גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃
גן נעול
החדר החמישי ובו יג חלונות נטוע באדם כח הממשלה. הוראת מלת "לב". נטוע באדם כח להוציא ציורי נפשו מן הכח אל הפועל. ענין "רוח" האדם והוראתו. אין לאדם רק להתחיל המעשה והשם ב"ה גומר בעדו. ענין העזר האלהי. רוח טובה. רוח הקדש. רוח נכון. רוח נדיבה. ענין "רוח חכמה" הנזכר בכתבי הקדש. דרך החכמה נמשל אל הלחם. דרך הרשעה והסכלות נמשל אל המוץ, קוץ ודרדר. אדם הראשון בהבראו נתן בו לב חכם. בחטאו נהפך מצב לבבו. לעמת זה נתקללה האדמה. בצאת ישראל ממצרים זכו למתנה הראשונה. כשחטאו בעגל התנצלו עדים. הלוחות הראשונות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. לוחות השניות פסלם משה ומכתבם מכתב אלהים. לעת קץ הימים ישוב הדבר לאיתנו הטוב. חלוף המזגים שבבני אדם ותכונותיהן. אין הפוכי הכחות שבנפש העדר הכחות, אלא גם הם כחות עצמיות. לא יתפרד שום כח מן הנפש פרוד עצמי:
דע יסוד גדול בחכמת הנפש. והוא שהשם ב"ה נטע כח באדם, שברצונו יוכל להמשיל הכחות שאינן עולות מאליהן על כחותיו הנפשיות. וזאת היא כח הממשלה הנטוע בו, והרצון הבחיריי, שבו יגזור על כחותיו מי מהם ירום, ומי מהם ישפל. ואע"פי שטבעי הכחות ימשיכוהו אל ההפך, הנה הוא מושל עליהם ברצונו למנוע מהם מה שיחפצו בו, ולצווֹת להעשות מעשה לא יטוהו המה אליו. ועל היסוד החזק הזה בנויות מצוות התורה החקים והמשפטים הצדיקים והישרים, וכל מתן שכר לצדיקים, ופרעון מן הרשעים. ושיצוה השם, לא תאכל דבר זה, ולא תעשה ענין פלוני, ולא תחמוד ולא תתאוה, לא תשנא, לא תקום ולא תטור, וכיוצא בהן. וכל ספר התורה וספרי הנביאים מדברים ומזהירים על זה. כדרך (משלי ו, טז) "שש הנה שנא יי' ושבע תועבת נפשו, עינים רמות לשון שקר" וגו'. וירמיה אמר (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ועוד רבות כאלה. כי יוצר הנפש ב"ה יודע שנטוע בה כח הממשלה, ופירש הדבר בתורה שנאמר (דברים ל, טו-טז) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו" וגו'. (דברים ל, יט-כ) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" וגו'. הרי מבואר שהכח והממשלה על הטוב ועל הרע נטוע בנפש האדם, וברשותו להיות מושל ומנהיג על כחות נפשו, או להכנע מפניהם ולשלחם חפשי כרצונם וכטבעם. והכח המושל הזה הוא המתואר בתורה ובספרי הנביאים בתואר "לב". כי הוא המלך בגוף, וכח הממשלה מלך בנפש. כי הלב המתכונת הראשונה ומתפעל תחלה מהתפעליות הנפש. ולא תסכל לחשוב שתתכן הנהגה וממשלה הסכמית ורצונית בלי טעם, כי לא יצלח למלוכה. כמו שתראה המלך במדינה שיש תנאים הותנו בין אנשי המדינה ומלכם, ועל פיהן יהיה נוהג ומולך עליהם. ואם יעבור על התנאים והחקים שחקקו ביניהם, יסירוהו ממלכותו. ואם יתגבר עליהם ולא יוכלו להסירו, ויכנעו לו בעל כרחם, הנה הוסר כבודו ממחשבתם ומחדרי לבם, כי יחשבוהו לאיש זדון ומלך עריץ. ונעלה מכל זה כח המלוכה הנטוע בנפש האדם, שלא נתנה ביד הרצון כאשר ירצה אם למשפט, ואם למספח, אלא הכח הזה פקיד תחת יד אדון כל הארץ, ולא הרשהו למלוך ולצות רק כפי החקים והמשפטים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. וְשָׂם לו יועצים ושרים שיועץ עמהם כדת מה לעשות בכל עת ובכל שעה. והיועצים האלו הם השכל והבינה. והחקים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. והחקים שחקק לו קצתם חקוקים בנפש עצמו כמו דעת המושכלות הראשונות. ורובם תבאנה לו מחוץ והם חקי חכמת התורה והחכמים. ובעבורן נטע בו כח החכמה שבה יאסוף הכל לנפשו כמבואר למעלה. ותבין מזה כי מלת "לב" בלשונינו הקדוש רומז תמיד על הממשלה שביד האדם. ולפי שהיא צריכה להיות באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, והן כח החכמה והמדע והבינה והשכל. ועוד ילוו עמהן שאר כחות שהם משרתים לאלו, כמו הזוכר והשומר והמערים ומחבל [תחבולות] וכיוצא