשורר המנגן עלי עשור ועלי נבל שהוא מיטב הכלים גם כשיוקדם ההגיון אל מלאכת הכנור והוא מה שפירש היטב באומרו. כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידך ארנן. כי השמחה המגעת מהפעולות הוא ע"י שירנן וישבח במעשה ידיו והם הפעולים והנה בזה התיר הספק היותר עצום שבענין וזה שאם יהיו אלו הפעולים תכלית לעצמם כמו שהיה הנבל או הכנור מצד מה שהם פעולים תכלית אצל האומן מצד מה שהוא אומן הנה יצדק עליהם מאמרם שישתלם השלם בפחות כמו שיושלם האומן בהוצאת הכלי למעשהו לפי שכבר יהיה אצלו הפעול יותר טוב מהפועל. אמנם אין הענין כן רק הם כמו כלי הזמר אצל המנגן המצוה לעשות אותם שלא ידרשם לעצמם רק מחמת הנגון שהוא פועל נשאר בעצמו או אל התעוררות הנפש אל פועל עליון ממנו כי אז אין הפעול ההוא אצלו נכבד מהפעולות אדרבה הם נכבדות הימנו למה שהוא מסודר אליהן. וכן הוא באמת אצל כל העניינים הפעולים האלו אשר אמרנו שאינם מכוונים לעצמ' כי אם להגיע בהם אל אמתת מציאותו יתעלה יכולתו וחכמתו העצומה כמו שנאמר בנמצאים הכוללים (ישעיהו מ״ב:ה׳) בורא השמים ונוטיהם וגו'. (ירמיהו י׳:י״א) עושה ארץ בכחו וגו'. (שם) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא וגו'. ובאלו העניינים החלקיים בכל מה שיסופר מהם נזהר מאד בזה הענין ולא סר מתת הסבה התכליתית לכלם הדעת אותו יתברך שאין דבר יקר למעלה ממט בשום ענין. כמו שאמר (שמות ו׳:ו׳) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' והצלתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם וגו' וכוונת הכל ותכליתו וידעתם כי אני ה', גם אמר (שם י') למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו' וסוף וידעתם כי אני ה' וכן בכלם הודיע כי תכלית כל הפעולים האלו אינם לעצמם אבל עקר כוונתם ותכליתם הוא הדעת את ה' שהיא פעולה מעולה נשארת בעצמה בלתי יוצאת ממנו יתעלה אשר הוא הדעת אותו כמו שאמרנו. וכבר עמד החוקר על זה הספק עצמו רצוני מהיות הפעולים טובים מהפעולות והתירו על זה האופן בעצמו כשאמר תכליות רבים לרבות מהפעולות וכו'. עד אומרו הנה אם יש שם תכלית לנפעלים וכו'. והוא פירוש נכון ודרך ישר בחלקי מאמריו שם כמו שביארנו במקומו ת"ל. ומזה ימשך התר השנית והשלישית מהטענות ועליהם אמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. ירצה כי אחר שנתבאר שאין להשקיף הפעולים האלו ואם גדולים ונוראים הם מצד עצמם כי אם בבחינת התכלית העליון ההוא להם הנה הוא ראוי להפליג שבחם מאד ולומר כמה גדולים מעשיך ה' ממה שיחושב מהם בתחלה כי באמת בבחינה ההיא אינם פעולים מורגשים רק דרושים מושכלים נמצאים בשכל ועומדים בו עמידה קיימת כמו שאמר המשורר בפירוש (תהילים קי״א:ב׳) גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם וסוף שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ולזה כשנניח שנתעצם היודע יתעלה במה שידעהו מהם מענין תכליתם לא יתעצם רק בו יתעלה מצד מה שיסודרו להודיע ולפרסם רוממותו בעולם. ומזה הטעם עצמו יתבאר כי מאד עמקו מחשבותיך מהיותם מחשבות היולאניות כמו שיטענו המטעים וזה שהפעולים האלו מצד צורתם ותכליתם אי אפשר שיסתרו מעיני בחינתו בשום צד כי זאת הכתיבה דרך משל מצד היותה על הספר בדיו היא ודאי חומרית ונתפשה בכל אותן הטענות שאמרו. אמנם מצד צורתה ותכליתה אם היה המובן ממנה דבר מושכל או הישרה אל הידיעה האלהית וקיום מאמרו המביא אל ההצלחה כמו שהוא ענין התורה האלהיות הנה צדדים אלו לא יפרדו ממנה לעולם. ובבחינה זו לא ראתה התורה למנוע ממנו הרגשת אלו העניינים החלקיים בשום פנים אמר דוד (שמואל א י״ז:מ״ו) היום הזה יסגרך ה' בידי והסירותי את ראשך מעליך וסיים וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל וכן וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' וגו'. כי הנה אלו הפעולים החלקיים הנפעלים על ידי איש מעבדיו בכל המון הנזכרים כבר כלם הם נודעים אליו ומשיג אותם מצד מה שהם מסודרים אל הודעת אמתתו. ולפי שאלו העניינים לא יבינם רק האיש הנלבב נקי הדעת משולל מהדעות המשובשות ומהאמונות הנפסדות לזה אמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ירצה הפתי לא ידע אלו העניינים הדקים וגם לא יבינו כל כסילים החושבים לדעת בינה והיא רחוקה מהם. ואיפשר שיהיה זה הכתוב דבק אל מה שאחריו או חציו האחרון, יאמר איש בער לא ידע מה שאמרנו וכסיל לא יבין