ירמיהו כ:ח מחשבת ישראל: מורה נבוכים

כִּֽי־מִדֵּ֤י אֲדַבֵּר֙ אֶזְעָ֔ק חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד אֶקְרָ֑א כִּֽי־הָיָ֨ה דְבַר־יְהוָ֥ה לִ֛י לְחֶרְפָּ֥ה וּלְקֶ֖לֶס כָּל־הַיּֽוֹם׃

מורה נבוכים

וטבע זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע – שיקרא בני אדם על כל פנים יקובל ממנו או לא יקובל ואפילו יזיק בעצמו. עד שאנחנו נמצא נביאים קראו בני אדם עד שנהרגו והשפע ההוא האלהי יניעם ולא יניחם לשקוט ולא לנוח בשום פנים ואפילו הגיעו לרעות גדולות. ולזה תמצא ירמיה – עליו השלום כי כשהגעהו מבזיון המורים והכופרים ההם אשר היו בזמנו, השתדל לסתום נבואתו ולא לקראם אל האמת אשר מאסוהו, ולא היה יכול לסבול זה – ואמר: ״כי היה דבר יי לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי לא אזכרה ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עָצֻר בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״. וזה ענין מאמר הנביא האחר: ״אדוני יי דיבר – מי לא ינבא״. ודע זה!
שאל רבBookmarkShareCopy