שיתבארו בעז"ה במקומם. לכן המלה הזאת כוללת הממשלה החכמה הבינה הדעת השכל וכיוצא. ולא כונתי לפרש פה מלת "לב" כי בעז"ה איחד לו בית לבדו, כי שגבו ורמו הדברים שידוברו עליו, וכללים גדולים אציע שם טרם יתבארו הכתובים שנזכר בהם מלת "לב". ואולם העירותי פה על הענין הקצר הזה, להודיע כי האדם מושל על כחות נפשו, ושבאמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים תכון ממלכתו, ויהיה בידו מטה עוז ושבט המושל, לצווֹת על כחותיו מי יעלה ומי יסתר במקומו, ולעורר כחות השכל והבינה וכיוצא שיתגלו מאליהן, מבלי שיעזרו מאחד הכחות העולות בטבע. אלא יראו לבדנה כפי מצות המושל המכריחם לבוא לפני המלך בכל עת שחפץ בהם. ומי שהגיע אל המעלה הזאת הוא הצדיק הגמור, הוא האהוב לאלהיו, הוא שנאמר עליו (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ולולי שהיה בנפש האדם נטוע כח זה, לא היה מן הצדק שיצוהו השם לעשות כן, ויזהירהו מעשות כן, אם הוא מוכרח מטבעי כחותיו הנפשיות, ואין לו משפט הממשלה עליהן:
דע יסוד גדול בחכמת הנפש. והוא שהשם ב"ה נטע כח באדם, שברצונו יוכל להמשיל הכחות שאינן עולות מאליהן על כחותיו הנפשיות. וזאת היא כח הממשלה הנטוע בו, והרצון הבחיריי, שבו יגזור על כחותיו מי מהם ירום, ומי מהם ישפל. ואע"פי שטבעי הכחות ימשיכוהו אל ההפך, הנה הוא מושל עליהם ברצונו למנוע מהם מה שיחפצו בו, ולצווֹת להעשות מעשה לא יטוהו המה אליו. ועל היסוד החזק הזה בנויות מצוות התורה החקים והמשפטים הצדיקים והישרים, וכל מתן שכר לצדיקים, ופרעון מן הרשעים. ושיצוה השם, לא תאכל דבר זה, ולא תעשה ענין פלוני, ולא תחמוד ולא תתאוה, לא תשנא, לא תקום ולא תטור, וכיוצא בהן. וכל ספר התורה וספרי הנביאים מדברים ומזהירים על זה. כדרך (משלי ו, טז) "שש הנה שנא יי' ושבע תועבת נפשו, עינים רמות לשון שקר" וגו'. וירמיה אמר (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ועוד רבות כאלה. כי יוצר הנפש ב"ה יודע שנטוע בה כח הממשלה, ופירש הדבר בתורה שנאמר (דברים ל, טו-טז) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו" וגו'. (דברים ל, יט-כ) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" וגו'. הרי מבואר שהכח והממשלה על הטוב ועל הרע נטוע בנפש האדם, וברשותו להיות מושל ומנהיג על כחות נפשו, או להכנע מפניהם ולשלחם חפשי כרצונם וכטבעם. והכח המושל הזה הוא המתואר בתורה ובספרי הנביאים בתואר "לב". כי הוא המלך בגוף, וכח הממשלה מלך בנפש. כי הלב המתכונת הראשונה ומתפעל תחלה מהתפעליות הנפש. ולא תסכל לחשוב שתתכן הנהגה וממשלה הסכמית ורצונית בלי טעם, כי לא יצלח למלוכה. כמו שתראה המלך במדינה שיש תנאים הותנו בין אנשי המדינה ומלכם, ועל פיהן יהיה נוהג ומולך עליהם. ואם יעבור על התנאים והחקים שחקקו ביניהם, יסירוהו ממלכותו. ואם יתגבר עליהם ולא יוכלו להסירו, ויכנעו לו בעל כרחם, הנה הוסר כבודו ממחשבתם ומחדרי לבם, כי יחשבוהו לאיש זדון ומלך עריץ. ונעלה מכל זה כח המלוכה הנטוע בנפש האדם, שלא נתנה ביד הרצון כאשר ירצה אם למשפט, ואם למספח, אלא הכח הזה פקיד תחת יד אדון כל הארץ, ולא הרשהו למלוך ולצות רק כפי החקים והמשפטים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. וְשָׂם לו יועצים ושרים שיועץ עמהם כדת מה לעשות בכל עת ובכל שעה. והיועצים האלו הם השכל והבינה. והחקים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. והחקים שחקק לו קצתם חקוקים בנפש עצמו כמו דעת המושכלות הראשונות. ורובם תבאנה לו מחוץ והם חקי חכמת התורה והחכמים. ובעבורן נטע בו כח החכמה שבה יאסוף הכל לנפשו כמבואר למעלה. ותבין מזה כי מלת "לב" בלשונינו הקדוש רומז תמיד על הממשלה שביד האדם. ולפי שהיא צריכה להיות באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, והן כח החכמה והמדע והבינה והשכל. ועוד ילוו עמהן שאר כחות שהם