את זאת והיא הטענה הה' שאמרו מרוע הסדור. ואמר עליה בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. יאמר שאחר שהוא מבואר לכל בעל דת שסדור העולם ומנהגו הוא על פי שתי ההנהגות הידועות הטבעית וההשגחיית הנה הוא מחויב שיפלו בה לפעמים דברים מסודרים ממנהג הטבע לטוב או לרע בלתי מסכימים אל פעולות האיש ההוא כאשר לא יספיקו מעשיו להדיחם מעליו בצד מצדדי ההשגחה כמו שכתבנו בשערים כ"ב וכ"ו. אמנם שהענינים שיהיו על זה האופן אי אפשר להתקיים לפי שלא יחודש ולא יעשה בעבור האיש ההוא. ולזה יתחייב שצמיחת הרשעים ופריחת' לא יהיה רק כעשב השדה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכמ"ש החכם (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל וגו' כמו שנתבאר בשער שלישי. ולא עוד אלא שאפי' מעט מההצלחה ההיא תהיה להשמדם עדי עד והנה היא זאת תשובה נכונה מאד לא יפקפק בה כי אם איש בער וכסיל כמו שאמר. והנה על הטענה הרביעית אמר ואתה מרום לעולם ה' ירצה ומה שטענו שאם תתבונן באלו הנמצאים המשתנים כבר תשוה להם גם אתה בשתשיג אותך התנועה ויגבילך הזמן זה באמת מבואר הביטול בעצמו שכבר נתפרסם שאתה מרומם ומעולה משתכנס עם אלו הנמצאות תחת הזמן שהוא ידוע שהזמן הוא מחודש ומוגבל ממך ואתה מרום מעולם ועד עולם בלי ראשית ותכלית וממך ימשך הקיום והנצחיות לכל אשר ימצא אתו אמנם אין שום הפסד וכליון נמשך ממך כי הנה אויבך ה' הנשמדים והאובדים מפניך הנה אויביך מעצמם יאבדו לעולם הבא ומאליהם יתפרדו כל פועלי און בעולם הזה ויתקלקל חבורם ויאבדו מהר כמו שאמר (איוב ט״ו:ל״ד) כי עדת חנף גלמוד, ומפי עליון לא תצא הרעות. אמנם הטובות באמת יתיחסו אליך מבלי שום טענה מאלו. הוא מה שאמר ותרם כראם קרני וגו'. שוה למה שאמר (שמואל א ב׳:ל׳) ועתה נאום ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ואמר שיגיע לו ולכל צדיק וצדיק שני מיני הצלחות הפך מה שזכר ברשעים. הא' שירים קרנם במעלה ורוממות בעולם הבא מכל זולתם ועל הצלחת העולם הזה אמר בלותי בשמן רענן כי עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו על נעימות ותענוג החיים. ויתכן גם זה שרצה בשני אלו הפסוקים כי הנה אויביך ה' הדוברים אליך סרה בטענות הנזכרות ודוגמתן הנה המה יאבדו ולא יספיקו להאביד זולתם בפחזותם ושקריהם. שאפילו כל פועלי האון יתפרדו מהם ולא ישמעו לקול דבריהם ולי אני עבדך הסותר טענותיהם ומבטלן נתת שכר טוב ותרם כראם קרני וגו'. אמר שהגיע מאמות זה הדעת שיעור מהאמות שאפילו אויביו העויינים אליו והקמים עליו מרעים תשמענה אזניו שהם אומרים עליו צדיק כתמר יפרח וגו'. הפך בפרוח רשעים כמו עשב. ויכוין אל שלשה הבדלים גדולים. האחד החוזק והיופי שזה כתמר וכארז בלבנון ואלו אינם רק כעשב ייבש. והשני כי הרשעים הם נפרדים ובלתי מסכימים אפילו לעצמם כמו העשב שכל נימא ונימא היא בפני עצמה אמנם הצדיקים הם מוסכמים במעשיהם ואם רבים הם לבם פונה בהם אל תכלית אחד כמו התמר והארז שעם היות שענפיו מרובים הכל מתיחדים בגזע אחד. והג' כי העשב הוא גדל בכל מקום הדיוט ואלו שתולין בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו וזהו כנוי אל העמידה הנצחות לפניו כי מצד שהיו בחייהם שתולים בחצרות ה' לעבוד עבודתו ראוי ומחוייב כי אף אחרי כן לא יעקר גזעם משם אבל יפריחו בחצרות אלהים לאכל פרי מעלליהם. ולזה אין ראוי לכל אוהבי האמת לשמוע טענות אלו ודומיהם ולמנוע עצמם מספר תהלות י"י כי עוד ינובון בשיבה מרוב ימים ועם כל זה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר י"י בכל מעשיו אלה ואין דבר מהם נעלם ממנו וכי הוא צורי וישועתי לא ניחס אליו דבר שיהיה עולתה ליחסו בו יתעלה כלל. הנה שנתבאר מה שרצינו אליו ראשונה מהיות השלמות המגיע אלינו מהעיון בעניינים האלהיי' יותר מצד אלו הפעולים ושההלול בהם לא לבד הוא מותר אבל מחוייב כי על כן מלא לב הנביאים והמדברים ברוח הקדש כמה הודות שירות ותושבחות עליהם כמו שנתפרסם מכל ספורי העניינים האלו החותמים בשירה הנפלאה שמפלגת בזה הענין כמו שיתבאר ושירות דוד המלך אשר לא יחשה מזכרונן בכמה מזמורים אין צורך לזוכרם והחכמים צוו עלינו תמיד על זה באמרם (בהגדה) ואפי' כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כי העניינים הנפלאים האלה הנה הם אשר השיגום אבותינו למראות העין והשאירום בידינו כאלו ראינום בעינינו והורגלו בהם לקחת מה