ירמיהו מו:כ מחשבת ישראל: נר מצוה ותורת העולה

עֶגְלָ֥ה יְפֵֽה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא׃

נר מצוה

ובמדרש "פרה" (במדבר יט, ב), זו מצרים, שנאמר (ירמיה מו, כ) "עגלה יפה פיה מצרים". "אדומה" (במדבר שם), זו בבל, שנאמר (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא דדהבא". "תמימה" (במדבר שם), זו מדי. אמר רבי חייא בר אבא, מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודת אלילים שקבלו מאבותיהם בלבד. "אשר אין בה מום" (במדבר שם), זה יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק, הוה קאים ליה על רגלוהי ואמר, ברוך אלקי שמעון הצדיק*. אמרו לו בני פלטין דידיה, מן קמי יהודאי את קאים. אמר להון, כד אנא נחית לקרב, כדמותיה אנא חמי ונצח. "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר שם), זו מלכות רביעית, שלא קבלו עליהן עול של הקב"ה, ולא דיה שלא קבלה, מחרפת ומגדפת, ואומר (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים". "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר שם פסוק ג), מלמד שהוא עתיד לדחוף את שרה של כרך גדול ממחיצתו. "ושחט אותה לפניו" (במדבר שם), שנאמר (ישעיה לד, ו) "כי זבח לה' בבצרה וגו'". אמר רבי ברכיה, טבח גדול בארץ יהיה. "ושרף את הפרה לעיניו" (במדבר שם פסוק ה), (דניאל ז, יא) "ויהיבת ליקודת אשא". "את עורה ואת בשרה וגו'" (במדבר שם), היא ודוכסיא ואיפרכיה ואיסתרטליטיה, כמו דאת אמר (יחזקאל כז, כז) "הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקיך ועורבי מערבך". אמר שמואל בר רב יצחק, אפילו אותם שהם מקהלי*, ובאו ונדבקו בקהלך, אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך.
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

הנה מצינו במדרשם ז"ל שענין הפרה רומזת על הגליות ושמה מלכיה ושריה העליונים אשר מתדבקין בהן, והם מצד רוח מסאבא אשר ענין הפרה בא לגרש ולטהר, וזהו כוונת רבי יוחנן בן זכאי שאמר לההוא גוי ששאלו בענין פרה אדומה אילין מילייא דאתון עבדין, כמין כשפים הם, שאתם מביאין אפר ומים ואתם זורקין על האדם כו', ואמר ליה שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית, אמר לו הן, אמר לו מה אתם עושין לו אמר לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת, אמר ליה ישמעו אזנך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזה רוח טומאה הוא דכתיב (זכריה י״ג:ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח, הנה הראה לגוי בדרך שיחה בעלמא עומק הענין ומעתה יתבאר לנו טעם הפרה על גלוי הדברים שהיא רומזת על ארבע מלכיות ששעבדו בישראל, ולכן היא מטמאה כל העוסקים בה ומטהרים במי זריקתו, וזה כי ידוע כי הגויים מטמאין במגע ובמשא, והרי הן כזב לכל דבריהם, וכל המתדבק בהן לא ינקה מטומאתה, ואף השורף אותה מטמא בגדים, בהיות כי אף במיתתן שנשרפו לאפר, כמו שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפת רגליכם, מכל מקום מטמאין הן בסבות כחות הטומאה ששורה עליהן, ושדבקו בהן בחייהן, וכמו שאמרו רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינן חוזרין למוטב, וכמו שמצינו בפרק הנזיקין בההוא גברא דאסקוהו בוגידא דהוי מבדרי קטמא אשבעה ימי, ואפ"ה לא חזר מרוע מעלליו ולכן אין הטומאה נפרדת מהן אלא עם מים חיים שאז הם מטהרין הטמא אשר זורק עליו על ידי אגודות אזוב, המורה על הכנעה כאזוב זה השפל מכל דבר, והוא סוד הגליות אשר עם עסק התורה אשר ישראל עוסקין בגלותן, והוא הנמשל למים חיים, אל כלי, והם ישראל המקבלים התורה והמחזיקין החכמים בתוכן ככלי המחזיק מה שבתוכו, ואף כי כל"י ראשי תיבות כהן לוי ישראל, ועם האפר הנזרק עליהו מן הרשעים והוא יסוריהן הסובלין עם הגלות מטהר אותן מטומאתן, ומפרק מעליהן טומאתן עד שנשארו טהורים והוא כדמות שעיר עזאזל שנאמר ונשא עליו את עונות בית ישראל רק שהשעיר היה מורה על ימי שלותן והפרה על ימי גולתן, ושניהם הם חוקת התורה, שהשטן והאומות מקטרגין עליהן שאין טעמו נגלה, והשעיר היה נפסד אברים אברים, ולא הוצרך למים חיים, כי בהיות ישראל באדמתן, היו כשרים וזכאים ובקלות היו מפסידין השעיר היו רודפין אותו לעזאזל, אמנם בגלות שישראל חטאים, אשר על ידי זה נדמו האומות לפרה פטומה ועגלי מרבק, ואי אפשר להפסידה אלא על ידי טורח גדול, אשר בקושי לעמוד עליו והוא ענין הפרישות הגדולות שהיו עושין קודם שריפת הפרה, ועל ידי זה שורפין הפרה כמו שנאמר (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה וגו', והיה ממצות' ללקחה כשהיה פרה ולא ללקחה אצלו עגל ולהשהותה עד שתהא פרה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות פרה, כי הם פטומים וגדולים מעצמן, ואין אנו מפטמין אותם אלא בעונותינו ולכן אין ללקחה עגל כי עגל בו הרמז על גלות מצרים, כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים, וענין הפרה רומזת על הגליות אלו שאחר גלות מצרים, ולכן אמרו פרה שעשה משה במדבר, כי מאז ואילך מתחיל הרמז ולא כשאר קרבנות המורים על דברים שעברו ולזה אמרו חקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחריה כי ימי אריכת הגלות שמחזיקין בהן האומות דעותן ואמונתן הנפסד' ואין רשות להרהר בו כי אפשר לבא מזה לידי מינות, וגזירה היא מלפני הקדוש ברוך הוא ואין טעמו וקצו נגלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לבא לפומיה לא גלי, והוא כוונתן ששלמה לא עמד בסוד הפרה, ואמר אחכמה והיא רחוקה ממני כי רצה להתבונן בסוד ארבע מלכיות אלו, ואריכת הגליות וקץ הגאולה, וטעם שהיו ארבע מלכיות לא נודע לשום אדם ובוודאי לא דבר רק הוא, שהרי מצינו שהתורה הקפידה על מספר המלכיות בהרבה מקומות, כמו שנמצא במדרשם ז"ל עד שאפילו בתחילת מעשה בראשית דרשו והארץ היתה תהו ובהו וחושך אלו המלכיות וכו', וזהו סוד הפרה אשר לא נודע, כי מי יתן טהור מטמא לא אחד שיגזור כן משכלו שיראה כבלע רשע צדיק ממנו והקדוש ברוך הוא גזר ומי יפירנה, והוא החקה הנגזרת, והיתה הפרה מטהרת עם המים מטמא מת בזריקתו עליו בהיות כי הרשעים בחייהן נקראו מתים ואף כי ישראל בגלותן נחשבו למתים ואף כי עבודה זרה שגרמה להם נמשל למתים, כמו שנאמר ויאכלו זבחי מתים, על כן המים עם העפר היו מטהרין בדרך שנתבאר, והיה מזין עליו ביום השלישי וביום השביעי כי הנה מצינו ראינו שטהרתן של ישראל על ידי האפר והמים היא ביום השלישי והשביעי, וזה כי כבר נתבאר כי ששת ימים עשה השם שמים וארץ וביום השביעי שבת, והם דוגמת שבעה אלפים שהם קיום העולם, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרש בראשית וכן אמרינן פרק חלק ופרק קמא דעבודה זרה, ששת אלפים שנה הוי עולם שני אלפים תהו כו'.
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

