ירמיהו מח:לו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

במדרש (מדבר רבה פ' כ') זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב) לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לעתיד לבא לומר אתח רחקתנו מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לאומות העכו"ם ונבדקו מלכיהם חכמיהם ונביאיהם של ישראל עם מלכיהם חכמיהם ונביאיהם של אומות עכו"ם. העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ וכן עשה לנבוכדנאצר. זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה האחד אמר וכו' חרף וגדף. ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה י"ד). נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו נתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטבחה. כל גדולה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו העכו"ם. כיוצא בו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות העכו"ם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבני ישראל (יחזקאל ג׳:י״ז) ונביא שעמד מן העכו"ם העמיד פרצה לאבד הבריות מן העולם הבא ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם שכן ירמיהו (מ"ח) אמר לבי למואב כחלילים יהמה וגו'. וכן ביחזקאל (כ"ז) שא על צור קינה. וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה:

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר נודע מדברי המ"נ ח"ב פ ל"ב, (עיין מזה ביאורי למעלה שמות דף ט' ע"ב, ובמדבר דף י"ב ע"א ובשער הקדום,) כי אף בהיות לאיש שלם כל המדות והמעלות הטובות המצטרכות לאדם, אם יהיה ראוי שתחול עליו רוח ה', אינו מוכרח בכל זאת, שתחול עליו הנבואה, כי אם לא ירצה ה' דרכי להמציא לו גם שאר הענינים הצדדיים, ויחסי הזמן והמקום ההכרחיים לזה, תמנע בכל זאת ממנו מתת אלקים זאת, כמו שנראה בברוך בן נריה שאף שיצק מים על ידי ירמיה והלך אחריו, והוכן ע"י זה בלתי ספק בבחינת עצמותו ואיכותו להיות נביא ה' ובכל זאת מנעהו אלקים מכבוד זה, בעבור שחסרו לו הענינים הצדדיים המצטרכים לזה, כי מקרי הזמן והתלאות אשר מצאו אז את ישראל, ושממות הארץ בעון יושביה החשיכו גם אור הנביאים, אשר נבאו כבר מלפנים כמאה"כ, "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (כי נעצבו אל לבם בעבור פגעי הזמן ואין רוח הנבואה שורה, כי אם מתוך שמחה,) ואף כי שלא היה יכול אז רוח הנבואה לחול מחדש על מי שלא נבא עוד לפנים וכמו כן אמרו גם חז"ל שבכל דור ודור היו חכמים ושלימים אשר בעצמותם היו ראוים שתחול עליהם רוח ה', ורק הדור לא היה ראוי לכך, ר"ל שהענינים והיחסים הצדדיים, ואם כן הדבר, הלוא ימשך בהכרח, כי אם בעבור חסרון הענינים הצדדיים תמנע הנבואה אף ממי שראוי לה בעצמותו, אף כי שתמנע מהאנשים אשר בעצמותם ואיכותם הם חסרי השלמות המצטרכות להשגת שפע הנבואה? וחז"ל הורו ג"כ על ענין זה, באמרם שמרע"ה בקש מהי"ת במאמר "ונפלינו אני ועמך," וכו', שתבדל האומה הישראלית במעלת הנבואה מכל שאר העמים, והודה לו הי"ת, באמרו "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה," יען כי היה גלוי וידוע לפניו שאף שימצאו בהם לפעמים קוסמים וחוזים בכוכבים, בכל זאת לא ימצא בהם איש שיכין עצמו כל כך בקנין המעלות והמדות היקרות, באופן שיהיה ראוי להשגת השלימות היקרה והנכבדה הזאת, (כי מבלעדי זאת הלוא גם שאלת משה גם תשובת השי"ת עליה לעול תחשב בחיק הטוב והמטיב לכל יצוריו, אשר לעולם לא ימנע הטוב ממי שראוי לה?) (עיין למעלה ויקרא דף ל' ע"א) אפס עפ"י הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין, איך קראו חז"ל קצת אישי שאר העמים בשם "נביאים" באמרם שהעמיד נביאים לאומות ואמרו, "מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות ע"א," אפס על זאת נוכל עוד להשיב ולאמור, כי לא על צד האמת, קראו אותם בשם נביאים, כי אם על דרך ההשאלה קראו כן החוזים בכוכבים המעוננים והמנחשים, והקוסמים אשר בקרבם בעבור שיגידו להם לפעמים קצת ממה שעתיד להיות, כמו שיגידו זאת בשלמות הנביאים האמיתיים לישראל, וע"כ לא קראו ג"כ בשם נביאים סתם, כי אם בשם "נביאי אומות ע"א" ר"ל שרק בהצטרפותם אל העמים אשר הם בקרבם הם נביאים ולא בבחינה אמיתית, כעין מה שנמצא שקראו לשור "מלך בבהמות" ולארי "מלך בחיות" בעבור שהוא הגבור והראש בהן, ולא קראוהו בשם "מלך" סתם כמו שיקרא הראש בבני אדם, ולהורות לנו את ההבדל העצמיי, אשר בין אלה הנביאים המדומים ונביאי ישראל האמיתיים, נתנו שני סימנים, הא' כי הנביא האמיתי הוא שלם בכל מדותיו ומתרחק כפי יכלחו האנושית מהנאות הגוף, ואף כי מפריצת גדר השיווי והראוי בתענוגי חוש המישוש אשר ממנו אמר החוקר, כי חרפה הוא לנו, וע"כ נראה, כי השתדלו נביאי ישראל תמיד להרחיקם מהעריות והניאוף, תחת כי בלעם היותר נכבד בנביאי העמים יעץ עצת זמה לבנות מואב להזנות את בני ישראל, ולמסר מעל בה' על דבר פעור, וכל זה יעיד על רוע תכונת נפשו בענין זה, כי רק איש נבל נבלה יועץ, והב' כי נביאי ישראל האמיתיים היו משתדלים להדמות אל הי"ת להיות רחמנים ומטיבים לכל זולתם, עד שהיה צר להם גם ברעות המגיעות לשאר העמים כמו, שאמר ישעיה ט"ז "מעי למואב ככנור יהמו, וירמיה מ"ח "לבי למואב כחלילים יהמה," וכו', ויחזקאל נשא קינה אל צור תחת כי בלעם אבה לקלל חנם עם ישראל כלו, ולאבד זכרם מעל פני האדמה, אשר מכל זה נראה כי נביאי העמים רק בשיתוף השם יקראו כן, ולא נביאי אמת המה, וע"ז רומזים דחז"ל באמרם "לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה חלק הקב"ה רוח הקודש מאומות ע"א, הורו בזה כי כל קורא מעשי בלעם ואמרי פיהו, ירא וישפוט מעצמו, כי אין רוח נבואה אמיתית בקרב שאר עמי הארצות אחרי שלא יוכלו להטהר כראוי מחלאת מדותיהם ותכונותיהם הרעות, וע"כ אחז"ל ג"כ כי לא יוכלו להתלונן על ה' ולומר לו "אתה רחקתנו" אחרי שהם בעצמם היו בעוכריהם לרחקה אותם מעל ה' אפס על פי הדברים האלה הלא יקשה עוד יותר להבין מה שאחז"ל על הכתוב "ולא קם וכו' בישראל הוא דלא קם, אבל באומות קם ומנו בלעם" שנראה מזה בהשקפ' ראשונה שדימו מעלתם יחד, אף כי כרחוק טהור מטמא, רחוקים הם זה מזה? ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל הקדמה אחת, והיא כי האותות והמופתים שיעשו על ידי הנביאים הם על ב' מינים הא', אם יעשה הנביא במלאכות השי"ת מצד שהוא נביא המושפע ביכולת אלקי, דברים היוצאים מגדר הטבע, אשר יודיעהו הי"ת כבר, בטרם יעשה אותה, כי יהיו ביכלתו לעשותם, באופן שלא יצטרך עוד בזה להסתפק, ועל אופן זה היו כל מעשי מרע"ה, ורק קצת מעשי שאר הנביאים כי כל האותות אשר עשה שלחו השי"ת לעשותן, אפס מין אחר מאותות יש אשר בהם לא ידע הנביא בתחילה. כי יוכל לעשותן, ורק בעבור שהוא צדיק וחסיד, ומתפלל לאלקיו, כי יעשה אות ומופת להצלתו או להצלת זולתו. או לסבב תועלת אחר שומע הי"ת לקול שועתו ברוב הפעמים באופן שיגזור אומר ויקם לו, ועד"ז היו רוב מופת שאר הנביאים כנתינת קולות ומטר בימי קציר חטים ע"י תפלת שמואל, והחיות בן הצרפית ע"י אליה ובן השונמית ע"י אלישע אחרי שקראו בעבור זה אל השי"ת, ובכל אלה היו הנביאים מסופקים בעצמם בתחילה, אם ישמע ה' לקולם ויעשה האות והמופת ההוא המבוקש מהם, או לא, אבל משה היה בזה נעלם על כלם, כי ידע כבר בתחילה כל האותות והמופתים שיעשו לאחרונה על ידו, אחרי שהי"ת בעצמו שלחו לעשותם, ורק על קדימת ידיעתו זאת את אשר יהיה לאחרונה, רומז מאה"כ הנאמר למשה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות וכו', (והטעם) אשר שלחו ה' לעשותו" וכו', ר"ל שאחרי שרק בשליחות השי"ת עשה מה שעשה, הלא ימשך מזה בהכרח שידע כבר בתחילה שיעשה על ידו האות או המופת אשר נתן עפ"י ה' משא"כ בשאר הנביאים אשר רק בעבור צדקתם נענה ה' להם לפעמים לעשות נס על ידם, והנה בלעם היה בזה דומה למשה שידע כבר בתחילה מה שיהי' לאחרונ', אבל לא לכבוד ולתהל', כי אם לקלון וחרפה יהיה זה לו, כי הוא ידע רק ע"י שנקר' ה' אליו בחלום הלילה, כי לא יוכל לדבר או לעשות מאומה כרצונו וכחפצו, ורק אשר ישים ה' בפיו לברך את ישראל אותו ישמור לדבר, ואף כי כל ישעו וכל חפצו יהיה להרע לישראל ולקוב אותו לא יוכל כי ה' ישים מתג ורסן לפיו, כמו שהודה בעצמו באמרו "מה אקוב לא קבה אל," ובזה נגרעה ג"כ מעלתו מאוד אף ממעלת היותר קטן בנביאי ישראל אשר גם לו נענה ה' בתפלתו לפעמים לתת לו את שאלתו, יען כי נפשו אותה רק טוב, אבל נפש רשע זה אותה רק רע ע"כ הקדים לו הי"ת הידיע' כבר מתחילה, כי לשוא יעמול לייגע לבצע מזמתו הרעה, כי לא יפיק מאוייו לעולם, ורק בבחינה זאת אחז"ל, כי רק בישראל לא יקום עוד נביא כמשה, (אשר תקדם לו הידיעה הברור' בנבואתו ממה שיהי' לאחרונ',) אבל באומות קם, ומנו בלעם, שנודע לו כבר בתחילה כי לא יוכל לנטות ימין ושמאל ממה שצוהו ה' לעשות ולדבר, ולא היה יכול להסתפק או לקוות כלל כמו שאר נביאי ישראל, שישמע ה' לתפלתו לתת את שאלתו, ולעשות את בקשתו, אחרי שהיא רק תועבה בעיניו, וע"פ כל האמור עד הנה יבואר המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לא הניח הקב"ה פתחון פה" וכו', (עיין בפנים הספר,) אם שלמים וכן רבים מאנשי המעלות ההכרחיות להגעת הנבוא' כבר יחסרוה לסבות חצונות. מה יעשו האנשים הגרועי' שלמי החסרונות.