שחוייב לנו שיתאמת אצלינו מאמתת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה אשר אי איפשר לשום ההצלחה זולת זה מאי שאי אפשר להגיע לזה מצד העיון מהפעולות וכבר תהיה זאת ההשגה במה שהיא מגעת באמצעית אלו הפעולים בענין הלמוד העיוני המגיע באמצעות המופתים ההקשיים אשר יובדל עניינם מהמושכל הראשון כמו שנתבאר זה בשער כ"ח אבל מ"מ הוא הלמוד הנאות והמועיל אל קצרי ההשגה אשר בדרכו יוכלו להשיג מה שנעלם מהם בזולתו. וכל זה הוא מה שכיוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ש"ר פ' כ"ג) בא וראה כמה גדולים יורדי הים משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך אמר לו הקב"ה (שם) לא תוכל לראות פני. וזה כי מר"עה למה שהיתה כוונתו לפי עוצם תשוקתו לבקש ולהשיג בלי אמצעות שנאמר הראני נא את כבודך כי הוא בקשת המהות כמ"ש הרב המורה ולזה היו לו העניינים נמנעי ההשגה כי נאמר לו לא תוכל לראות פני ולבסוף מה שהשיג הראה לו בסימן והוא ענין השגת השלילות שהיא ראיית אחורים כמו שיתבאר שם ב"ה. ואמר שגם החיות שהם נושאות הכסא אינם מכירות הדמות לפי שאין השכלתם ממין השכלתו ולזה אומרים (יחזקאל ג׳:י״ב) ברוך כבוד ה' ממקומו כלומר ישתבח ויתרומם כפי השבח הראוי לו. אמנם יורדי הים מצד מה שהיו השגותיהם באמצעות אלו הפעולים המורגשים בעיניהם אשר יאמר כי הוא זה הנה עם זה היה נקל להגיע להכרת מציאותו ויכלתו והשגחתו יתעלה שהוא הדבר הנאות להם והמחוייב לשלמות'. אמנם לעתיד לבוא זה יאמר שני פעמים וזה כי כשתתרבה להם ההכרה וההשגה אשר מזה המין ובמראה עיניהם המה יביטו יראו בה כפלי כפלים כיוצאי מצרים כבר יגיעו למעלתם זו עצמה מהשגת השלמות והנה כאשר תושפע עליהם שפע השכל והחכמה בימים ההם כאשר נועד (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ונאמר (ישעיהו י״א:ט׳-י׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ונאמר (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וגו'. הנה בלי ספק שישיגו מצד מהותו מה שלא הושג עד הזמן ההוא לכללם והוא מה שאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה וגו'. שני פעמים כי אומרו הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הענין האחד זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו זהו הענין השני. והנה אחר שנשלם מה שרצינו אליו לשומו כמו שער לבוא אל ביאור אלו הספורים הנפלאים אזכור הספקות הנופלות בהם קודם שנבא אל ביאורן:
עקידת יצחק
*אמנם, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי עיקר הצלחת האדם המוסרית עלי ארץ הוא, בהאמינו ובשומו תמיד אל לבו כי כל הטובות וההצלחות אשר תהיינה תמיד למנה לו ולכל העולם בכללו אינם באים דרך מקרה והזדמן, כי אם ברצון הי"ת היוצר והמנהיג כל הטבע כלו, ורק למען השריש האמונה הזאת בלב כל ישראל (לא בעבור היות הי"ת מצטרך לברכותינו, או שנוסיף לו בזה שלימות מה אחרי שהוא שלם בעצמותו לבלי תכלית מעולם ועד עולם) צוו חז"ל לברך על כל מה שיהנה האדם בשם ומלכות, למען יודה האיש הישראל, בכל עת שיאכל וישתה או יהנה שאר הנאות הגוף, במציאות הי"ת אשר הוא הסיבה הראשונה לכל נוצרי ובמלכותו ר"ל בהנהגתו את כל העולם תמיד ברצונו ובחפצו, כי רק באופן זה יודיע לכל שגם כל טוב פרטי אשר יהיה לו למנה, רק מיד ה' הוא לו אשר המציאו בגבורתו, כמאה"כ "יודוך ה' כל מעשיך" וכו', כבוד מלכותך יאמרו וכו', להודיע לבני אדם גבורותיו וכו'. ר"ל כל בני אדם שהם מעשע ידיך חייבים תמיד להודות בכל עת ועונה שיהנו מהנאות העולם במציאותך ובמלכותך, למען הודיעי בזה גבורותיך לכל בני אדם כי הכל ממך הוא ומידך נתן למו, וע"כ כאשר שמע ר' ישמעאל קול אלהים אומר "ברכני" (עיין ברכות ד' ע"א) אמר "יהי רצון" וכו' מאמר המורה על אמונתו בהנהגת השגחת הי"ת לרחם על ברואיו ולכבוש כעסו עליהם, וע"כ נענע לו ראש להורות כי כונת מברך כזה נרצה בעיניו ית'. ר"ל בהיות תכליתו רק להורות בה אמונתו במציאות הי"ת והנהגתו את ברואיו, ועל רעיון זה רומזת גם הברכה האמורה מפי אהרן ובניו "יברכך ה', יאר ה', ישא ה'," ר"ל רק מאתו ית' לבד ולא מסיבה אחרת זולתו יושפעו כל הטובות האלה, וכן יורה ע"ז גם מאה"כ "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" וזאת היתה גם תועלת ותכלית מצות ברכת כהנים למען יושרש על ידה בלב כל ישראל מפי כהני ה' אשר עליהם להורות את העם האמונה