הַנָּבִ֕יא אֲשֶׁ֥ר יִנָּבֵ֖א לְשָׁל֑וֹם בְּבֹא֙ דְּבַ֣ר הַנָּבִ֗יא יִוָּדַע֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁר־שְׁלָח֥וֹ יְהוָ֖ה בֶּאֱמֶֽת׃
דרוש חדושי הלבנה
הַי״א). מִתּוֹךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁאָמְרָה "אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי", וְהַיְנוּ בְּלָשׁוֹן עָתִיד, שְׁמַע מִנָּהּ, שֶׁלֹּא עָשְׂתָה עַד עַתָּה מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמַּה שֶּׁחָזַר אַחַר פִּיּוּסִים, נִרְאֶה שֶׁקִּבֵּל דְּבָרֶיהָ. אִם כֵּן, יַחְזֹר גַּם הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאַלְתָּהּ לְטוֹבָה, כִּי הֲלֹא לֹא יִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר אַחֵר לְהַשְׁלִים זֶה הַחִסָּרוֹן שֶׁל אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳? וְאֵין טַעַם לוֹמַר שֶׁלֹּא רָצָה לַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי אָמַר יִרְמְיָה (כ״ח ט) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבוֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת", פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י (שם ז) עַל פִּי מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (פרשת מסעי אות ז), וְאִלּוּ הַמְנַבֵּא עַל רָעָה אַף שֶׁלֹּא תָבֹא הָרָעָה אֵין מִזֶּה הוֹכָחָה שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַדַ״ק (ירמי' שם), וְהֵבִיא רְאָיָה מִנִּינְוֵה. אֲבָל הַטּוֹבָה תָּחוּל עַל כָּל פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁתּוּסַר עַל יְדֵי חֵטְא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א י) "וְרֶגַע אֲדַבֵּר וגו׳ לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וגו׳ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה". עַד כָּאן. וְכֵן בִּירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק (חלק) [אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין] (סנהדרין פי"א ה"ה), שֶׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא לְיִרְמְיָה, תֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֲנִי מִתְנַבֵּא לְרָעָה, וְאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן סִימָן לַדָּבָר. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא א[וֹ]מֵר לְהָבִיא רָעָה וּמִתְנַחֵם. אַתָּה הוּא מִתְנַבֵּא לְטוֹבָה, אַתָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ וכו׳. עַד כָּאן. מִכָּל הָלֵין דְּמִדָּה רָעָה חוֹזֶרֶת, וְלָמָּה לֹא חָזְרָה גַּם עַכְשָׁו, מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹדָה לְטַעֲנָתָהּ שֶׁיָּפֶה טָעֲנָה יבסיכום שאלה יא: למה לא חזר בו הקב"ה מהעונש שנתן ללבנה שתתמעט, במקום לפייסה על מיעוט זה? הרי כפי הידוע הקב"ה מתנחם על הרעה ואינו מביאה אף שניבא ע"י הנביא.:
גן נעול
"רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרעה בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (ירמיה יח ז-י). המאמר הזה עד נאמן על הכלל אשר יסדנו, והוא שהגזרות העליונות הנודעות בנבואה לנביאים כולם על תנאי אם לא ישתנה מצב המקבל מטוב לרע או מרע לטוב; זולתי כשיודיע השם ב"ה להם ש"יעץ" על הטובה או על הרעה. והיא ההסכמה ההחלטית שתחול על כל פנים. אבל אם יעלים מהם "עצתו" יהיה המאמר על תנאי. ויתואר בלשון "מחשבה". ומטעם זה אמר "ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו". אכן קדמונינו ז"ל העתיקו שהנבואה הטובה תחול על כל פנים. וכן אמרו "מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה אפילו על תנאי וחזר בו"1עיין שבת נה ע"א, ושם אין המלים "אפילו על תנאי". גם בדברי ירמיה לחנניה בן עזור שאמר "הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יִוָּדַע הנביא אשר שְׁלָחוֹ יי' באמת" (ירמיה כח, ט) אמרו ז"ל (רמב"ם, הל' יסודי התורה, פרק י ה"ד, ומקורו בירושלמי, סנהדרין פי"א ה"ה) אמר ירמיה, אני מנבא פורענות אם לא יבוא, איני שקרן שהקב"ה נחם על הרעה. אבל אתה שאתה מנבא לשלום, אם לא יבוא דברך, שקרן אתה. ולפי הנראה דבריהם סותרים דברי הכתוב שאמר "ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו" (ירמיה יח, י). אבל אינו כן, כי הכתוב הזה מדבר על "מחשבות" השם בה בארח חכמתו העליונה לטוב ולרע בינו לבין עצמו, והם משתנים כפי מצב המקבלים. וקדמונינו ז"ל דברו על הנבואות הבאות על הנביאים. ובהם יש הבדל שכשהקב"ה מיעד טובה תחול על כל פנים. וזהו דרך כבוד שלמעלה, כי טוב ה' ורב חסד ומקיים הבטחתו. ואם לא יקיים יאמרו הרשעים מבלתי יכולת ה', כמו שטען אדוננו משה ע"ה במדבר (במדבר יד, טז). ולכן אמרו "מעולם לא יצא דבור מפי הקב"ה לטובה וחזר בו" (שבת נה ע"א), שהוא דבר ה' לנביאים, אבל כשמיעד רעה בנבואה חוזר [בו] כמו באנשי נינוה. "ורגע אדבר" איננו הדבור לנביא, כמו "ויאמר יי' אמחה את האדם" (בראשית ו, ז) שלא היה דבור לנביא. ואין צורך לדברי רד"ק ז"ל שאמר (יח, ט) "'לבנות ולנטוע', שכבר עשה כן. וכאשר יעשו הרע לא תעמוד הטובה". ע"כ. ואין לשון הכתוב [סובל] הפירוש הזה. ומה שנסתייע מלשון הכתובים שאמר אצל הרעה "חשבתי", ואצל הטובה "אמרתי", אין להבדל זה יסוד. כי "אמירה" ו"מחשבה" שתיהן בלי מעשה. וראיה, "וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד). הנה לא עשה ואמר "דבר לעשות". ואולם ההבדל המבדיל ביניהן אם יעזרני השם ב"ה אחקור עליו במקומו כשנגיע לפרש שרשי "אמר" "דבר" וכיוצא, אבל פה אין הכונה רק להבדיל בין שרש "יעץ" לשרש "חשב".
גבורות השם
אבל העיקר הוא כי חילוק יש בין ההבטחה ובין הנבואה. כי ההבטחה הוא מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו, או בשביל שאהוב לפני ה', דבר זה נקרא 'הבטחה לצדיקים', ואין הנביא יבחן* בדבר זה, כי "בטל דבר בטל האהבה". וזה פירוש שאמרו (ב"ר עו, ב) "שאין הבטחה לצדיקים", ואין הנביא נבחן בדבר שהוא הבטחה, רק בדבר שהוא נבואה. וזה כי הנבואה הוא מצד עצמה דבר זה יהיה כך או לא יהיה כך, ואין תולה בשום הבטחה. ולפיכך היעוד של רע גם כן אין בחינה בזה כלל שיובחן הנביא, כי אין רע יורד לעולם מצד עצמו, שמאתו יתברך יבא טוב. ולפיכך אפשר להשתנות כאשר הוא חוזר בתשובה, שהרי הרע לא יבא רק על ידי מקבל. וזהו שאמר ירמיה הנביא (ירמיה כח, ט) "אשר ידבר לשלום", כלומר אותו יש לו בחינה אם הוא נביא אמת, מפני שהטוב יש לו ענין בפני עצמו, שהוא תולה בעצמו, ושייך בזה הכזבת הנביא. אבל אשר הוא מתנבא לרע, אותה הנבואה היא בודאי מצד המקבלים, ולפיכך אפשר להשתנות על ידי תשובה.