משרתים לאלו, כמו הזוכר והשומר והמערים ומחבל [תחבולות] וכיוצא שיתבארו בעז"ה במקומם. לכן המלה הזאת כוללת הממשלה החכמה הבינה הדעת השכל וכיוצא. ולא כונתי לפרש פה מלת "לב" כי בעז"ה איחד לו בית לבדו, כי שגבו ורמו הדברים שידוברו עליו, וכללים גדולים אציע שם טרם יתבארו הכתובים שנזכר בהם מלת "לב". ואולם העירותי פה על הענין הקצר הזה, להודיע כי האדם מושל על כחות נפשו, ושבאמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים תכון ממלכתו, ויהיה בידו מטה עוז ושבט המושל, לצווֹת על כחותיו מי יעלה ומי יסתר במקומו, ולעורר כחות השכל והבינה וכיוצא שיתגלו מאליהן, מבלי שיעזרו מאחד הכחות העולות בטבע. אלא יראו לבדנה כפי מצות המושל המכריחם לבוא לפני המלך בכל עת שחפץ בהם. ומי שהגיע אל המעלה הזאת הוא הצדיק הגמור, הוא האהוב לאלהיו, הוא שנאמר עליו (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ולולי שהיה בנפש האדם נטוע כח זה, לא היה מן הצדק שיצוהו השם לעשות כן, ויזהירהו מעשות כן, אם הוא מוכרח מטבעי כחותיו הנפשיות, ואין לו משפט הממשלה עליהן:
האמונות והדעות
אמר יהודה בן שאול. אמר המחבר: הודינו אלהינו יתברך, כי עבודות האדם אותו כשהם רבים נקראו זכיות, ושהמרותיו כשירבו נקראו חובות, וכי הכל שמור אצלו על כל עבדיו, כמ"ש (ירמיה ל"ב י"ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על דרכי בני אדם. ונאמר עוד (איוב ל"ד כ"א) כי עיניו על דרכי איש וגו'. וכי הם פעלים יפעלו בנפשות וישימום זכות או מטונפות, כאשר הוא אומר מעונות, ונשא עונו נושא חטאו, ואל עונם ישאו נפשם, (הושע ג' ח') הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט"ו ל"א). ואם יעלה זה מבני אדם ולא התברר אצלם, הוא גלוי אצלו יתברך, כמו שאמר (ירמיה י"ז י') אני יי' חוקר לב בוחן כליות וגו'. והביא על כל הענינים האלה האותות והמופתים וקבלנום וכאשר התקיים לנו זה, התעסקתי בעיון בענין הזה כאשר קדמתי, וראיתי בנמצאות מלאכות דקות נעלמות מרבים מבני אדם, וידמו טוביהם לרעיהם, עד שיגיעו אל החכם מהם, ויכיר מה שיש בינותם, ומהם מלאכת הרצוי, תראה הפתי אשר איננו בקי בה, מדמה הדינר הטוב לרע, עד שיבדילם המרצה. ומהם מלאכת הרפואות, תראה הפתאים מבקשים דפיקת הגידים, ולא ידעו מהפשטם והקבצם, מה האיכות הגוברת על הגוף, וידעם הרופא הבקיא. ומזה חכמת הקיאפה, אשר הם מביטים בקוי הפנים והרגלים, ומבדילים בין איש לאיש, במה שהוא נעלם מזולת', ממי שאין זאת מלאכתו. וכן במלאכת הפנינים מאודם ומפטדה ובדלח וזולתם, לא יכירם כי אם הבקי. והכלל כל מלאכה דקה, הרבה ממומיה יעלמו מן הפתאים ויראו לחכמים. וכאשר מצאתי אלה הדברים המלאכותיים כאשר ספרתי, הוספתי להחזיק במומי הנפשות העונות והאשמים, אף על פי שאינם נראים לבני אדם, מפני שאין חושם משער בם. והם נגלים לעושיהם, כי הוא בראם, והחל אותם, והוא שהנפש עצם שכלי זך יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים, ואנחנו אין אנו רואים אותה בחושנו, ואיך יתבאר לנו מה שפועל בעצמה ומעכיר אותה? אך הוא מבואר לבוראה ובורא הגלגל, ועל כן ישים השמים והכוכבים דומים לה בענין הזה כשהוא אומר (איוב כ"ה ה') וכוכבים לא זכו בעיניו, ושמים לא זכו בעיניו (שם ט"ו ט"ו). ואומר כי היא לו כאור הנר אשר יחופש לו כל המחבואים והחדרים ויראה כל מה שהוא נסתר בם, כמ"ש (משלי כ' כ"ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ואמר עוד כי הוא חם מאש אשר תתיך הזהב והכסף בכור ותזקק אותם, כמ"ש (שם י"ז ג') מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יי'. ואמרתי מה נפלא הדבר הזה, כי האדם הוא אוכל שתי אכילות מותר ואסור; ורואה אותם שזנין אותו, ובועל שתי בעילות מותר ואסור, וימצאם ערבים, וחושב אותם על דרך אחת, והמרצה הוא מרצה מה שפועלים ברוח כאשר בארנו, וכמ"ש (שם כ"א ג') כל דרך איש