האמיתית עם כל שרשיה ועיקריה, האמונה במציאות הי"ת ובהנהגתו את העולם, ומבוארות בזה הספקות שהעיר הרב ז"ל. אמנם הראוי שיאמר בזה כי לפי שהעקר אשר הצלחת האדם וטובו תלוי עליו הוא בשיהי' לו ציור חזק ואמונה קבועה בשכל הטובות והצלחות עליונות ותחתונות הבאות על העולם וכתותיהם הם מאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו לא מצד הקרי וההזדמן ולא בכחו ועוצם ידו ולא משום ככב ומזל קבוע כי על כן צוה להיישיר אותם במחנותם להתכוין כלם לאביהם שבשמים כמו שכתבנו בשער ע"ב כי זאת היא הכוונ' עצמה שקבעו חז"ל כל הברכות הבאות על כל דבר ודבר ובפרט כל ברכות הנהנין לא מפני שהוא צריך לברכתה רק כדי שיזכר ויפקד שם הבורא יתעל' והמשפיע הטוב על הדבר ההוא המושפע. ואמרו שכל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.). כי אחר שאינו מכיר במשפיע ואינו מחזיק לו טובה הנה הוא מועל בקדשים ודאי ונהנה מהם שלא ברשות כי עליו נאמר איש נכרי יאכלנו (קהלת ו׳:ב׳) כמו שכתבנו בשער כ"ד. האמנה כי לפי שלא תספיק הודע' זו להביא אל ההצלחה הנפשיית אם לא יצורף עמה הדעת שזאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו הוא בעל הרצון המוחלט בהמצאת הנמצאות כלן ולו היכולת להנהיג העולם כלו ברצונו בטבע וכנגד הטבע כפי מה שיאות אל השכר והעונש המיועד על המעשים הנרצים או הפכם כמו שנזכר בשער המבול וזולתו. לזה היה ראוי שיורשם זה במטבע הברכות כמו שעשו בהזכירם בהם שם ומלכות כי השם הוא ענין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם המלכות ענינו הרצון והיכולת המוחלט כי המלך הוא אשר ימשול על מלכותו ועשה כרצונו והגדיל כמו שאמר הנביא הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י׳:י׳). וזה טעם אומרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם תחלה זכרונות וכולי (ר"ה ט"ז.). ושני הענינים האלו הם אמתת האלהות השלם אשר יאמר שהאל ברא הכל או עשה הכל וכמו שכתב החכם בספר ההפלה בשאלה השלישי והד' כי העוש' הוא אשר יעש' הדבר בכונ' ורצון לא זולת כי על זאת הכונ' אמר הנביא אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו' (ירמיהו י׳:י״א) ועליה אמר נעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) יאמר כי אשר לא ימשול על הטבע לעשות בו כרצונו אין בו כח אלהות על דרך האמת ושזה לא נמצא רק באלהי ישראל כמו שנתברר אלי מרפואתו זאת על יד נביאו וכל זה באמת נכלל בהזכרת שם ומלכות בברכות כפי תקנת חז"ל להדריך ולהיישיר האנשים אל הצלחת נפשם אשר א"א זולת זה. ועל מטבע הברכות לפי כונתם ז"ל אמר המשורר יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך וגו'. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו' (תלים קמ"ה). אמר כי כוונת ההודאות והברכות שיתקנו אותם חסידיו לברך אותו בכל דבר אשר בברכ' ההיא מזכירים השם גם כבוד מלכותו כמו שאמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ':) וגם חותמין בה מעין גבורתו במה שאמר שהכל נהי' בדברו בורא פרי העץ או האדמ' או עושה מעש' בראשית וכיוצא כי הן כל אלה יפעל אל בכח גבורתו הרצוניית הנה היא ודאי להודיע לבני האדם גבורותיו אשר עליהם אמר וגבורתך ידברו כי בזה יקבלו כלם עול מלכותו אשר עליו אמר כבוד מלכותך יאמרו: ובהגדת פ"ק דברכות (ז'.) תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו. נרא' שכנה זה השם המופלא אכתריאל ע"פ הקבל' שאומרין אל הספיר' הראשונ' ראש כל הספירות כתר עליון וכנגד' בי"ג מדות יה' יה' אל ולזה אמר יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא אמנם ממה שאמר לו ברכני והוא אמר יהי רצון וכו'. נרא' ודאי מה שאמרנו שעקר כוונת הברכ' בפי המברך הוא הכרת כבודו ודעת גדולת גבורתו אשר בידו הכל וממנו יושפעו הטובות כלם כמו שהור' בתפלתו על כבישת רחמיו את כעסו ולהתנהג עמו במדת החסד ולפנים משורת הדין. והוראת זה הענין רצוני היות זה עצמיותה של ברכ' הוא מה שהור' מאד נענוע ראשו כלומר שלא תהא כוונת ברכתנו אליו יתעלה לפי שהיא ברכת הדיוטי' אחר שאינו צריך לה קלה בעינינו שהרי תועלת' גדול במה שתמשך ממנה הכרתו יתעל' וקבלת עול מלכותו אשר בזה יזכו לקבל השפע העליון להמשיך חוט החסד המקיים האומ' הזאת ראשונה ואחריה העולמות כלן. והנה זה עיקר המצוה הזאת כי הנה היא לא הית' לסייע לו יתעל' אל הברכ' רציני שהוא יתעל' צריך חזוק