אחר שנתבאר קצת מסוד עגלה בת שנתה, אמרתי להשלים טעמו בפרק זה, עם פרים ושעירים הנשרפים בחוץ אשר דינם לטמאות כל המתעסק בהן כדין הפרה אשר מזה נראה שיש להם דבר משתפם זה לזה. הנה נתבאר בפרק שעבר טעם העגלה אשר היא באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה ולכן היתה עגלה לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים ודרשו ז"ל תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות והוא כדעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצריפ שצוה השם יתעלה לערפו כן צוה כאן לערוף העגלה וטעם הערופה כתבתי לעיל פרק ל"ב. והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים, ואף למ"ד דלא בעינן מים גבי עגלה ערפה ונחל הוא העמק מכל מקום היה זכרון ליציאת מצרים כאשר היה בעמק כמו שנאמר (בראשית מ״ב:ג׳) רדו שמה, וכתיב (שם) וירדו אחי יוסף וגו', וכמו שמצרים היה בחפצם להרוג ישראל ושלא נודע מי הכהו, עד שעל ידי כן צוה פרעה מלך מצרים בתחלה למילדות להמית הבנים בעודן על האבנים, ועל זה נחתם דינן של מצרים שיוטבעו במים, וכמו שדרשו ז"ל אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שאותן שועלים קטנים שהיו מחבלין כרמים טבעו בים, ועל זה בא גם כן עגלה ערופה לכפר על מי שלא נודע מי הכהו, להורות עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו כמו שפרע מן העגלה הזה שהיא מצרים, אף ששם גם כן לא היה נודע מי הכהו, לישראל, ואפ"ה השם יתעלה שגלוי לו כל סתר נפרע וכן יהיה בענין זה והוא כדרך שאמר מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ואנשי סדום ומצרים הוא יפרע וכו' ולכן אם היה אחד בעולם שהיה מכיר ברוצח לא היו עורפין העגלה, כי מעתה אינו מסור לשמים לבד ובהיות כי במצרים מדד להן הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהן על כן היה המצוה במדידה אף על פי שהיה קרוב לעיר בנגלה, להורות על המדה שמודד בה הקדוש ברוך הוא, ועל כן היו הבית דין מודדין כי עיקר כוונת המדידה להורות על מדידת הבית דין, והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו כפר לעמך ישראל וגו', וכבר נתבאר מענין רחיצת ידים במקדש שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר, ועל כן היו הכהים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם להורות שהרבה שלוחים למקום, שבו יענש הרוצח, והיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן ולכן אמרו סוף פרק ב' דמגילה כפרה כתיב בה כקדשים ועוד גלו חכמים ענין הדברים בדרך שנתבארו, אמרו פרק קמא דהוריות כפר לעמך אשר פדות ה', ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, זהו הנראה בסוד העגלה הנמשך אחר טעם הפרה, אף כי כבר כתבתי טעם אחר בזה פרק ל"ב.
שאל רבBookmarkShareCopy