ישר בעיניו. ואחר כן התבאר לי כי הזכיות כשירבו לנפש, תזך ותאיר, כמ"ש (איוב ל"ג כ"ח) וחיתו באור תראה. לאיר באור החיים (שם כ"ט). וכאשר ירבו עליה העונות תעכר ותחשך. וכאשר אמר במי שהוא כן, (תהלים מ"ט כ') עד נצח לא יראו אור. ואחר כן הודיענו כי הוא שומר כל אלה הזכיות והחובות על כל בני אדם, והמה אצלו ככתובים אצלנו, כמ"ש על הצדיקים (מלאכי ג' ט"ז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי' ולחושבי שמו. ואמר על הרשעים, (ישעיה ס"ה ו') הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי. וכאשר השתכלתי בזה המשל מדברי החכם, מצאתי בתכלית התקון והנכונה, והוא שאנחנו המון הברואים, מפני שמצאנו ביכלתנו אשר שמה החכם בנו שנבין האותיות אשר נדבר בם, ונוליד לכל אות סימן מהמכתב, עד שנשמר בזה חשבוננו, וכל החדושים אשר נצטרך לדעתם, כל שכן שיהיה בחכמתו הוא מה שישמור עלינו הכל בלי כתב ולא ספר. ודמה לנו זה בכתב, בעבור שהרגלנו בו החשבון. לקרב אל הבנתנו כאשר בארתי. והודיענו עוד, כי בעוד שאנחנו עומדים בעולם המעשה, הוא שומר על כל אחד מעשהו, וכבר זמן גבולו עליו לעולם האחר אשר הוא עולם הגמול, והעולם ההוא יבראהו כשישלים כל מספר המדברים אשר חייבה חכמתו שיבראם, שם יגמול הכל כפי מעשיהם, כמ"ש החכם (קהלת ג' י"ז) ואמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים, ואמר עוד (שם) כי אל כל מעשה האלהים יביא במשפט וגו'. ואני עתיד לבאר דעת הגמול במאמר התשיעי מהספר הזה במה שיכשר. ועם זה לא הניח עבדיו בעולם הזה בבלתי גמול על הטוב, ועונש על האשם, מה שיהיה לאות ולסימן לכל המונה לעת הקבץ מעשה הברואים. ועל כן אנחנו רואים שהוא זוכר בתורה הברכות אשר בפרשת אם בחקותי (ויקרא כ"ו ג'-יג), ואמר בכמוהם (תהלים ס"ו ז') עשה עמי אות לטובה. וזוכר הקללות אשר בוהיה אם לא תשמע (דברים כ"ח טו-סח) ואומר עליהם (שם מ"ט), והיו בך לאות ולמופת. ומענינים בעולם הזה, וכל הזכיות שמורות לצדיקים וחתומות כמ"ש (שם ל"ב ל"א) הלא הוא כמוס עמודי חתום באוצרותי:
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר ידוע משערים הקודמיה, ואף כי משער ס"ז כי העולם בכללו אשר עליו האציל הי"ת מכבודו ג' ענינים, מציאות, קיום, ושלימות, נחלק לשלש מחלקות, העולם העליון הכולל השכלים הנבדלים אשר לקחו כל אלה מיד בוראם במדרגה יותר גדולה ממה שלקחום זולתם, כי מציאותם יותר יקרה ויותר קרובה למציאות הי"ת, וקיומם מתמיד ושלמותם נעלה ונשגבה מאוד, והעולם התיכון הכולל כל צבא השמים הכוכבים והגלגלים, פחות הערך ממנו בבחינת כל אלה, אבל בכל זאת הכי נכבד הוא, במדרגת מציאותו ושלמותו, כי הוא נברא לדעת הקדמונים מעצם השמים לטוהר שהוא חומר יותר זך ונקי מחומר ד' היסודות, ויש לו קיום באישיו., והעולם התחתון הוא השפל במדרגה מכולם, כי מציאות הדברים הנמצאים בו הוא רק מציאות חמרית וגשמיית המורכבת מד' היסודות השפלים וקיומם הוא רק במינם ולא באישיהם הפרטים, אשר אחרי היותם פה זמן מה יעלו בתוהו ויאבדו אח"כ, ותכלית שלימותם היא רק הצורה המחוברת בהם אל החומר אשר גם היא תאבד מהם באבדו, והנה שלש אלה מיני הנמצאים שומרים תמיד מדרגת הויתם ושלמותם, כי לא יעלו למעלה להוסיף מעלתם אף לא ירדו למטה להיות פחותי ערך עוד יותר ממה שהם כבר עפ"י טבעם ותולדותם. [ואף שהדברים החמריים והגשמיים אשר יד מלאכת חרש וחושב שלטת בהם יתיפו ויהודרו תמיד יותר ממה שהיו במעמדם הטבעי, הנה מלבד כי יפוים זה לרוב אינו בבחינת עצמותם הפנימית כי אם רק בבחינת צורתם החיצונית, הנה לא יוכלו גם הם בעצמם לסבב יפוים והטבתם זאת, כ"א יוכרחו לקבל אותם רק מחוצה להם, מיד האומן והחרש הפועל בהם,] ורק האדם לבדו מבחר כל ברואי עולם התחתון, אשר מצד גופו וחמרו הוא כאחד מברואי העולם התחתון, ומצד נפשו דמי לבר אלהין ושכלים הנבדלים לו לבדו נתנה הבחירה החפשית להתקרב יום יום יותר אל