ועזר מצד עצמו רק לשום דבר בפיהם לומר כה תברכו את בני ישראל כשתברכום (א) והוא שיאמרו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' (ב) כי הוא דבר שיעיר לבם אל הציור הזה ההכרחי וידעו שכל הטובות הם מושפעות מאתו והוא מה שביארו בתכלית הביאיר באומרו (ג) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ירצה שהכוונ' בזה אינה אלא שישימו את שמי על בני ישראל בברכתם כי עקר הברכ' אני אברכם זולתם ועדה השימ' זאת הוא הסיוע שיפיל בזה שהם מסייעין על ידן כמו שאמר מכל מקום היה לך לסייעני כמו שנתבאר והוא ענין נכבד מאוד אמנם בענין הברכ' הזאת המשולשת והמכופלת יראה באמת שכיון לכלול בה כל אופני הצרכים הנחנקים לשלש מחלקות ועם היות שכבר ביארנו בשער הנזכר. אצל ברכות יעקב אבינו שלשון ברכה סתם הנאמר בתורה הוא על הברכות הנפשיות ועל ההצלחות האמתיות וגם על הנחה זו סדרתי באלו הברכות סדר השמונ' עשרה שתקנו חז"ל בתפל' אשר סיימו בהם בברכת שלום כמו שנתבאר זה בשער נ"ח. הנה כשנכוין אל ביאור הכתובים לפי פשוטן ויישובן יראה כי כשתבא הברכ' מבוארת או שנכתבו לצדה ברכית מבוארות עם ההצלחות הנפשיות הנה מעתה אין כחה כח הסתמית אבל כח המבוארת בפרטיות. והנה אחר שנזכרו בכאן שתי זוגי הבדכות שהם השנית והשלישית שנתבאר בהם היותן בהצלחות עצמיות פנימיות באומרו באחת מהנה יאר ה' פניו אליך וגו'. כי הנה אור הפנים יורה על שפע הטובית האמתיות המושפעית מאור פניו יתעל' וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח׳:א׳) וכן באומרו ישא יי' פניו אליך יורה על הזמנתו אליהם והמצא עמהם ולישא להה משאות אליו יתעל' מאת פניו הנה נפי זה תהי' הברכ' הנזכרת ראשונ' בהכרח בענינים החיצונים הסומכים אל החיים בלי ספק. ועל זה היסוד ביארו אותם חז"ל במדרש רבה (פ' י"א) ובספרי (פ' נשא) אמרו יברכך יי' בברכ' המפורש' כן הוא אומר ברוך אתה בעיר וגו'. ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וגו'. ובאו עליך כל הברכות האל' וגו' (דברים כ״ח:ה׳-ו׳). אמר עוד יברכך יי' בנכסים וישמרך בנכסי' ורבי נתן אומר יברכך יי' בנכסים וישמרך בגוף. ד"א וישמרך שלא ישליט אחרים עליך. ד"א וישמרך מן המזיקין. ודרך כלל כל הדברים האלו הם מבארים שע"ד הטובות החצונות הוא מדבר כי הם ברכות שמחזיקות העצמיות וגם שהם צריכים שמיר וכמ"ש מלך בשר ודם נותן מתנ' לאדם אבל אינה משמר' לו אבל הקב"ה נותן מתנות ומשמרן דכתיב יברכך יי' וישמרך. והרי זו הברכ' הראשונ' אשר היא על השלמות הראשון השנית יאר יי' פניו אליך. אמרו במדרש (שם) יתן לך מאור פנים רבי נתן אמר זה מאור שכינ' שנאמר קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) יאר פניו אתנו סלה (תלים ס"ז). ד"א זה מאור תורה שנאמר כי נר מצוה ותור' אור (משלי ו׳:כ״ג) ויחנך יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) ד"א יתן חנך בעיני בריותיו דכתיב ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו'. (בראשית ל״ט:כ״א) ונאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב׳:ט״ו) ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים (דניאל א׳:ט׳). יאומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳) ד"א ויחנך בדעת ובחכמ' והשכל ומוסר ובינה ד"א ויחנך בת"ת יכן היא אומר תתן לראשך לוית חן (שם ד') כי לוית חן הם לראשך וגו' (שם א'). הרי אתה רואה שכל דבריהם אלו הם סובבים על אור החכמ' והחנינות האלהית במעלות השכליות הפנימיות. השלישית ישא יי' פניו אליך וגו'. אמרו בשעה שאת' עומד ומתפלל שנאמר הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (בראשית מ"ט). והלא דברים ק"ו אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתיב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י׳:י״ז) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו כשישראל עושין רצון של מקום ישא ה' פניו וכשאין עושין רצון המקום אשר לא ישא פנים. הנה שהכוונ' להם בזה על מציאות השגחתו והדבקו בהם כי על כן ישא להם משאות מאת פניו בעת תפלותיהם ובכשרון מעשיהם כי הוא הענין המיוחד אל האומה הזאת כמו שאמר פני ילכו והניחותי לך אם אין פניך הולכים וגו' (שמות ל״ג:ט״ו). ופניתי אליכם (ויקרא כ״ו:ט׳). כמו שביארנו בפרשת ראה אתה אומר שער נ"ד. אמנם במאמר וישם לך שלום הנטפל עמו נאמר שם רבי נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשר' ולשלים אין קץ (ישעיהו ט׳:ו׳). ד"א שלום זה תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) רבי אליעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום שנאמר יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וישם לך שלום. גדול השלום שאפי' בשעת מלחמ' צריכין לו שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳) גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו) ואומר בשלום תמות (ירמי' ל"ד) גדול שלום שנתנה לעושי תשובה שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם (שם). גדול שלום שלא נתן בחלקן של רשעים שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים (שם) גדול שלום שנתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך (תהילים קי״ט:קס״ה) גדול השלום שנתן לענוים שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (שם ל"ז). גדול השלום שנתן לעושי צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעי' ל'ב). גדול שלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום שאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד). רבי חנניא סגן הכהנים אומר גדול שלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום (ישעיהו מ״ה:ז׳) הנך רואה כי כל המאמרים האלה צדקו יחדיו עם מה שאמרנו ראשונ' ממעלת השלום ומסגולתו הנפלאה שהוא הנותן צורת הדברים ומהותם כל אחד לפי מה שהוא כמו שתראה מכל אחד מהענינים האלה אשר זכר אחד לאחד כשתעביר עליו קצת השקפה והכלל שהכל חוזר למאמרים האחרונים ששמו של הקב"ה נקרא שלום ושהשלום שקול כנגד כל מעשה בראשית כי כמ"ש הוא חוט החסד המשוך מאתו יתעלה וחורז בכל הנמצאות העליונות והתיכונות והתחתונות ומעמידן ומקיימן כל אחד במציאותו וקיומו המיוחד אליו על צד היותר נאות שאפשר. והדבר המבהיל אשר יראה סותר זה הוא אשר אמרו שם רבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאפילו ישראל עובדין ע"א ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳:י״ז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו (שם י') כי איך יתכן אשר בהתנכרם אל יוצרם יתעלה והכחישם הסיבה הראשונה יתעלה שמו לא ינתק החוט ההוא המעמידם ויהרס מצבם ויאבדו כרגע. אמנם כוונו להורות מעלת השלום וסגולת החוט המעמד והמקיים הכל והפלגתו ולומר כי הוא האות והמופת ביני ובינם יתעלה לדעת חוזק קיומם או רפיונו וזה כי כאשר נראה שנום וטוב המצב בין כלל האנשים אפי' שנראה אותם עובדים ע"א הנה הוא סימן שיש להם זכות או זכיות לפניו יתעלה בעבורם מאריך להם זמן כמ"ש הנח לו כלומר כתר לו זעיר. אמנם בהחלק לבם והמצא חולשא או נתוק מה בחוט הזה אפי' שלא יתפרסם ממעשיהם מה שהוא סבתו הוא סבה שנכון פורענותם וממהר האלהים לעשותו כמ"ש עתה יאשמו. ואפשר כי באומרו אפי' עובדי ע"א דברו חכמים לשון גוזמא כלו' שיעשו דברים בלתי הגונים ומעשים זרים להם לפי ענינם מ"מ באנו לכלל מה שרצינו אליו ראשונה מאומרם ז"ל טעון ברכות הוא בא. *וזה וכו' כונתו כי מכלל דברי חז"ל האמורים על ברכת כהנים זאת, יודע לנו כי היא כוללת כל שלשה הצרכים ההכרחים לאדם אם יהיה מאושר כראוי על ארץ, הא' שתהיה היכולת בידו למלא כל צרכי ומחסורי נפשו ונפש ביתו הגופניים ועליו יורה מאה"כ "יברכך ה' וישמרך" שפי' חז"ל "יברכך בממון וישמרך בגוף" והב' כשרון השכלה, ושיאורו עיניו ללמוד ולעיין כראוי בתורה וחכמה אלהית, ויען כי לזה צריכה חנינה יתירה מאת הי"ת כמו שהוכיח הרב ז"ל מכמה כתובים ויסדו חז"ל גם בברכת ש"ע "חננו מאתך דעה בינה והשכל" ע"כ יורה עליו המאמר "יאר ה' פניו אליך ויחנך," והג' היא הדבקית בהי"ת ואהבתו אשר תהיה לו למנה בהתהלכו בתום לבו, וקנותו עי"ז השלימות האמיתית אשר ע"ז מורה מאה"כ "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ויען כי השלום האמיתי הזה הוא הטוב היותר גדול לאדם ע"כ היא גם חותם כל הברכות כלן, והנה כבר נתן לאדם הראשון הכשרון לקנות לו כל אלה שלש מתנות יקרות, ורק כאשר חטא נסתלקו כלם ממנו ומבניו, עד שבא אברהם אע"ה וזכה הוא ואחריו כל בניו יוצאי חלציו בכלל, כאשר נגלה ה' עליהם לתת להם את תורתו ושכן כבודו בתוכם באוהל מועד אשר צוה אותם לעשות, שישפעו עליהם מחדש כל ג' ברכות ומתנות יקרות אלה כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר בזה המדרש שהחל בו (עיין בפנים הספר), וזה שכבר נתבאר מכלל דברי חכמינו ז"ל כי אלו הג' ברכות הם מיוחדות לג' צרכים הכרחיים אשר לנו האחד צרכי גופותינו בענין הממונות וכל הנלוה אליו מהקנינים הזמניים ואמתחתו עמו הוא השימור האלהי כי זולתו הכל הבל וכמ"ש אם ה' לא ישמור עיר וגו' (תהילים קכ״ז:א׳) והב' צרכי נפשותינו בענין ההשכלה אשר לא יושלם רק באור פניו יתעלה אשר בתמונתו יביטו הנביאים המישרים האומה כל אחד מהם באספקלריא + שלו כפי מדרגתו ובאורו ישיגו אמתת התורה כמו שבאור השמש ישיגו הכחות הגופיות המוחשות כאשר כתבנו בתחלת שער כ"ט כי על כן התפלל המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (שם קי"ט). והנה היה עמו אמתחתו המיוחד באומרו ויחנך כי זולת זה אינו כלום הלא תראה אמר החכם שבתי וראה תחת השמש כי לא לקנים המרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר ולא ליודעים חן וגו' (קהלת ט׳:י״א). הורה כי כמו שלא יגיעו תועלות המדות הקודמות לחסרון הדברים ההם אשר הם צריכים אליהם בהכרח כן לא הושלמה הידיעה זולת החן וכן הוא באמת כי החן הוא משלים כל הדברים. צא ולמד מאסתר המלכה כי רבות בנות עשו יופי אבל היא עלתה על כלנה כמה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותשא חן וחסד לפניו וגו' (אסתר ב׳:ט״ו). וכן ביוסף וכן בדניאל כמו שזכרו אותם חז"ל כי חן וכבוד יתן ה' ליודע החכמה שיקבל תועלתה לעצמו ושיקבלו אחרים ממנו וזולת זה הוא כדבר בטל. ועל זה התפלל המשורר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה (תהילים ס״ז:ב׳) הנה שחבר הדברים יחד. אמנם הג' הוא צרכנו לבינינו ובין אלהינו והוא לקבל משאת פניו ודבקות אהבתו כמו שנזכר וגם לזה לא יושלם כי אם במה שבא בפי אמתחהו באומרו וישם לך שלום כי לפי הדוחק הבלתי בעל תכלית אשר בין הדבקים אם לא בתורת חסד לא יעשה שלום לקשור בו בין פמליא של מעלה ופמליא + של מטה כמו שיבא זה בשער פ"ו ב"ה הנה ישארו בדיחוקם הטבעי. והנה היה לפי זה השלום עקר כל הברכות וחתומן. והנה כאשר נשים לב אין ענין השלים על דרך האמת כי אם מציאות ההשגחה האלהית ושפע טובו המתפשט בתוך העולמות כלן לפי ההנהגה העליונה אשר מעל השמים חסדו ומושלת על ממשלת הטבע ומערכותיו אשר נתחדשה בעולם על פי כשרון המעשים התוריים אשר על ידם נמסרו מפתחותיה ביד האומה הזאת הנבחרת כמו שביארנו בשער ט"ו ובשער ל"ז וזולתם והמשכנו אמתתה בכל מה שדברנו עד הנה בכמה שערים כל אחד לפי ענינו וביררנו שאל למודה וקיומה כוונה החכמה האלהית במציאות המשכן בחלקיו וסדר הקמתו שבתו וקימתו על פי יי' ביד משה כמוזכר בשער ע"ב ועל כן היתה שלמות הברכה הזאת ביום הקים המשכן ותחלת עבודתו כי הנה המשכן הוא תמונת העולם הזה המחודש על זה האופן וברכת השלום הוא הבריח התיכון המבריח מקצה הנמצאות ועד קצותם ומעמידן ומקיימם במאמרו יתעלה וכל זה מה שביארנוהו יפה במאמר הראשון שזכרנו. אמר רבי יהודה ברבי שמעון ביום שהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה וקול משובח. וזה כי בשעה שעלה במחשבה האלהית לחדש העולם עם היות שקדם בו מעשה ההנהגה הטבעית הנה לא היתה עיקר הכוונה אלא אל זאת ההנהגה ההשגחיית על יד הנמצא האמצעי בין עליונים ותחתונים הוא האדם להיותו בעל בחירה במעשיו וכמו שכתוב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים ברא את האדם וצוה מכל עץ הגן וגו' (תנחומא פ' נשא) והוא מבואר שדירת התחתונים אינה רק הסתכלות ההשגחה וההתבוננות בשפלים מצד כשרון מעשיהם או הפסדם כמוזכר במאמר ההוא כמו שנתבאר בשער ל"ד. והנה לזה אין ספק שהזמין לעולם מיד אלו הברכות המשולשות בכפליהם למיניהם לפי שהן הכרחיות להמצא על דרך ההנהגה ההיא וכלן נמסרו אל האדם בתחלתו בהניחו אותו בתוך הגן ומיני עציו ונהרותיו וצוותו אותו על המותר והאסור כמו שנתבאר הכל בשערים ההם אמנם כאשר חטא ומרד פי אדוניו נסתלקו ממנו כמו שנתבאר שם יפה מסדר קללותיו ונשאר העולם נפרד ומובדל ההנהגה ההיא האשיית ואין שלום אמר ה' וגבול נתן בין עליונים ותחתונים והיה העולם בכלל על זה האופן מן הפירוד זמנים ארוכים אשר לא נמצא בהם קורא בצדק ומחזיק השלום כי אם מתי מספר מהאבות הראשורם ובפרט מאברהם אבינו והלאה שהם התחילו להמשיך זה החוט ולקיימו עד שזכו הבנים בכללם להמשך אחריו בחבלי אדם ובעבותות אהבה חזקה ונגלה עליהם לתת להם תורה ומצוות ואז אמר מעתה יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה (ש"ר פ' י"ב) כמו שנתבאר בם בשער מ"ד כי אז צוה אותם לחדש להם עולם חדש והנהגה חכמה אשר נציורה המציא להם המשכן ההוא על הדרך שאמרנו ובהמצאתו באופן שלם מיד חזרו הדברים אליהם כמספרם כמשפטם כמו שנודע מענינם גם ביארם בפרשת אם בחקותי אחת לאחת. והוא מה שאמרו כי כשהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח והם ג' קולית כנגד הג' מיני ברכות הנזכרים. ועל הראשון והוא מין הטובות החצונות אמר קול הדר כי כן באמת הן מהדרין ומיפין המעלות הפנימיות בלי ספק כמו שכתב החכם. אמנם על המין השני אמר קול נאה כי באמת הוא הענין הראוי והנאות לאדם מצד צורתו המדברת. ועל השלישי המעולה מכלם אמר קול משובח וזה יאמר על הדבקות האלהי ולזה שמח משה ואמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי היה שש ומתעלם באותן קולות ורוצה באמותן וקיומן והיה מתירא אם יפול בהם שום ספק. א"ל הקב"ה משה שלום אני מדבר שהרי אין בלבי על בני כלום שנאמר כי ידבר שלום הורו בזה כל מה שאמרנו ראשונה כי אז נמצא ונתקיים ענין השלום ובהמצאו נתקיים הכל ושב לאיתנו והוא מה שאמר לו מעתה לא יפסקו הג' קולות ההם לפי שכבר יש שלום ביני ובינם והחוט המשולש לא ינתק כמו שהיה נתוק וכרות עד הנה. והענין כי במציאות השלום יתקיים הכל. ולא עוד אלא שאינם דבר אחר זולתו והוא מה שביארו יפה באומרו כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו כי השלום הוא קשור ודבוק עם החסידים וכמ"ש גדול שלום שנתנה לצדיקים וגו'. ושנטלה מהרשעים וכו'. וכמ"ש ואל ישובו לכסלה. הוא שאמר משה אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי שכון הכבוד בארצנו הוא המשכת החוט והשפע בתחתונים אשר ימשך ויתפשט על יד יראי אלהים הראוים לראות בישעו. אמר רבי שמעון בן לוי מה לנו לספר תלים לברר ענין השלום וסגולותיו בשכון כבוד בארצנו הרי אין הפרש' חסרה כלום מה כתיב למעלה מהענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום וסמוך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן יורה שהשלום הוא הנותן גמר ותשלום בהעמדת המשכן והקמתו והחוזר הסכמת החברה והשתוף בעולמות כאשר היתה הכוונה בתחלה. וכמ"ש במדרש הנזכר ויהי ביום כלות לא נאמר ויהי אלא על דבר שהיה ונפסק מימים הרבה וחזר כמות שהוא שנאמר באתי לגר אחותי כלה כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו'. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו'. וסוף הכל ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. כי בהשלמת הבנין כלו על מכונו כעין גוף אחד נתפשט השפע האלהי ותבא בו רוח הקדש אשר בו שמע קול הדר נאה ומשובח ונמשך בו הכח הדברי האלהי המיוחד אל העולם ההוא המחודש על יד זאת האומה הנבחרת כאשר אמרנו והכל נגלה ומבואר. הנה למדנו כמה חלק הש"י משפע טובו ליריאיו המיחלים לחסדו וכמה נתאוה כביכול להיות לו דירה בתחתונים ופרוש עליהם סוכת שלומו ובהמשך אותם בחוטי החסד ועבותות החנינה לקשרם ולהדביקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש אך שיאותו אליו יתעלה לשמוע בקולו ולדבק' בו כי זה לא יתכן זולת זה כי יהיה עול בחוקו ית' כאשר נתבאר במקומות אחרים. ובמדרש (חזית ע"פ דומה דודי) מאי דכתיב דומה דודי לצבי מה צבי מדלג ומקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה כך הקב"ה מקפץ מכנסת זו לכנסת זו וכל כך למה כדי לברך את ישראל הדא הוא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אלין וברכתיך (שמות כ׳:כ״א) יאמר שאם ידמו ישראל לצבי זה במה שידלגו בענין שלמותם ממדרגה למדרגה מעולה ממנה ובפרישות ובנקיות מגדר לגדר צר ודחוק ממנו ובענין הדעות מהפנייה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע אכילת עץ החיים ובתשוקות משוכה לשוכה כענין איש שוכו (שופטים ט׳:מ״ט) והוא שיסיח דעתו מענפי עץ הדעת שהן הנטייה אחר הענינים האלו המדומים לענפי עץ החיים שהן התשוקות המשוערות והעוזרות אל החיים הנה בזה גם הוא יתברך ידמה לצבי אצלנו בכל מקומות מושבותינו במדרשנו ובבתי כנסיותנו טעון ברכות ושפע הצלחות המתפשטות בכל העולמות כלן ובעמו ישראל ראשונה כי על כן נאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) ונאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד) וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: