ירמיהו לא:כח מחשבת ישראל: לנבוכי התקופה והגיונות אל עמי

וְהָיָ֞ה כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁקַ֣דְתִּי עֲלֵיהֶ֗ם לִנְת֧וֹשׁ וְלִנְת֛וֹץ וְלַהֲרֹ֖ס וּלְהַאֲבִ֣יד וּלְהָרֵ֑עַ כֵּ֣ן אֶשְׁקֹ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לִבְנ֥וֹת וְלִנְט֖וֹעַ נְאֻם־יְהוָֽה׃

לנבוכי התקופה

החכם הזה רק חזר על דברי התורה האומרת לנו: וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים״‎ (שמות לד, ז). ובאמת, גם על זה התפלאו הנביאים ושאלו: ״‎אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר – וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?״‎ (ירמיהו לא, כח), אבל סוף־סוף רואים אנו בחושינו ממש, כי הכלל של ״‎מידה כנגד מידה״‎ הוא כלל טבעי כמו כל חוקי הטבע, שאינם מתחשבים עם שום דבר, ולכשהאבות נגועים במחלות כרוניות סובלים ממילא מזה גם הבנים והנכדים, מתוך ירושה טבעית, אף על פי שאין על כן נימוק מוסרי, ככה גם כן סובלים הבנים והנכדים מן החטאים של אבותיהם וזקניהם – מידה כנגד מידה.
שאל רבBookmarkShareCopy

הגיונות אל עמי

ואם ה״מדה כנגד מדה״ בנוגע להכלל הוא דבר הנרגש בחוש ממש, איך יתכן שלא תהא מדה זו נוהגת בנוגע להפרט? והלא דברים קל וחומר, אם לא קצרה יד ד׳ לקיים את ה״פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים״ (שמות כ, ה), מה שלכאורה יפלא ״אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה״ (ירמיהו לא, כח), ״אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונתיהם סבלנו״ (איכה ה, ז), הכי אפשר שחלילה תקצר יד ד׳ לענוש לכל אחד כגמולו הרע, מה שגם השכל מחייב זאת?
שאל רבBookmarkShareCopy