מקורו העליון בהוסיפו אומץ לקנות דעה וחכמה מדות טובות ויקרות להוסיף בהן שלמותו הנפשית. או להתרחק ממנו, ולהתקרב יותר אל העולם השפל אשר ממנו לקח גופו וחמרו, ויען כי האדם לבדו נועד להיות נעתק תמיד ממדרגה למדרגה בבחינת שלמותו נקרא גם הוא לבדו בשם "מתהלך" ביחסו אל שאר הנמצאים ברואי עולם העליון והתחתון הנקראים "עומדים", כמאה"כ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ולהשלמים יחידי סגולה אשר מעולם אנשי שם, כחנוך, ונח והאבות הקדושים תיוחס בעבור זה ג"כ בתורתנו הקדושה תמיד פעולת ההליכה את האלקים או לפני האלקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים, "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" ושאר כתובים רבים (עיין בפנים,) ושמירת התורה בעצמה המקרבת את בעליה ותומכיה תמיד יותר ויותר אל הי"ת נקראת ג"כ בשם "הליכה בדרך" כמאה"כ "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ומאה"כ "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"' ומאה"כ "כי ישרים דרכי ה' וכו', ופושעים יכשלו בם" ר"ל שימצאו תמיד בדרכי ה' אלה אבן מכשול לפניהם, באופן שלא יוכלו לעבור משם והלאה, אשר עליו רומזת גם מצות הכ' "הרימו מכשול מדרך עמי" [וברעיון זה בארתי גם אני זה כמה שנים את הכ' (בתהילים ל״ט:ו׳) "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" ר"ל בעבור שכל אדם משתדל עלי ארץ רק בדברי הבל וריק, ע"כ הוא נצב תמיד ואינו מתקרב יותר ויותר להשגת שלמותו הנפשית, "אך בצלם יתהלך איש ר"ל ואף כי שבעבור היותו איש ובן אדם הנוצר בצלם אלקים היה ראוי לי להתהלך לקרבה תמיד יותר אל האלקים בכל זאת אך הבל יהמיון וכו' אח"ז מצאתי כעין פירוש זה גם בדברי רנה"וו בספרו יין לבנון או ברוח חן שלו, ושמחתי מאוד שכונתי לדבריו] אך יותר רעים וחטאים לה' בנפשותם, הם אותם בני אדם אשר לא לבד שלא יתהלכו בדרכי ה' הישרים לקרבה אליו תמיד יותר ויותר, כ"א הם גם פונים אליו עורף לנסוג אחור מהי"ת ולהתרחק ממנו, ולקרבה תמיד יותר אל הרע, לסבב בזה אבדן גופם ונפשם כעור ההולך חשכים, ואין נוגה לו, אשר על נקלה תגוף באבן רגלו או יפול במהמרות ומת לשחת, ומהם אח"כ "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" ויען כי רבים הם האנשים העוזבים דרך המוסר והמישרים אשר על ידו היה להם לקרבה אל הי"ת, והולכים אחורנית להתרחק יום יום מני אורח הישרה, ע"כ נקראה הטבת מעלליהם "תשובה" כי בהטיבם מעשיהם הם שבים מדרכם הרעה להיות פניהם קדימה ללכת באורח חיים אשר למעלה למשכיל, ופה מצא הרב ז"ל מקום לבאר אופני התשובה לפי שינוי מדרגת בני אדם החוטאים (עיין בפנים) והנה לא לבד עשיית הטוב והישר כי אם גם מניעתו מעשות הרע תחשב לצדקה לאיש השב מרשעו כמו שנראה שמנה הנביא (ישעיהו ל״ג:י״ד) במאה"כ "מי יגור לנו אש אוכלה" וכו'. ר"ל מי יוכל לקרבה אל ה' שהוא אש אוכלה "הולך צדקות" וכו', מואס בבצע מעשקות וכו' מניעת עשיית הרע במדרגה אחת מוסרית עם עשיית הטוב, וכן אמר גם המשורר "ה' מי יגור באהליך וכו'. לא רגל על לשונו וכו"' ואמר אח"כ "עושה אלה" וכו' קרא גם מניעת הרע בשם "עשיית הטוב והישר" וכן אמרו גם חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה" ובזאת גדלה עוד מעלתו ממעלת הצדיקים, כי הם אחרי שלא טעמו עוד טעם החטא מלפנים, לא ימצאו גם בקרבם תשוקה ונטיה לו, ובעבור זה יוכלו ג"כ על נקלה לחדול מעשות הרע אפס האנשים אשר כבר ערבה להם עשיית הרע הלא בכל עת אשר ימצאו עוד יד ומקום לעשותו יאלצם הרגש תשוקתם ותאותם החמרית לעשותו עוד פעם אחרת ואם בכל זאת יהיו מושלים ושליטים ביצרם לכלא את רוח תאותם ויחדלו מהרע, הלוא כפלים לתושיה תחשב למו. ומשנה יקחו חלקם בתור המעלה המוסרית, ובעבור ענין זה גדלה מעלת השב מדרכו הרשעה ממעלת הצדיק גם בבחינה אחרת כי ברצות השב לעשות פעולה טובה מה, צריך להתאמץ ולהתחזק תחילה להכניע יצרו ותשוקתו הטבעית והרגלו הקדום, אשר כל אלה רוצים למנעו מזה ולהשתדל בכל תוקף ועוז לעשות בכל זאת את הטוב והישר, מה שאין כן הצדיק אשר לא יצטרך בעשותו הטוב להתאמצות ולהתחזקות כלל אחרי שמנעוריו הורגל כבר לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, והנה נודע כי הפעולה אשר תעשה בחריצות והתאמצות יתירה היא יותר שלימה ממה שתעשה בלי עמל ויגיעה רבה ונמשך מזה, כי המעשה הטוב אשר יעשה השב בעמל ותלאה, היא יושר שלם ממעשה הטוב אשר יעשה הצדיק בשובה ונחת ומבלי יגיע כפים. ואחרי כי השב מוכרח תמיד להיות מתאמץ בעשיית הטוב נגד המונעים הפנימיים אשר בקרבו, לא ישוב גם מפני כל מונעים חיצונים אשר יעמדו לנגדו, תחת כי הצדיק אשר אין לו מונע פנימי המכלים בידו מעשות הטוב ואינו רגיל בעבור זה להתאמץ ולהתחזק נגד כל מונע, ע"כ מהר חיש יחדל לפעמים מעשות הטוב והתושיה בעמוד שטן ומונע חיצוני לנגדו במעשהו זה, ואם גם יחלש לפעמים כח השב עד שלא יוכל לעמוד עוד יותר נגד כל המונעים החיצונים, ולא יוכל לבצע מזמתו ומחשבתו הטובה לעשות הישר בעיני ה' בכל זאת התאמצותו והשתדלותו לבדה לעשות הטוב תחשב ג"כ לו לצדקה כמאחז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ר"ל גם ההשתדלות לעשות הטוב אף אם לא תעצור כח לצאת אל הפועל.) תחשב לבעליה למעשה טוב, והנה בעבור כל הסבות האלה צדקו דחז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל באמרם "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין עומדים שם", אפס כל זה רק במי ששב מאהב', ר"ל בעבור הכרתו את האמת ואהבתו את הטוב והמישרים אשר התעוררו בקרבו אחרי אשר הי' מלפנים שקוע ביון מצולת הסכלות והבערות ובמעמקי הרשע' כי הוא לבדו יתחזק ויתאמץ בכל מאמצי כחו ועוצם ידו להכריח טבעו, אל הטוב והישר באופן שגם כל עונותיו הראשונים בעצמם יחשבו עתה לו לצדק' יען כי לפי גודל רשעו הקדום ועוצם הרגלו עד עתה אך להרע, כן יגדל גם עתה טרחו ועמלו, לעמוד נגד טבעו ולהפוך לבו אל אהבת הצדק והמישרים, תחת כי היה מלפנים נוטה רק אל התאוה והחמדה, אשר ע"כ חדל להשכיל ולהטיב, וממנו אחז"ל בצדק "גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשו לו כזכיות" אבל השב רק מיראת העונש ופחד הרע האחוז בעקב הרשע', הוא לא יתאמץ לעשות הטוב נגד כל המונעים אותו, כי אם יחדל מהרה רק מדאגה בדבר פן תדבקתהו הרעה בגלל עונו. ומראה בזה כי רק בשגגה ומבלי דעת חטא מלפנים, כי לו שם כבר בתחילה אל לבו, כי רק מרה תהי' לו באחרונה עקב אשר הרשיע, לא מטה מעולם אשורו מני דרך הישר' והנכוחה, וממנו אחז"ל רק "גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות" וזש"א ג"כ לבאר ההתנגדות הנראית בהשקפ' ראשונה בין שני מאמרים אלה "לא קשיא כאן מאהב' כאן מיראה". אפס כל זה הוא רק לפי דעת חכמי התורה אשר מצד אחד הם מודים ביקרת ומעלת נפש השלמים בבני אדם הטהור' בעצמותה מכל סיג וחלאה מוסרית, ומצד אחר מאמינים הם גם ביעודי התורה האלקית אשר על פיה ישולם שכר טוב לעושי הטוב, כי מזה נמשך בהכרח, כי לפי גודל טורח האדם ועמלו והתאמצותו נגד טבעו בעשותו הטוב ההוא. כן יגדל גם שכרו וגמולו, כמשאחז"ל "לפום צערא אגרא" וגדלה א"כ גם מעלת השב אשר רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה בעשותה את הטוב והישר ממעלת הצדיק אשר בשובה ונחת יעשהו מבלי טורח ויגיע כפים אבל לדעת הפילוסופים אשר לא יאמינו, כי ישים ה' איש פרטי לפעמים בתור במעל' המוסרית רק בעבור עשותו הטוב והישר וימלא בזה רצונו וחפצו ית' (יען כי לדעתם הנפסדה לא ישקיף ולא ירא ה' כלל על בני אדם בהשגח' פרטית כזאת, לרצות במעשיהם הטובים ולמאוס בדעותיהם, ולהשיב להם גמול טוב או רע עליהם כי אם יחשבו שהמעלה המוסרית והשלמות הנפשיית תהיינה לאדם למנה רק בהכרח טבעיי אם השלים נפשו תחילה כראוי בדעות ומדות ישרות כהכרח כל מסובב להיות אחרי שקדמה לו סבתו הראויה) יהי' תמיד היתרון רק לאיש צדיק מנוער אשר נפשו טהורה מכל תאוה. ותשוקה רעה אשר בשם "מעולה" יקראהו החוקר, ולא לבעל תאות רעות הכובש בכל זאת את יצרו הרע, אשר בשם "כשר" יקרא אחרי שנפשו איננה טהורה מסיגי התאות, ובחבה טמונה חלאתה המוסרית כמו שיותן תמיד גם היתרון אל הכלי העשוי בתחלתו מזהב סגור ומזוקק שבעתים, ולא אל הכלי אשר רק אחרי העשותו יצטרכו להסיר בדיליו ולצרוף כבור סיגיו בעמל רב ויגיע כפים. והנה מכל האמור עד הנה נמשך, כי לפי דעת חכמי התורה נוכל לבחון מעשי בני אדם הטובים בבחינה כפולה, אם בבחינת עצמותם ומהות פעלם או בבחינת גודל העמל הטורח והתחבולה אשר היו הכרחיים לעושיהם למען הוציאם אל הפועל, כמו שבאר הרב ז"ל זאת במשל נחמד ונעים מאוד (עיין בפנים) ובזה מבאר הרב ז"ל גם שינוי דעות ר"ח ור' אבוהו במאמר שהחל בו, כי ר"ח בחן פעולות בני אדם הטובות בבחינת מהות פועליהם ע"כ נתן היתרון אל הצדיקים באמרו "אבל צדיקים עצמם" וכו' אבל ר"א בחן אותן בבחינת עצמותם, ובבחינת העמל והטורח המצטרך לפועלם בעשייתן, ע"כ אמר "במקום שבעלי תשובה וכו', אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד." מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק מבית כבודו ומקום חיותו ולא יחלץ חיש מהר ללכת אליו בהיות לאל ידו. מהמבואר כי בעל הגזירה הזאת הוא האדם לבדו וזה כי מיום שברא אלהים את העולם בכללו כאשר עלה בגזירת חכמתו והמשיך אליו מציאות ממציאותו וקיום מנצחייתו ושלמות משלמיותו כי על כן נאמר על כלו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) משם נפצה כל חלוקת הנמצאות ומשם הבדלם להיות עליונים למעלה ותחתונים למטה ואמצעיים באמצע כל אחד לפי מעלתו הנאותה לו. והנה העליונים קבלו ג' עניני' אלו באופן יותר שלם ויותר קרוב אל מציאותם בו ית' מכל זולתם. והאמצעיי' קבלו אותם במדרגה למטה מהם. אמנם השפלים קבלום באופן ושיעור פחות מכלן למה שמציאותן מציאות היולאני אשר בעפר יסודם וקיומם ונצחיותם הוא לבד קיום במינם ותכלית שלמותם הוא הצורה ההוא המצואה בחומרם הנפסדת בהפסדם ואובדת באבדנם. וזהו לבדו ענין קירובם וריחוקם מבוראם כי כפי אשר ימצא אתם מזה השלימות יאמר עליהם שהם קרובים אליו ית' ולפי אשר יחסרו מהם יאמר שהם רחוקים ולזה נקראו תחתיים שניי' ושלישיים. ומהידוע כי טבע חלוקי שלשה מיני הנמצאות הללו להיות כל אחד מהם תמיד עומד על משמרתו ובלתי ממיר את מקומו לא למעלה ולא למטה כי העליוני' אין מטבעם לירד והאמצעיים אין מעניינם לא לרדת ולא לעלות. וכן התחתונים השפלים אין להם עוד ירידה למטה ממדרגתם ואין להם שום דרך לעלות ממנה כלל ולכן אין נדרוש ולבקש משום אחד מהם שיעתק ממקומו ויתנועע לקרב ריחוקו או למעט הבדלתו כי אין דרך לו להמיר המקום אשר נמצא בו לשום מקום זולתו. ברם איתי אינש על יבשתא אשר הוא מוצב ארצה עם הממשלה השלישית השפלה והרחוקה מכל שלמות וראשו מגיע אל זבול הממשלה היותר שלמה כאשר גזרה חכמת הבורא אשר יצר אותו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת אלוה קדושה וטהורה לחבר בו שתי קצות היצירה ולחדש בחבורם ענין הבחירה שהוא סוד האדם ומהותו כמו שנתבאר במקומו אשר לו לבדו משפט הגזירה שהנחנוה ראשונה. כי אחר שמתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד בטבע עצמו ובשרו הרי הוא כחרש את חרשי האדמה אשר כלם פגרים מתים ולא נותרה בהם נשמה ותכלית בריאתו הוא להחיות את עצמו בין הנמצאים החיים והקיימים היושבים במעלה ראשונה כי לזה נאמר אדם בצלמנו כדמותנו בתחילת היצירה והיה הרחוק בין שני המצבים גדול יתר מאד הנה לזה חוייב שיהיו לו מהלכים תמידים בם ירוץ בכל כחו מיום היותו לקרב ריחוקו להנצל מן המות אל מקום חיותו לא יתעצל בהליכתו ולא ייעף במרוצתו כי רב ממנו הדרך להגיע אל מחוז חפצו שם תמצא תשוקתו והיתה מנוחתו. זה דרכם של בני אדם השלמים אשר מעולם אנשי השם אם קודם מתן תורה האלהית ואם אחריו רצי כסוסים המהלך הזה איש נכחו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך רגליו. נאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה') העיד עליו הכתוב שהרגיש בעוצם ריחוקו מבואו אז נתעורר לזרז עצמו ללכת להתקרב אליו יום יום עד שנסתלק מבין הרחוקים ולא נמצא אתם כי לקח אותו אלהים בגשתו אליו. וכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח (שם ו') וכן על האבות האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' (שם מ"ח) ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ז) והוא היה הולך בכל מסעיו הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים והוא הכין את הדרך הזה לפני בניו וכל זרעו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. וכן נאמר ביעקב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (שם כ"ט) ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל (שם ל"ה) שכבר היה להם הדרך הזה דרך עלייה בלי ספק וכמו שנא' במשה על זרוזו לדרך ללכת בדרך הזה ומשה היה רעה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובסוף ומשה עלה אל האלהים (שם י"ט) כי לזה קרא אליו יי' מן ההר כמו שנתבאר שם. כל אלו נתפרסם ענינם בזירוזם בהליכה זו קודם מתן תורה כי על שדה איש עצל עברו ראו ולקחו מוסר הוא אבינו הראשון שנתעצל בדרך הזה מאד כמו שנראה ממנו בתחלת ענינו שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג') כי האל יתעלה היה מתהלך אצלו והוא היה מתחבא. ואפשר כי על הדרך הזה נאמר וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב'). כי ודאי דרך אלהים מה שעשה על פי נבואת בתו ותולדותם תוכיח. ובמתן תורת האל ית' נתפרסם זה הדרך מאד כמו שאמר היועץ הנאמן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שה י"ח) וכל התורה אקרי דרך כמו שאמר בה כמה פעמים והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזה הענין לא מפי כל החכמים והנביאים. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קי״ט:א׳) דרכיה דרכי נועם וגו' (משלי ג׳:י״ז) וכמה יוכיח על זה הענין מעשה אליהו ז"ל בהעתקו ממסע למסע עד הלקחו אל האלהים (מלכים ב' ב') סוף דבר שמלאכה המיוחדת אל האדם הנלבב היא ההליכה המתמדת בדרך הזאת עד הגיעו אל מחוז חפצו למלוך בכל אות נפשו. האמנה כי לא רבים יחכמו לזרז עצמם ולהקל תנועתם ללכת בדרך הזה גם הולכי אורחותיו חדלו ואין שכר הליכה בידם ועל שתי הכתות אמר הנביא כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) כי הצדיק באמת הוא הולך בו ומתקרב לאלהיו אמנם הפושע הוא הנכשל בדרך ומתעכב בכשלונו ואינו זז ממקומו וכמו שאמר החכם אמר עצל שחל בדרך וגו' (משלי כ״ו:י״ג). ועל זה נאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה כ"ז). ומה גם עתה בהיות רובי רובם מכוונים ברוע בחירתם לסור מני דרך ולנטות מני ארח משביתים ממגמת פניהם הקריבה אל קדוש ישראל כנזכר אבל פנו אליו עורף ולא פנים ובאותו מצב ממהרים תנועתם ומתאמצים במרוצתם עד שיתרחקו תכלית הריחוק כמו שאמר הנביא עליהם עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל וגו' (שם א') כי לא די שלא הלכו הדרך ההוא להתקרב אליו אלא שהפכו את עורפם והקלו תנועתם ליסוג אחור ממנו בכל מאמצי כחם. והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם הדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללו (ירמיהו ל״ב:י״ט) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א׳:ו׳). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו ' לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנם דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו: